הגדרת הערך

שליש, שלישים
כל מדרגה המתגלית בעולמות בהכרח שהיא כלולה מכל המדרגות הקדומים לה, שהרי כל מדרגה אפילו הקטנה בתכלית מוכרחת שתרד מאת א"ס ב"ה אשר ממנו ב"ה עוברת ויורדת לא"ק ומשם לאצילות ומאצילות לבריאה וכו' עד שמגעת למקומה. ונודע חוק הרוחני אשר ההעדר ודין בן חלוף אין נוהג בה לעולם, ואם אנו מבחינים שם איזה חילוף מקום, יהיה הכוונה בבחי' התוספות. כלומר, שגם בחי' המקום הראשון לא הפסידה כנודע בסו"ה והיה הוא ותמורתו יהיה קודש. ולפי"ז נמצא כשהמדרגה יורדת מא"ס ב"ה לא"ק קונית תוספת מבחי' א"ק, וכשיורדת מא"ק לאצילות קונית תוספות ב' ממקום אצילות, וכשיורדת מאצילות לבריאה קונית תוספות ג' וכו', וא"כ הכרח הוא שכל מדרגה באיזה מקום שנמצאת מחוייבת להכלל מכל המדרגות הקודמות לה.
ומכאן נמצא לנו החוק, אשר מעולם התיקון ואילך אין לך ניצוץ קטן בעולמות שלא יהיה נבחן בה בדרך כלל ה' מדרגות, שה"ס שם בן ד' וקוצו של יוד, שהם הם ה' העולמות א"ק ואבי"ע בדרך כלל, או כח"ב זו"נ בדרך פרט. אכן ה' המדרגות הללו כשאנו מדברים מבחי' הארות מתוקנות כל צרכם, אינם באמת אלא ג': דהיינו כח"ב, או א"ק אצילות ובריאה, או קוצו של יוד וי"ה של שם הויה. והוא משום שאותיות ו"ה שהם בחי' יצירה ועשיה אינם מתוקנים כל צרכם עד גמר התיקון. ולפיכך יוצא לנו הכלל, אשר אין לך שום מדרגה מעולם התיקון ואילך שלא תהיה נכללת מג' שהם כח"ב או י"ה, כי רק המה הם המתוקנות כל צרכם, וע"כ רק בהם ראוי להבחין כאמור.
וזהו סוד השלישים שאנו מבחינים בכל מדרגה ובכל פרט ופרט של המדרגה, שהמה הם ג' המדרגות כח"ב, שבהכרח אותו הפרט ירד דרך מקומותיהם, וע"כ נכללת מהתיקונים הגדולים שבהם. ולפיכך אנו מחלקים אותו לעליון ואמצעי ותחתון, ששליש העליון שבאותו פרט נבחן בו תיקוני הכתר, ושליש אמצעי מתיקוני החכמה, ושליש מתיקוני הבינה. וכאן צריך שתזכור ערך ההפכי שיש בין כלים לאורות, ואשר באורות התחתון נכנס מקודם והיפוכו בכלים (ע"ע חג"ת בסופו).
סוד השלישים: ה"ס רת"ס: ויש אמנם ב' מיני רת"ס: א' רת"ס דגופא המכונים כח"ב או חג"ת, ויש רת"ס לבר מגופא המכונה: ש"ת דת"ת נצח הוד. והיסוד אינו מכונה כאן לסוף להיותו בחי' כוללת החג"ת נ"ה, ובו לפ"ע נבחן ג"כ רת"ס, המכונים יסוד ועטרה וערלה. אכן הערלה נגזרת ונטמנת בחול בסו"ה ויך את המצרי ויטמנהו בחול, וע"כ ירך בצנעה גדולה, שהרי כתוב ויפן כה וכה וירא כי אין איש וכו' והבן ודו"ק. ולפיכך אין ביסוד בחי' רת"ס אלא ראש תוך בלבד, שהם היסוד והעטרה.
ובזה תבין סוד חג"ת הנעשים לחב"ד: שפעם איתא בע"ח שחג"ת כולו נעשה לחב"ד והנה"י הקודמים נעשו לתג"ת, וע"כ חסרים לו נה"י וע"כ יוצאים לו נה"י חדשים, ופעם כתב שב"ש הראשונים דחסד מצטרפין עם ש"ע דנצח ונעשין לחכמה דז"א, ועד"ז ב"ש עליונים דגבורה עם ש"ע דהוד דאמא, מצטרפין ונעשין למוח בינה דז"א וכו', עש"ה.
ה' בחי' כח"ב נ"ה. ותבין היטב עם הנ"ל, דנודע שאין בע"ס יותר מה' בחי' כח"ב זו"ן, אשר ז"א ה"ס נצח שהרי מלביש לנצח דא"א. והנוק' ה"ס הוד שהרי מלבשת להוד דא"א, וא"כ הרי הם כח"ב נ"ה ולא יותר. אמנם אפשר לכנות ה' הבחינות כן: כח"ב נ"ה רק בא"א ואו"א, משא"כ בז"א להיותו משורשו גוף בלא ראש, כי כח"ב שלו ירדו ויצאו מבחי' ראש לבחי' לבר מרישא, וע"כ נשתנו שמם ונקראים אצלו הכח"ב בשם חג"ת. באופן שכמו שיש בג"פ ראשונים ה' בחי' בשם כח"ב נ"ה, כן יש בז"א ג"כ ה' בחי' אלא בשם חג"ת נ"ה, והוא להיותו לבר מרישא כמבואר. (וכ"ז אמור רק בטרם עולם התיקון. כי אחרי התקון נתקנו בסוד הכרעה וכל אחד כולל כח"ב חג"ת נה"י, כמבואר במקום אחר).
לבר מגופא: ונודע שהספירות כלולים זה מזה, אמנם בשורשם אנו מבחינים ספירות דגופא לחוד שהם כח"ב או חג"ת, וספירות דבר מגופא לחוד שהם נ"ה ושליש ת"ת התחתון כנ"ל.
נקב וחתך: והטעם דש"ת דת"ת מצטרף לכאן ולכאן הוא, כי ענין סיום מדרגה מתגלה, או משום התהוות נקב או בחתך, ובמקום שיש רק התהוות נקב נק' המדרגה שלאח"כ בשם לבר מהראשונה, אבל לא נפרד ממש משום שהתחתונה דבוקה שם תמיד ומקבלת דרך נקב ההוא כל חיותה וקיומה, אבל בהתהוות חתך אז נפרדה המדרגה ראשונה מאחרונה, ובעת שהתחתונה צריכה לקבל אור וחיות מעליונה צריכה לבחי' עליה לשם, אשר אחר זה היא מוכרחת שוב להפרד ממנה ולירד למקומה.
מאה שערים: וההפרש שבין נקב לחתך הוא, כי נודע שב' בחי' התגברות יש בד' בחי', שהם בינה ונוק': בחי"ב ובחי"ד, ובסוד ותלכנה שתיהם הם סוד מאה שערים, כי כל אחת כלולה מה' בחי' וכל בחי' מע"ס הרי מאה. ונק' שערים משום שהנקבה שעריה פתוחים לקבל מכל הט"ר, בסו"ה פתחו לי שערי צדק וכו'. וז"ס ויחביאם חמשים חמשים איש במערה, הכתוב גבי עובדיה שהיה ירא את ה' מנעורי', כלומר אפי' בבחי"ב שנק' נער' והבן. וז"ס מ"ש בהקדמת הזוהר שיש מי דקיימא לשאלה ומי דלא קיימא לשאלה, כי מי דקיימא לשאלה ה"ס בחי"ב בינה. והטעם, כי התגברות דבינה לא היתה על אור החכמה כי זה היתה לה במילואו כי הבינה עצם החכמה הוא, וע"כ היא בכלל הג"ר, אלא שהי' חסרה מאור דחסדים וע"כ התגברה על החכמה להמשיך תוספת שפע, וע"כ נק' מי דקיימא לשאלה, כי על בחי' אור דחסדים לא היה צמצום מעולם כנודע, ונמצאת שאלה כהוגן וע"כ קיבלה כל מה ששאלה.
נקב: וע"כ בית קיבול זה שנק' שער או נקב נקבע כן לנצחיות, ושפע זה לא יחסר בה לעולם, משא"כ בחי"ד שה"ס הנוקבא ה"ס מי דלא קיימא לשאלה. כי הז"א שהוא התפשטות אור חסדים שהמשיכה הבינה, אין בו אלא בחי' בינה ואור דחסדים שהמשיכה, וע"כ כשבחי"ד שהיא הנוקבה עושית התגברות אחר תוספות שפע על מה שישנו בז"א, נמצאת שואלת אור העצמות שה"ס אור החכמה מה שאין לה מן קבלת הז"א, ונודע אשר על החכמה היה הצמצום א' ונמצאת שלא שאלה כהוגן, וע"כ לא ניתנה לה מה ששאלה, ובזה נמצאת במקום הזה חתך ולא נקב, כי חתך: יורה מקום הפסק השפע, שהרי מז"א לא רצתה לקבל ואור העצמות ששאלה לא ניתן לה, וא"כ נפסקה שם השפע לגמרי ונגמרה המדרגה, ואע"פ שתיכף נתקנה בסוד המסך והעלתה או"ח ממטה למעלה, אמנם האור ישר נפסק וכן מסתיים כל פרצוף ופרצוף.
או"ח ה"ס אור החכמה ודע אמנם שהתגברות המלכות אחר אור העצמות לא היתה ח"ו לבטלה, כי אע"פ שלא ניתן לה מ"מ או"ח זה שהעלתה עד הכתר המשיך בה באמת תיכף אור העצמות, אמנם רק לקבלה לעצמה ולא להשפיע, וא"כ נבחן שנפסק האור ישר ואור הזכר, וע"כ נבחן לסיום גמור והבן זה היטב. ולא עוד אלא בתיקון וזווג נבנה נוק' זו לפרצוף נבדל בפ"ע, וע"י זווגים רבים ובנים רבים ממשכת ג"כ אור ישר עד שנתמלאה שאלתה לגמרי, וז"ס עשר ולא תשע. ואז נק' הנוקבא מאה שערים כי סוד שער הוא רק להמשכת אור העצמות. וסוד נקב הוא להמשכת אור דחסדים ואו"ח דחכמה, וזה נק' מאה ברכות בסוד וברכתו מכל הימים.
ב' נקבים פה וטבור: ובהמבואר תבין היטב, שנקודת ההתגברות דבינה נקרא פה שהוא נקב דראש, באופן שבחי' ראש ותוך הכלול בהכרח בהבינה, שהרי עצם חכמה היא וחכמה עלול מכתר, (דע"כ ג"ר חשובים כאחת), הנה רו"ת אלו הם מפה דראש ולמעלה ומפה ולמטה, שה"ס גרון: ה"ס סוף דבחי' ראש, וזה שאמרנו שג' שלישים דראש הם כח"ב.
אמנם נקבים עליונים דראש שהם עין אזן חוטם, המה נעשו אח"כ בעולם התיקון בסוד עלית המלכות עד הכתר כמבואר בפמ"א ופמ"ס, אמנם אנו מדברים עתה בבחי' שורש ושם הושרש רק הפה בלבד ולמעלה מפה עדיין לא היתה שום נקב. ובזה ירדו חב"ד דראש לבחי' חג"ת: שהם כמו חב"ד, כלומר כח"ב. אלא משום שהבינה דחתה אור החכמה והמשיכו חסדים, א"כ נחשבו עתה (כלומר אחר יציאת הפה) לבחי' חג"ת, שכתר ירד לבחי' חסד וחכמה לבחי' גבורה ובינה עצמה שמפה ולמטה לבחי' ת"ת, וחג"ת הללו אינם שולטים למעלה מפה כי אין עביות מתעלה למעלה ממקום יציאתו כנודע, אלא מתפשטים לבחי' גופא עד הטבור ועד היסוד: פירוש, כי חג"ת הללו יש בהם רת"ס כמו כח"ב, שה"ס ג' שלישים שבחג"ת: באופן שרו"ת דת"ת אשר בראש הם מפה דראש ולמעלה, נמצאים עתה מטבור ולמעלה: כי פי הטבור הוא ממש בחי' פה דראש, דהיינו בחי"ב, אלא בבחי' הראש שירד לבחי' גופא וכח"ב לחג"ת כנ"ל. ונמצא אשר מטבור ולמטה: עד סיום הת"ת, הוא כמו סוף דראש כמו פה וגרון הנ"ל.
וז"ס זקן עליון זקן תחתון: כי סביב הנקב דבחי"ב יש סערות שגרמו את הנקב, המה ע"כ מקיפין את פה דראש בסוד זקן עליון. ולפי"ז קשה שהי' צריך זקן תחתון להמצא סביב פי הטבור, ואינו כן אלא סביב היסוד.
רת"ס: ג' שלישי נה"י: והענין כי נה"י דאמא מלובשים ברת"ס דז"א, ונודע שהמה מעלימים הנוקביות דאמא, בסוד אתא מפתחא דכליל שית וסתים לפתחוי (עי' בסד"צ). באופן שאותו הנקב והפה שה"ס בחי"ב, חזר ונסתם בסוד הנצח שה"ס הז"א, (סוד אומ"צ המשיב ג"ר להבינה לכל"א). וע"כ אמא בדכורא אסתיימת מכח התלבשות נה"י שלה בז"א, וזהו דוקא בבחי' פה דחג"ת שלה, כי רישא דז"א בחו"ג אתתקן והראש שלו מתחיל בחג"ת כנודע.
סתימת נקב הטבור ופתיחת פה דראש: ומשום זה פה דראש דכח"ב לא נסתם, כי הז"א אינו מגיע עד שם, וע"כ בעוד שהז"א נכלל באמא נמצא אוכל דרך פי טבורו.
אוכל דרך פי הטבור: (ע"ע יסודות דזכר ונקבה) (ע"ע פי הטבור) כי עובר ירך אמו הוא ונכלל בה, וע"כ כל עוד שלא נולד הז"א נמצא פי טבור דז"א פתוח כמו פה דראש דאמא, כי זה וזה בחי' נקב דבינה הוא כנ"ל, משא"כ כשנולד אז נסתם בחי' נקב דאמא שבטבור בסוד מפתחא דכליל שית דסתים לפתחא, וע"כ נפתח לו פה דראש כמו לאמא עצמה, כי שם אין בחי' ז"א יכול לסתום כי אין לו ראש כמבואר.
זקן הוא בסיום ת"ת: ומזה הטעם אין שערות בפה הטבור, משום שנקב הזה לא אתקיים אלא נסתם עם לידת ז"א רק בפי היסוד, שה"ס סיום המדרגה כולו שה"ס חתך, שם יש נקב ושמה יש שערות הן בנוקבא והן בז"א, כי המה מקיפין היסוד מלמעלה במקום סיומא דת"ת ולא בסיום היסוד, כי עטרת היסוד אינה מלכות אמיתית אלא מלכות הכלולה ביסוד שהיא נמשכת מפה דראש כמ"ש להלן בע"ה.
ב' בחינות בש"ת דת"ת: הא' מירחי העיבור, שאז מגולה בו בחי' נוקביות כמו פה דראש, הב' מעת הלידה דז"א שאז נעלם הנקב ואין שם הכר נקבה. וע"כ נוקביות דת"ת ה"ס סוף דחג"ת: שבבחי' זו דומה לגמרי לבחי' רת"ס דראש העתק אמיתי כמו חותם מחותם.
אמנם זכריות שבש"ת דת"ת ה"ס ש"ע דנה"י כי כל הזכריות אינו אלא מבחי' ז"א שהיא בחי"ג דאו"י דהיינו בחי' נצח כנ"ל, וע"כ הוא שייך לז"א ולנה"י ולא לחג"ת שהוא בחי' ראש הנעתק לחג"ת, כי שמה עוד לא נולד הז"א וע"כ יש שם הכר נקב, וע"כ ש"ת דחג"ת הם סיפא דחג"ת ורישא דנה"י כמבואר, שמסוד העיבור שהנקב פתוח נחשב לסיפא דחג"ת ובסוד הלידה שהנקב נסתם נחשב לש"ע ורישא דנה"י.
ועתה נבאר סוד תוך סוף דנ"ה: והנה ש"ע דנה"י נתבאר היטב שהם בחי"ב כמו פה דראש, אלא לאחר שהפה זה נסתם מכח מוחין דז"א, (שביררם לבחי' ג"ר באומ"צ), נעשו שלישין עליונים לנ"ה. אמנם עדיין הם במקום סיפא דבינה, כלומר במה שהבינה קיבלה מבחי' הז"א ונעשית דכורא, משא"כ התוך דנ"ה הוא בחי' הנצח בעצם, שהוא עצם הז"א המברר, באופן שסוף דאמא שנתבררה ה"ס ש"ע, ובחי' ז"א המברר ה"ס שלישים אמצעים, ובחי' החיתוך שה"ס הוד ה"ס ש"ת דנ"ה. נה"י דאמא מחולקין ג"כ לרת"ס ע"ד נה"י דז"א כי הם כלולים זה מזה. באופן שש"ת דת"ת שלה ה"ס שליש עליון דנצח, כי מתוך שהנצח בירר לש"ת דת"ת נבחן כמו שעלה חלק מנצח שם, וזה החלק נק' ש"ע ודאי כי במקום בינה הוא.
ובחי' נצח עצמו שהבינה נכללת ממנו במקום הנצח, הרי זה בחי' תוך דנצח. ובחי' הוד הנכלל בנצח בסוד בהדי הוצא לקי כרבא, ה"ס סוף דנצח. ועד"ז בהוד אשר הוא נכלל בהנצח ויש לו ג"כ אותן רת"ס האמורים בנצח כמו הנצח עצמו. באופן שרק תו"ס דנ"ה לבר מגופא: כלומר מבחי' אמא, כי ת"ת ה"ס בינה כנ"ל וכל גוף ה"ס בינה בסוד שורש עצמות גוף, (עי' בע"ח שמ"ב). וכן ב"ש עליונים דנ"ה שעלו שם הם ג"כ בחי' בינה, כי במקום ת"ת המה, משא"כ תו"ס כבר אינם מבחי' גופא אלא לבר מגופא כי בחי' ז"ן המה כמבואר. ובזה תבין מ"ש כי ב"ש עליונים דחסד נעשה לחכמה דז"א בצירוף עם ש"ע דנצח דבינה, כי המה כולם במקום אחד, דע"כ שליש עליון דנצח אמא מלובש בחסד דז"א, ושליש אמצע בנצח עצמו דז"א, שהמה ג"כ במקום אחד, וע"כ חסד נתעלה לחכמה ונצח לחסד. כי חג"ת המה כח"ב שירדו לחג"ת, מחמת נקב דפה הראש כנ"ל, וע"כ עתה בחג"ת דז"א שנסתם פי הטבור א"כ חזרו לבחי' ראש. וזה יצויר דוקא במקום ג"ש עליונים דנה"י דאמא, שהמה בתוך הגוף שהוא מקום ג"ר, וע"כ המה העלו לב"ש עלאין דחסד ודגבורה לבחי' חו"ב, וב"ש ת"ת לבחי' דעת.
אמנם ש"ת דחג"ת דז"א לא יכלו לעלות לבחי' ראש, שהרי א"א שיסתום הפה דראש כי עכשיו חב"ד וראש הם, (ע"ע סגולתא דטעמים ונקודות).