הגדרת הערך

ע"ס דאו"ח הפכים לע"ס דאו"י
ובהאמור תבין הטעם להפכיות מע"ס דאו"ח לע"ס דאו"י, כי האו"ח ה"ס אור ההסתלקות (ע"ע או"ח) בעת מילוי ניצוציו, ומגיע לידי התפעלות בהנאצל, ומובן מאליו שמתחילתו עד סופו אין לו ענין בהאורות זולת בהכלים המרגישים את האורות באותו שיעור שמרגישים. כלומר, באותו שיעור שגורמים להרגיש את האורות בסיבתם. למשל, או"ח דבחי"ג אע"פ שהוא רק ז"א דכלים ואו"י, מ"מ כבר ביארנו שבאמת הכלי דבחי"ג גורם אל יציאת גילוי אור החיה בהפרצוף בעת הופעתו, אלא שעלה אור החיה לכלי דכתר, ובבחי"ג עצמו התישב אור הנפש. וכמו כן אח"כ בגילוי בחי"ד, נתבאר שגורמת אור דיחידה בהפרצוף, אלא שעלה לכתר ובה עצמה לא באה אלא אור הנפש, ומשום זה נבחנת המלכות רק בבחי' אור הנפש דאו"י. אכן למשל בהתבטל המלכות הזו שנתחדשה, הרי נעלם אור דיחידה מהפרצוף ולא כלל אור הנפש, שהרי אור הנפש חוזר ועולה לז"א, וא"כ לא יתכן כלל לומר שאו"ח דמלכות הוא אור הנפש, משום שאור זה אינו מסתלק כלל בסבתה לעולם רק אור דיחידה. וכן בהבטל כלי הז"א לא יתבטל ולא יסתלק אור הרוח, כי אור זה עולה לכלי דבינה. וא"כ איך תאמר שאור הסתלקות הזה הוא אור רוח, אלא ודאי שהוא אור חיה.
וע"כ כיון שהרצוא ושוב דבחי"ג הוא אור החיה, כי כשהאור הרוח בא לבחי"ג בא אור החיה אל הכתר, וכשהאור הרוח עולה לבחי"ב ומסתלק מן בחי"ג נמצא נעלם אור דחיה מהכתר, ולפיכך רצוא ושוב מכתר לז"א: מעלה או"ח דבחי' חיה וחכמה, כי כפי שיעור הסתלקות כן שיעור קומה דאו"ח, וכיון שהסתלקות חיה הוא מהכתר לכן גורם לגילוי אור חיה בהכתר. ועד"ז רצוא ושוב מכתר למלכות: מעלה או"ח עד אור יחידה להכתר, כי אור ההסתלקות הוא מאור דיחידה, וע"כ גורם שיעור קומה דיחידה בהכתר.
ורצוא ושוב מכתר לחכמה: מעלה או"ח עד לגילוי אור רוח בקומת הפרצוף, מתוך שכלי דחכמה גורמת קומת רוח בהכתר, ע"כ גם ההסתלקות ודאי אינו יותר משיעור זה, הרי שאין האו"ח הזה יכול לגלות יותר משיעור ו"ק וז"א.
האו"י בהכאתו, והאו"ח בקומתו: ובאופן זה נמצא תמיד האו"ח בהפכיות להאו"י, כי הרצוא ושוב העולה בכח בחי"א וכלי חכמה גורם קומת ז"א ורוח, ורצוא ושוב העולה בכח בחי"ב גורם לקומת בינה, והרצוא ושוב בכח בחי"ג שהוא כלי דז"א דאו"י גורם לקומת חיה וחכמה, והרצוא ושוב העולה מבחי"ד מלכות דאו"י גורם לקומת יחידה בכתר כמבואר.
במלה אחת, אשר האו"ח נבחן לפי מדת אור ההסתלקות מכללות הפרצוף, ובעיקר בנקודת הכתר, כי שם עיקר השכינה בסוד לא זזה שכינה כנ"ל. משא"כ בחי' אור ישר מבחינים רק באותו הענף שהכאת האו"י פוגם בו ביחוד, באופן שהספירה דאו"י אנו מכנים לפי נקודת הכאתו, וספירה דאו"ח אנו מכנים לפי גובה קומתו, דהיינו גובה של אור ההסתלקות.