תוכן

תשמ"ד-מה מאמר לח
בא אל פרעה וקשה הלא לך אל פרעה היה צריך לומר, ומתרץ הזהר (בא דף יא ובהסולם אות לו) אלא שהכניס אותו, את משה, חדרים לפנים מחדרים, אל תנין חזק אחד עליון, וכו', כיון שראה הקב"ה שמשה ירא וכו', אמר הקב"ה הנני עליך פרעה מלך מצרים, התנים הגדול, הרובץ בתוך יאוריו, שהקב"ה היה צריך לערוך עמו מלחמה ולא אחר כמש"א, אני ה', שדרשו אני ולא שליח, עכ"ל. נמצא שבא יהיה פירוש היינו שננו ביחד.
ולפרש את זה בעבודת ה', אז קודם כל צריכים לדעת, מהו הדרישה שלנו עבור זה שאנו עוסקים בתורה ומצות, זאת אומרת איזה תמורה אנו דורשים עבור זה, והתמורה צריכה להיות ברורה, בכדי שנבין שכדאי לנו לוותר על תענוגי הגוף, אם אנו מבינים שזה הוא מפריע לנו להגיע להמטרה, שהוא התמורה שלנו, שעל ידי התעסקותינו בתורה ומצות, נקבל את המטרה הנשגבה זו, שהמטרה הוא תמורה עבור ויתור תענוגים גשמיים.
לכן צריכים לדעת, כי עיקר השכר שאנו רוצים עבור קיום תורה ומצות, הוא דביקות בה', שהוא ענין השתוות הצורה, שהוא בחינת ולדבקה בו. כמו שאמרו חז"ל, (בבא בתרא טז) ברא הקב"ה יצר הרע, ברא לו תורה תבלין. כי זה הכלי שיכולין לקבל את מטרת הבריאה מטרת הבריאה הוא טוב ועונג השכר שלנו עבור עבודתינו הוא תיקון הבריאה. תיקון הבריאה הוא דביקות שהוא נקרא להטיב לנבראיו. שהוא נקרא בשם, "גילוי אלקותו ית' לנבראיו בעולם הזה". כמ"ש במתן תורה (דף סד).
וידוע כי עיקר העבודה הוא בעשית הכלי, משא"כ המלוי, שהוא השפע הנשפע להכלי, הוא בא מצד העליון שהוא בחינת רצונו להטיב לנבראיו, ובטח מצדו אין שום מניע שיפריע מלתת לנו, וכל החסרונות שאנו מרגישים הוא מסיבת שאין לנו כלים לקבל את השפע, כי הכלים שלנו באים מצד השבירה, כי מסיבת שבירת הכלים שהיה בעולם הנקודים יצאו הקליפות, שהם בחינת לקבל בעמ"נ לקבל, שפירושו של שבירה ברוחניות, הוא כדוגמת שבירת כלי בגשמיות, כמו שכלי הגשמי אם הוא שבור ואתה נותן בתוכו איזה משקה, אז המשקה יוצא לחוץ.
כמו כן ברוחניות, אם נכנס בכלי מחשבה של רצון לקבל לעצמו, אז השפע יוצא לחיצונים, היינו לחוץ מהקדושה, קדושה נקרא לשם שמים, וחוץ מלשם שמים נקרא סטרא אחרא, שהוא צד השני של הקדושה, לכן אומרים שקדושה נקרא להשפיע, וטומאה נקרא לקבל.
ומשום זה שאנחנו נולדנו אחרי השבירה, וממילא הרצון שלנו הוא רק לקבל, לכן לא יכולים לתת לנו שפע, שבטח הכל ילך לצד הסטרא אחרא, וזה הוא כל הסיבה, שאנו מרוחקים מלקבל את הטוב והעונג שהכין ה' בעדינו, כי כל מה שהוא יתן לנו לא ישאר זה אצלנו אלא זה ילך לאבדן, כמו שאמרו חז"ל איזה שוטה המאבד מה שנותנים לו, משמע מכאן ששורש הסיבה שהוא מאבד, הוא בשביל שהוא שוטה, ומדוע השוטה מוכרח לאבד, והחכם נשאר אצלו מה שנותנים לו ואינו מאבד.
אלא יש לפרש ששוטה נקרא אם הוא נשאר עם הטבע שלו, שהוא אהבה עצמית, ולא עוסק עם תחבולות, שיהיה לו האפשרות לצאת מהרצון לקבל, שלמרות שיש הרבה סגולות ותחבולות לצאת מטבע זו, והוא נשאר ערום כיום הולדו, מבלי לבוש אחר, שהלבוש הזה נקרא לבוש של רצון להשפיע, שעם לבוש דלהשפיע הוא יכול להלביש את הטוב ועונג מה שהוא צריך לקבל.
אבל יש שהאדם מתחיל בעבודה דלהשפיע, והוא מסביר להגוף שזהו כל מטרת עבודה היינו לקבל כלי דהשפעה, אבל אחרי כל אלו הויכוחים שיש לו עם הגוף, הגוף אומר לו שאין אתה יכול לשנות את הטבע, ממה שהבורא ברא אותה, וכיון שהבריאה, נבחנת לבחינת יש מאין, הוא רק מבחינת רצון לקבל, איך אתה מעיז לומר שאתה יכול לשנות את הטבע ממה שהבורא ברא אותה.
וע"ז נאמר בא אל פרעה, היינו שנלך ביחד, שגם אני הולך אתך, בכדי שאני אשנה הטבע, ואני רוצה שרק אתה תבקש אותי שאני יעזור לך לשנות את הטבע, ולהפוך אותה מרצון לקבל לרצון להשפיע, כמו שאמרו חז"ל (סוכה נב) יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום וכו', ואלמלא הקדוש ב"ה שעוזר לו אינו יכול לו.
אולם גם זה יש להבין בשביל מה צריך הבורא שיבקשו ממנו, זה מתאים לבשר ודם, שהוא רוצה את הכבוד שיבקש ממנו בכדי שהוא ידע שהוא עזר לו אבל איך שייך לומר דבר כזה אצל הבורא, אלא לפי הכלל אין אור בלי כלי, זאת אומרת שאי אפשר לתת למי שהוא מלוי אם אין לו חסרון, כי כל זמן שאין חסרון לדבר, אם נותנים לו אין טעם בהדבר, אם כן הוא לא יודע להחשיב את הדבר, ואז הוא לא ישמור את עצמו שלא יגנבו את הדבר, היינו שיש אנשים שהם כן מבינים את החשיבות שבדבר, והם יקחו ממנו זה הדבר.
וזהו הסיבה, שהאדם צריך לבקש עזרה מה' בכדי אם יתנו לו איזה הארה מלמעלה שידע לשמור אותה, שלא יקחו ממנו החיצונים, שהם כן יודעים מה הוא הערך של איזה הארה דקדושה, לכן כשהאדם מבקש מה' שיעזור לו, וענין הביקוש האמיתי מתחיל דוקא בזמן שהאדם רואה שאין הוא מסוגל לעזור לעצמו, אז הוא יודע בבירור גמור שאין עצה אחרת, אלא לבקש מה' שהוא יעזור לו, אחרת הוא נשאר בפרוד מהקדושה, ואין שום עצה לצאת מהמצב דאהבה עצמית, לכן כשה' עוזר לו הוא יודע כבר שזה נכס חשוב וצריכים לשמור מאד, שלא יקחו זה החיצונים.
וזה כמ"ש האר"י ז"ל (תע"ס חלק ז דף תצה), וז"ל וז"ס רדיפת היצה"ר וס"א להחטיא את הצדיקים ולהדבק בקדושה, יען אין להם חיות זולתו, ובהתרבות הטובה והקדושה, יתרבו חייהם, ואל תתמה מעתה, למה היצה"ר רודף להחטיא את האדם, והבן זה. עכ"ל.
אי לזאת כדי שהאדם ידע לשמור עצמו שלא יאבד מה שנותנים לו, מוכרח לתת מקודם יגיעה רבה, שדבר הבא לאדם ביגיעה, זה גורם שישמור שלא לאבד את הדבר.
אולם דבר זה, היינו בזמן היגיעה, כשהאדם רואה שרחוקה עדיין המלאכה מלהיות מוגמרת, הוא לפעמים בורח מהמערכה, ובא לידי יאוש, ואז להתחזקות יתירה הוא צריך להאמין בה', שה' יעזור לו, וזה שהעזרה עוד לא הגיע הוא מסיבת שעוד לא נתן היגיעה המסוימת בכמות ובאיכות הנצרך להכנת החסרון, בכדי לקבל מלוי. כמ"ש (הקדמה לתע"ס דף יד אות יח) וז"ל, ואם מי שהוא עסק בתורה ולא הצליח להסיר היצה"ר ממנו, אין זה, אלא או שהתרשל לתת את היגיעה והעמל המחויב ליתן בעסק התורה, כמ"ש לא יגעתי ומצאתי אל תאמין, או יכול להיות שמילאו את "כמות" היגיעה הנדרשת, אלא שהתרשלו ב"איכות" עכ"ל.
לכן בא אל פרעה, צריכים לתת לב לזה ולהאמין בכל המצבים הכי גרועים, שאפשר להיות ולא לברוח מהמערכה, אלא תמיד לבטוח בה' שהוא יכול לעזור, ולתת לאדם בין שהוא צריך עזרה קטנה ובין שהוא צריך עזרה גדולה, ואליבא דאמת מי שמבין שהוא צריך שהבורא יתן לו עזרה גדולה משום שהוא יותר גרוע משאר אנשים, הוא יותר מסוגל שיתקבל תפלתו, כמ"ש קרוב ה' לנשברי לב, ואת דכאי רוח יושיע. לכן אין לאדם לומר, שהוא לא מוכשר שה' יקרב אותו, אלא הסיבה שהוא מתעצל במלאכתו, אלא האדם צריך תמיד ללכת בהתגברות ולא יתן להכנס למוחו מחשבות של יאוש, וזהו כמו שאמרו חז"ל (ברכות י) אפילו חרב חדה מונחת על צוארו אל ימנע עצמו מן הרחמים, שנאמר (איוב יג) הן יקטלנו לו איחל.
וענין חרב מונחת על צוארו יש לפרש, שהכוונה הוא אעפ"י שהרע של אדם הנקרא אהבה עצמית מונחת על צוארו ורוצה להפריד אותו מקדושה, באופן שמראה לו תמונה שאין שום אפשרות לצאת מהשליטה הזאת, אז הוא צריך לומר שזה הוא אמת התמונה הזאת שהוא רואה, אלא אל ימנע עצמו מן הרחמים, משום שהוא צריך אז להאמין, שהבורא יכול לתת את הרחמים, שפירושו מדת השפעה, זאת אומרת מצד כוחות עצמו האמת הוא שאין האדם מסוגל לצאת מתחת שליטת קבלה עצמית, אבל מצד הבורא, שהקב"ה עוזרו בודאי, הוא יכול להוציא אותו, וזהו שכתוב "אני ה' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים, להיות לכם לאלקים".
וזה אנו אומרים בקריאת שמע, שהוא קבלת עול מלכות שמים, שאנו צריכים לדעת שהקב"ה הוא מוציא את האדם משליטת הקבלה שנקרא בחינת פירוד, ומכניס אותו להקדושה, ואז מקויים להיות לכם לאלקים, שאז הוא בבחינת עם ישראל, ולא בבחינת עם הארץ, וזהו כמו שאמרו חז"ל (פסחים קיח) אריב"ל, בשעה שאמר הקב"ה לאדם הראשון, וקוץ ודרדר תצמיח לך זלגו עיניו דמעות, אמר לפניו, רבש"ע, אני וחמור נאכל באבוס אחד, כיון שאמר לו בזעת אפיך תאכל לחם, מיד נתקררה דעתו,
אולם יש להבין טענתו של אדה"ר שהקשה על מעשה הקב"ה, מדוע מגיע לו שהוא יאכל עם החמור באבוס אחד הוא טענה צודקת, והראיה לזה, שהקב"ה נתן לו עצה לאכול לחם, ואם לא היה טענה צודקת, לא היה הקב"ה מקבל טענתו, וטענה זו שאמר אני וחמור נאכל באבוס אחד, קשה להבין, הלא מהו היחוס שלו, הלא חז"ל אמרו (סנהדרין לח) תנו רבנן אדם נברא בערב שבת, וכו', שאם תזוח דעתו עליו, אומרים לו יתוש קדמך במעשה בראשית.
ולפי זה שאם יתוש קודמו, אם כן מהו הטענה שאני וחמור נאכל באבוס אחד אלא יש לפרש, שלאחר החטא, נפל לבחינת אהבה עצמית, נמצא לפי"ז שנעשה דומה לחמור, שאינו מבין רק אהבה עצמית, וזהו שזלגו עיניו דמעות ואמר אני וחמור נאכל באבוס אחד, היינו מבחינה אחת שהיא אהבה עצמית, לכן נתן לו עצה בזיעת אפיך תאכל לחם, שלחם נקרא מאכל אדם, פירוש על ידי יגיעה בבחינת זיעת אפיך תאכל לחם שהוא מאכל אדם הוא יוצא מבחינת עם הארציות, ונקרא אז בשם עם ישראל, שהוא בחינת ישר-אל, משא"כ בחינת מצרים שהיה עם ישראל בגלות, שמצרים נקרא עם הדומה לחמור שהכוונה הוא רק לאהבה עצמית, ולכן הישועה היתה אז לישראל, שהקב"ה הוציא אותם ממצרים, וזה שצריכים לכוון בקבלת עול מלכות שמים, "אני ה' אלקיכם, אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים, להיות לכם לאלקים, שדוקא בכח ה' יכולים לצאת ממצרים ולזכות לבחינת להיות לכם לאלקים.