תוכן

תשמ"ד-מה מאמר נד
הזה"ק בפרשת ואתחנן (דף כה ובהסולם אות סח) וז"ל, ואחר כך בדרך פרט, דהיינו כשאדם יודע מה היא יראת ה', דהיינו כשמשיג מדת המלכות עצמה שזו היא יראה מחמת אהבה, שהיא העיקר והיסוד לאהוב את הקב"ה, יראה זו עושה שישמור כל מצות התורה, שהאדם יהיה עבד נאמן להקב"ה כראוי, עכ"ל.
ויש להבין מה שאומר כשמשיג מדת המלכות עצמה היא יראה מחמת אהבה, משמע כיון שזכה למלכות עצמה, היא בחינת אהבה, ואהבה זו גורמת לו יראה, ומדוע האהבה גורמת לו יראה, וכמו"כ יש להבין מהו היראה לאחר שכבר זכה לאהבה.
ויש לפרש את זה לפי מה ששמעתי שפירש בענין רועי מקנה אברם. לרועי מקנה לוט. כמ"ש ויהי ריב בין רעי מקנה אברם, ובין רעי מקנה לוט. (לך לך שלישי).
הנה אברם נקרא אב האמונה, שכל עבודתו היה על בסיס אמונה למעלה מהדעת, בלי שום תמיכה שיהיה לו על מה לסמוך את כל בנינו, שהולך לבנות עצמו, בנין בחיים שלו, והוא הלך בתמימות שדוקא על ידיד אמונה למעלה מהדעת אז הוא יכול לבוא לידי התקרבות לה', שרק זה היה רואה שהוא מטרת החיים, ולזכות לדביקות ה', בתוך הדעת הוא ראה שהשכל מחייב לו אחרת, כי בכל מקום שהוא היה פונה אז הוא ראה סתירות בהנהגה איך שהקב"ה מתנהג עם הנבראים, אז הבין שהקב"ה רוצה שיעבוד אותו דוקא בלמעלה מהדעת, והבין שאם היה הדרך של תוך הדעת יותר מסוגל להביא את האדם לידי דביקות ה', בטח היה הקב"ה, מתנהג אחרת, כי מי יאמר לך מה תפעל, אלא הוא האמין שמה שאין לו דרך אחרת רק ללכת בלמעלה מהדעת, זהו בכוונה תחילה שה', עשה כך משום שדוקא דרך זה הוא לטובת האדם, לכן החליט שהוא רוצה לעבוד את ה', דוקא למעלה מהדעת, זאת אומרת אם יהיה לו אפשרות לבוא ולהשיג את השגחתו ית', בתוך הדעת, הוא נגד זה, כי הוא החשיב את עבודתו למעלה מהדעת, שבזה הוא יותר בטוח שכוונתו יהיה רק בעל מנת להשפיע נחת רוח לה', אבל מה הוא יכול לעשות, אם הוא רואה שהשגחתו ית', מתלבש בו בתוך הדעת ואז אין לו כבר ברירה בידו, ללכת למעלה מהדעת, כיון שהכל מגולה אליו.
ותירץ אאמו"ר זצ"ל, שבזמן שהוא ראה איזה גלוי אור ושפע שמתגלה אליו, לא אמר על זה, שעכשיו הוא שבע רצון שכבר הוא לא יצטרך ללכת למעלה מהדעת, כי זה הוא עבודה שאין הגוף מסכים לזה, כי הגוף נהנה יותר אם יש לו איזה סמיכה על מה לסמוך היינו על איזה יסוד בנוי כל יגיעתו, וכל הבנינים שאדם עושה הוא בנוי על יסוד של שכל, היינו שהשכל מחייבו, שכך הוא צריך לעשות, ומשום זה במקום שאין השכל יכול לומר שכל מה שהוא עושה הוא בסדר, בטח שקשה לו ללכת בדרך זה.
לכן במקום שיש לו איזה הזדמנות, שיכול להשיג משהו בתוך השכל תיכף הוא זורק את היסוד שלו של למעלה מהדעת, ותיכף מתחיל לעבוד על יסוד חדש, שהוא בנוי על השכל, וכבר יש לו תמיכה על מה לסמוך את יגיעתו, וכבר לא צריך לעזרת ה' מטעם שלמעלה מהדעת קשה ללכת לכן הוא צריך תמיד לעזרת ה', שיהיה לו כח ללכת למעלה מהדעת, משא"כ עכשיו שכבר השכל אומר לו שיש לך עכשיו תמיכה של השכל ודעת, כבר אתה יכול ללכת לבד בלי עזרת ה', קדימה, ולהשיג מה שיש להשיג אז העצה שלו הוא אמר שהוא אומר עכשיו אני רואה שדרך אמיתי הוא ללכת דוקא למעלה מהדעת, כי דוקא עי"ז שהולך למעלה מהדעת, שדרך זה, מרוצה לה', לכן זכה עכשיו להתקרבות ה', וראיה לזה הוא, שעכשיו הוא מרגיש טעם בעבודת ה' הן בתורה והן בתפלה.
נמצא לפי"ז, במה שזכה להתקרבות ה', ומרגיש עכשיו אהבת ה', אין לוקח מזה יסוד לעבודה, היינו תמיכה לעבודת ה', מטעם שהשכל מחייב אותו שכדאי לקיים תורה ומצות, וכבר אינו צריך ללכת בדרך האמונה למעלה מהדעת, אלא הוא נזהר שלא לפגום בבחינת אמונה, זאת אומרת לקבל עכשיו את הדרך שבתוך הדעת ולזרוק את בחינת אמונה, כי אמונה נקרא מלכות, כי זה נקרא שהוא ביזה ופגם בבחינת אמונה כי עכשיו כי מלכתחילה שלא היה לו ברירה אחרת הוא לקח אותה ובו בעת שהוא רואה שהוא יכול להפטר ממנה תיכף הוא מבזה אותה וזורק אותה ומקבל במקומה, את בחינת הידיעה, וע"ז נאמר "כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו". וכמ"כ כתוב כי ישרים דרכי ה', צדקים ילכו בה ופושעים יכשלו בה.
ולפי"ז נוכל להבין מה ששאלנו מאחר שכבר זכה לבחינת מלכות, הוא בחינת יראה מחמת אהבה, ושאלנו אם כבר יש לו אהבה מה שייך לומר אז יראה, ומהו בחי' יראה שייך לומר בזמן שכבר זכה לבחינת אהבה, ולפי פירוש של אאמו"ר זצ"ל שפירש בענין רועי מקנה אברהם נוכל להבין בפשטות, כי אמר שרועי מקנה אברהם פירושו שאברהם היה רועה את בחינת האמונה מקנה הוא מלשון קנין היינו שכל הקנינים שזכה, היה מרעה את האמונה שלו היינו שאמר עכשיו אני רועי שדרך האמונה הוא דרך אמיתי ומשום זה זכה להתקרבות ה', לכן מכאן ואילך אני מקבל עלי ללכת רק בדרך אמונה למעלה מהדעת.
משא"כ רועי מקנה לוט, היה קנינים שלו מה שרכש לקח אותם לבחינת לוט, לוט מכנה הזה"ק בשם ארץ דאתלטיא היינו שאין מקום ברכה שנקרא שדה אשר ברכו ה', אלא מקום קללה, שהוא בחינת בתוך הדעת, שנקרא מה שהשכל מחייב אותו הוא עושה, אבל כשהתחיל ללכת בדרך ה' הוא התחיל ג"כ באמונה למעלה מהדעת, אלא הוא היה תמיד מצפה מתי אני יכול לפטור מעבודה זו שלמעלה מהדעת, כי תמיד הגוף דורש ממנו איזה בסיס על מה הוא מבסס את כל היגיעה שלו בתורה ומצות, היות שבזמן שהעבודה בנוי על השכל, והשכל נותן לו להבין את הכדאיות של העבודה, אז הגוף עובד ביגיעה גדולה ובהתמדה רבה כי לפי שהשכל מחייב אותו, כדוגמת אדם הלך לישן בלילה בשעה 12, והוא עיף מאד, ויש לו חום שאסור לו לרדת מהמטה כי קבל פתאום צמרמורת, ובחדרים הסמוכים לחדר שלו פרצה שרפה, ובאו ואמרו לו שמע תרד מהמטה מהר מאד, כי עוד מעט אתה לא תוכל לצאת מהבית ואתה תוכל להשרף, אז השכל מחייב אותו מאה אחוז בלי שום ספיקות, שאם הוא יסתכל על מצבו איך שלא נח לו לרדת מהמטה, מכמה סבות, אז הוא יכול להשרף בטח שהוא יקפוץ מהמטה בלי שום ויכוחים, מטעם שהבסיס שהוא צריך לעשות יגיעה, השכל מחייב את הכדאיות שלו, בטח שיעשה הכל בלי שום ספק.
נמצא במקום שהשכל מחיב את היגיעה, אז לא מסתכלים על ערך היגיעה אלא מסתכלים על הכדאיות, היינו מה שהוא יכול להשיג על ידי היגיעה. אבל בזמן שעובדים על בסיס שלמעלה מהדעת, אז הוא תמיד תחת לחץ הגוף ושואל אותו במה אתה בטוח שאתה הולך על דרך הנכונה, האם באמת כדאי את היגיעה שאתה נותן עבור השגת המטרה, האם זה באמת בר בצוע שתוכל להשיג את המטרה מה שאתה מבקש, אי לזאת יש לו תמיד עליות וירידות פעם מתגבר השכל ופעם מתגבר הלמעלה מהדעת ותמיד הוא חושב מתי יבוא הזמן שאני אוכל לקבוע את העבודה שלי בתוך הדעת שאז יהיה לי בסיס חזק, כיון שאני אוכל לבנות הכל על פי שכל, ובטח אז לא יהיה לי שום ירידות בעבודת ה', כדרך של הדברים הבנויים על השכל הבריא, אבל הוא לא יודע שמזה שהוא מקוה להשיג לא ישיג ברכה, אלא קללה, כי בתוך הדעת הוא מקום אחיזה לס"א כנ"ל, שהקב"ה בחר שאלו שרוצים להגיע לידי דבקות ה', דוקא בלמעלה מהדעת זהו הדרך האמיתי להשיג התקרבות ה'.
וזהו מדרגת לוט ארעא דאיתלטיא ארץ ששורה בה קללה ולא ברכה. וזה נקרא רועי מקנה לוט, שתמיד היה מחפש קנינים לבחינת תוך הדעת הנקרא בחינת לוט היינו קללה, וזהו מה שכתוב "ויהיה ריב בין רעי מקנה אברם, ובין רעי מקנה לוט.
שפירושו שהריב היה שכל אחד אמר שהצדק אתו, כי אלו שהיו בבחינת רועי מקנה לוט היה אומרים, אם אנחנו נוכל לבנות הבסיס שלנו על השכל המכונה תוך הדעת לא יהיה לנו עליות וירידות, כי תמיד אנחנו נהיה במצב עליה, כי במקום שהשכל מחייב לעשות את המעשים, אין מי שיפריע להם, א"כ בזמן שאין לנו ברירה אז אנו מוכרחים ללכת בלמעלה מהדעת, אבל בו בזמן שיש לנו הזדמנות לבחור ללכת בתוך הדעת, אז להפוך אנו צריכים לומר שיש מזה נחת למעלה, בזה שמהיום והלאה לא יהיה לנו ירידות בעבודה, אם כן בטח שהדרך שלנו היא יותר נכונה.
אבל רועי מקנה אברם, אלו אנשים שהבסיס שלהם היה דוקא על אמונה למעלה מהדעת, שאמרו אם הקב"ה היה רוצה שאנו נעבוד על בסיס של השכל, לא היה מלכתחילה מתנהג עמנו בבחינת הסתרה. אלא שבטח שזה הוא הדרך המוצלח ביותר, ולכן אין לנו לחפש הזדמנויות להפטר מן האמונה למעלה מהדעת, אלא אם מקבלים איזה שכל והתקרבות לה', לא יקחו זה בתור בסיס לזרוק את האמונה, אלא לומר עכשיו אני רואה שזה הוא הדרך האמיתי כי עי"ז הוא זכה להתקרבות לכן הוא צריך להתגבר ולקבל על עצמו שמהיום והלאה, לא יחפש שום הזדמנות להפטר מהאמונה אלא להפוך, אלא להתחזק באמונה למעלה מהדעת.
ובזה נבין מאמר הזה"ק שלאחר שזכה לבחינת מלכות עצמה, היא בחינת אהבה, שזו היא יראה מחמת אהבה, ושאלנו מה שייך יראה אם כבר יש שם בחינת אהבה, ועוד מהו בחינת יראה.
ולפי הנ"ל יוצא לאחר שזכה לבחינת אהבה, אם כן אין לך דבר יותר גדוה שיחייב לו את העבודה, כי זה הוא בסיס שבתוך הדעת, כי עכשיו השכל מחייב לו את העבודה, כי מדרך העולם הוא כי מי שאוהבים הרי רוצים לשמש לו, אם כן כבר אין מקום לאמונה, כי מה למעלה מהדעת שייך אז לומר, ולכן הוא מתירא, אולי הוא יפגום עכשיו בבחינת האמונה כי עכשיו הגוף יותר נהנה מהעבודה כי יש לו בסיס של תוך הדעת, ואם הוא יפגום באמונה, נמצא שאגלאי מילתא למפרע, שהאמונה למעלה מהדעת שהיה לו היה בבחינת הכרח, היינו לא בדרך כבוד, אלא היה מצפה כל הזמן מתי אני אוכל לפטור ממנה, ואני אוכל לעבוד עם בחינת ידיעה ולא עם בחינת אמונה.
ואז כיון שפוגם בבחינת אמונה תיכף נופל ממדרגתו, ותיכף הוא נתרחק מה' כיון שבחינת ידיעה הוא בחינת קבלה כידוע שבחינת קבלה שהוא בחינת אהבה עצמית, מובנת לנו בשני אופנים א' במוחא וב' בליבא, נמצא שבזמן שכבר זכה לבחינת אהבה, אהבה בעצמה גורמת לו יראה, שהוא מפחד שלא יהא נמשך לבחינת ידיעה לכן הוא צריך אז לשמירה גדולה שלא יפול להרצון לקבל, אז מובן לנו, שאהבה בעצמה הוא הגורמת היראה, ועכשיו כבר אנו יודעים מה הוא היראה, שאהבה גורמת, היינו שהוא מפחד שלא יפול על ידי אהבה זו לידי אהבה עצמית.
ואם זה נוכל להבין מה שאמר אאמו"ר זצ"ל, כלל גדול, הגם שמקובל שעל החטא בא עונש, אבל בפנימיות הוא מובן אחר לגמרי, שזה קשה קצת להבין, ואמר, שאנו צריכים לדעת, שהחטא הוא עונש, והעונש הוא כבר תיקון.
ועל זה יש לשאול אם החטא הוא העונש, אם כן מה הוא החטא, ובהנ"ל נוכל לפרש כי החטא היה דוקא בזמן העליה, שדוקא בזמן שזכה לבחינת האהבה, והיה לו אז רצון לקבל את בחינת האהבה לבסיס, ולזרוק את האמונה, כדעת רועי מקנה לוט כנ"ל. ואז קבל בחינת ירידה, ונפל שוב לאהבה עצמית שמזה נמשך כל מיני חטאים, נמצא שהוא נכשל דוקא בזמן העליה, הוא היה חושב אדרבה, שעי"ז שהוא יקבל את בחינת האהבה לבסיס ותמיכה על מה לתת יגיעה וחשב שעי"ז כבר לא יהיה לו ירידות כי במקום שהשכל מחייב זהו דרך בריא ולא יפול לעולם, וזהו ממש היה החטא, וזה נקרא כל המוסיף הוא גורע.
נמצא מה שנפל לאהבה עצמית, זה הוא העונש על מה שפגם בבחינת אמונה, והעונש שהוא מקבל זהו תיקון שיחזור לעלות בדרגת הדרך ישרה.