הגדרת הערך

ד' הבחי' הנודעים חו"ב זו"ן
(עי' לעיל ד' בחי' דאו"י) אמנם צריך להבין בעיקר, שאין שם הבחי' שורה על המדרגה זולת באותה העת שאותה הבחי' פועלת בכחה שם, למשל כשאנו מגדירים את המדרגה בשם מלכות, יורה אשר המסך דבחי"ד פועל שם, דהיינו שהולך ומסלק את האורות דט"ר וממילא לא נשאר שם מאו"י זולת אורה עצמה.
וכן כשמגדירים בחי' ז"א שה"ס בחי"ג, יורה שמסך הזה פועל שם ומסלק את האורות של חכמה ובינה, ורק אור הכתר בגרעון של חו"ב הוא יכול לקבל, מפני שבחי"ג אינה פוגמת כלל בהכתר.
וכשאנו מגדירים ספי' בינה יורה שיש שם אור הכתר והחכמה, בגרעון אור הבינה העליונה, כי המסך דבחי"ב פועל שם ומסלק את אור הבינה העליונה.
וכשאנו מגדירים ספי' חכמה: יורה שהמסך דבחי"א פועל שם המסלק את אור דחסדים, באופן שהסתלקות אור דחסדים לאחוריו הנק' או"ח, יהיה סגולתו להמשיך להפרצוף רק אור דחסדים לבד, שהוא בחי' ז"א. והטעם, כי בחי' ניצוצי הסתלקות אינם מבחי' חכמה, שהרי בחי' חכמה יש שם במילואו. וזהו שאמרנו שאו"ח הרצוא ושוב מחכמה לכתר ומכתר לחכמה, (כמו שהיה בסיפא דתוך מקוה) אינו ממשיך רק בחי' ו"ק וז"א, ואין בו מהמשכת ג"ר ולא כלום.
רוח: אור ז"א מוכרח לכלי דחכמה, ובחינת המשכה הזאת, כלומר אחר שנתמלאו מספר ניצוצין הדרושים, נגלה ויוצא ו"ק חסר ג"ר ואל תתמה האיך נק' ספירת חכמה בשעה שחסר ג"ר ואין בו אלא אור ו"ק אור חסדים. כי כאן צריך לזכור את ערך ההפכי מאורות לכלים. אשר כתר דחכמה הוא בבחי' הכלים, יהיה בחינת האור המלובש בו רק אור המלכות בלבד, משום אשר נפש: אור המלכות מוכרח לכלי דכתר. כי כלי דכתר יש לו מסך כזה, שאינו מעכב כלום על אור העליון. ויש לדייק בזה אשר באמת יש לו מסך בדוגמא, אלא מסך זך מאד שאינו מעכב משהו, בסוד מסך שאינו מחזיר אורות לאחוריו, בסוד בור סוד שאינו מאבד טיפה. ולפיכך שורה בכלי כזאת רק אור המלכות בלבד, וחסר לגמרי מבחי' ט"ס ראשונות, כי אין בו או"ח משום בחי' דט"ר.
וכבר ידעת שאור ישר בלי אור חוזר אינו במציאות, ואין השגה תפיסא בו כלום. ומ"ש אור המלכות ונפש, צריך שתדע שז"ס שאור הנפש ה"ס סוף מעשה במחשבה תחילה, כי כל המקיפים מתחברים בכלי דכתר, שהרי סוף סוף הכלי הזאת יעברו בו ויתלבשו בו כל הנרנח"י כולם בזה אחר זה.
וה"ס כללות: שנכלל מכל האורות העתידים, שסופו הוא הכלי לאור היחידה בקביעות, שאינה יכולה להתלבש בשום כלי רק בכלי דכתר, שיש לו מסך כזה שאינו מאבד טפה, שה"ס הנצחיות הגמור, שאין ענין החסרון והעדר נוהג בו כלום. אמנם בקטנות הפרצוף, שעדיין אין בו אלא אור הנפש שהוא אור דכללות כנ"ל, ואינו ראוי לקבל בפועל שום אור של משהו, שהרי עדיין לא נולד בו אותו המסך המסוגל להחזיר אורות לאחוריו בסוד הסתלקות לזמן ובסוד רצוא ושוב, וא"כ אינו מסוגל לשום אור בפועל אלא לאור דכללות, שה"ס אור בכח בטרם שיצא לפועל שנק' נפש. אכן כשהגדיל מעט וקונה המסך בהכלי דחכמה שבסופה נמצא כח העיכוב והסיתום דחסדים, שאז מתחיל פעולת או"ח להחזיר אורות דחסדים לאחוריו, שז"ס זווג דהכאה על המסך דבחי"א, שאו"ח מסתלק ומופיע בסוד רצוא ושוב מחכמה לכתר ומכתר לחכמה, הנה נצוצי חסדים הנופלים האלו מתחברים לשיעור הרצוי להמשכת אור הרוח אור ז"א אור ו"ק, ועולה רוח לכלי דכתר: והנפש יורדת לכלי דחכמה, מטעם שאור הרוח הוא גדול מאד, ואין הכלי דחכמה דקטנות סובל אותו.
נרנח"י: ד' בחי' המסך: והנה נתבאר היטב ב' המסכים דכתר וחכמה, שמסך דכלי דכתר ה"ס המסך שאינו מאבד טפה אלא בסוד קיום הנצחי, והמסך דכלי דחכמה ה"ס המסך המאבד טפות חסדים, אמנם אינו מאבד טפות חכמה כלום אף משהו שבמשהו.
ועתה נבאר סוד מסך שבכלי דבינה: שה"ס מסך המאבד טפות חכמה. אמנם מסך בחי"ב אינו מאבד טפות חסדים, כי הבינה נאצלה ויצאה מסיבת החסרון חסדים שבכלי דחכמה שלא יכלה לסבול, וע"כ התגברה והמשיכה החסדים, שמטעם זה נעשתה אב"א עם החכמה, שפירושו ב' הפכים מקצה אל הקצה, כי מסך דחכמה דוחה חסדים ולא כלל חכמה, ומסך דבינה דוחה חכמה ולא כלל חסדים.
שז"ס י-נ שבצ העומדים אב"א, כמ"ש בזוהר ובכהאר"י ז"ל. אכן אחת יש לדייק במסך הזה, אשר סוד העיכוב שנמצא במסך הזה דבינה, אינו בבחי' כח וכפיה, (וז"ס יסורים שאינם של אהבה) כלומר שיהיה משום סיבה דפחד דינין או קלי', אלא בחי' כח עיכוב מרצון: כלומר, שאוהבת אור החסדים יותר מחכמה, (וז"ס יסורים מאהבה), וע"כ דוחית חכמה וממשכת חסדים, ולאפוקי מעיכוב מאונס הנק' צמצום גמור, כמו שיתפרש לקמן אי"ה, ולפיכך המסך הזה דבינה אשר סגולתו להחזיר אורות חכמה לאחוריו, בסוד מכה ויוצא לחוץ, הנה כשנתמלאו ניצוצין דחכמה הנופלים הנ"ל למספר הרצוי, אז יוצאת ונאצלת אור הנשמה, שה"ס המשכת הג"ר והראש, משום שהניצוצין הנדחין לאחוריהם ע"י הכאה במסך זה הרי הם מבחי' חכמה ועצמות. ולפיכך כחם יפה להמשיך אור נשמה כמבואר, ולפיכך אחר שהפרצוף נגדל עוד וקונה המסך דבינה בכלי דבינה שלו, הנה מתחיל זווג דהכאה מבינה לכתר ומכתר לבינה, והניצוצין הנדחים מתמלאים למספר הרצוי והפרצוף קונה את אור הנשמה, אמנם אור הנשמה מתלבש בכתר, ורוח בחכמה, ונפש בבינה, מטעם שאור הנשמה גדול לאין קץ על אור רוח ונפש, וע"כ אין חכמה ובינה יכולים עתה לסבול אותו כי קטנים הם בערכו, כל עוד שהפרצוף נמצא בבחי' הקטנות, וע"כ אור החשוב שנק' נשמה, לכלי כתר הוא צריך, שהוא סוד כלי השלם, שאינו מאבד טפה כנ"ל.
ועתה נבאר סוד מסך שבכלי דז"א בחי"ג: ותדע שכלי דז"א דומה לגמרי לכלי דחכמה, אלא כל ההפרש מחכמה לז"א הוא רק בגודל ההארה, שסוד כלי דחכמה הוא בפנים גדול בסוד אריך אנפין, (תוך מקוה), והיפוכו כלי דז"א שסודו פנים קטן זעיר האנפין, ובסו"ה מ"ה שמו ומ"ה שם בנו כי תדע. כי שם מה יורה סיתום דחסדים בסופו אע"פ שהוא מלא ושלם עם אור החכמה ועצמות, בסו"ה מה פשפשת ומה ידעת (עי' הקדמת זוהר בראשית ההבחן מסוד מ"י ומסוד מ"ה) (וכמו"ש באומ"צ בסופו כן נתבאר בתוך מקוה בסופו), וע"כ אדם בגי' מה, כי שם אדם הוא יורה על שלימות החכמה והחיים, בסוד מובחר היצורים, שזסו"ה ויברא אלקים את האדם
עפר מן האדמה: שהאדמה פירושו דממה דצלצלי שמע, אמנם בסוד נפיל תורא חדיד לסכינא, הנה מגיע לצלצלי תרועה, שה"ס עפר מן האדמה. כלומר, מתחילה היה אדמה ואח"כ נעשה מחמתה דאדמה עוד לבחי' עפר, שזסו"ה צללו כעפרת במים אדירים, כי כפורת מלשון כעופרת שה"ס עפר הנ"ל, שז"ס שאמרו ז"ל אדם נוצר ממקום כפרתו, שה"ס כפרת עונות על הכפירה. וסוד ויברא מלשון בוא וראה עפר מן האדמה שבראש מקוה בצלצלי שמע היה הראיה בבחי' אדמה אשר ברכה ה', ואח"כ בתוך מקוה היה הראיה בבחי' עפר. וכמ"ש הביאו עלי כפרה על אשר מעטתי את הירח, שהוא ג"כ סוד עפר הנ"ל, ולפיכך לא נאמר כי טוב ביום שני, שה"ס מקום כפרה והאדם שנאמר עליו לא טוב היות האדם לבדו, דהיינו סוד שם מ"ה שיורה על הסיתום שבסופו הכלים דחכמה ודז"א כנ"ל, דהיינו הוא המסך דבחי"ג ובחי"א שדומים זה אל זה.
הפרש ב' מחכמה לז"א: אשר אור החכמה להיותה אור העצמות והכללות הנמשך מא"ס ב"ה, אינו צריך כלל להתלבש בחסדים, ואור דחסדים נבחן לגביה כמו שאינו, כמו נר לגבי אבוקה.
משא"כ ז"א בחכמתו: מתוך שהוא נאצל ותולדה דבינה, שהיא אור דחסדים בכל עצמותה, ע"כ גם הז"א לא יוכל לקיים בתוכו את אור החכמה, זולת ע"י התלבשות באור דחסדים. ולפיכך יוצא הפרש ג' מחכמה לז"א, דהיינו ההפרש במסך דבחי"א אל המסך דבחי"ג, כי מסך דבחי"א אינו דוחה אלא חסדים בלבדו, ואין שום פגם ח"ו מגיע מזה לאור עצמותו שהוא מטעם הנ"ל, שאין אור הקטן הזה שוה לו כלום לטכס אחריו, משא"כ מסך דבחי"ג הוא דוחה גם אור החכמה כמעשה אמו הבינה, שז"ס מ"ש בע"ח שמאמא לז"א אין שום ריחוק, ע"ש. פי', שטבע שניהם דומים זה לזה, וע"כ מסך דבחי"ג דוחה את אור החכמה כמו מסך דבחי"ב, ולפיכך סוד זווג דהכאה במסך דבחי"ג מחזיר אור החכמה לאחוריו, ולפיכך כשנתמלאו הניצוצים הנדחים על מספרם הרצוי, (רפ"ח ניצוצין), מתגלה עליהם קומת חכמה. וז"ס ההכאה מכתר לז"א ומז"א לכתר שהאו"ח שלו מלביש עד החכמה.
אכן צריך לפרש עתה את ההפרש מבחי"ב לבחי"ג: והנה נתבאר היטב ההפרש בין בחי"א לבחי"ג, ששניהם גרמו להתגברות לתוספות שפע, מחמת הסיתום דחסדים השורה בהם, אמנם התגברות א' להיות שאין אור העצמות נפגע כלום מחמת סיתום החסדים, ע"כ היה ההתגברות הבינה לבחי' חסדים ג"כ, לא מונעים גוף אור החכמה מלזרוח בה, ואע"פ שהיא דוחית אותו בבחי' אב"א, מ"ם גרמה מחמת זה בחי' חסרון ומיעוט רק לג"ר דחכמה, שה"ס ג"ר דג"ר.
משא"כ בחי' ו"ק דחכמה, שה"ס ו"ק דג"ר: לא מיעטה אותו אף משהו שבמשהו, כי זה סוד אב"א, להורות שרק מפנים דחכמה אינה מקבלת, משא"כ הו"ק דחכמה באים לה מאליהם בלי המשכתה.
ולפיכך האו"ח דהכאה על בחי"ב נמצאים בהכאה מועטת לבחי' הג"ר, להיותה מסתפקת באמת בו"ק דג"ר, שאינו חסר לה מחמת המסך דבחי"ב שלה כמבואר, וע"כ אין הניצוצין האלו ממשיכין רק אור הנשמה: משא"כ סוד המסך דבחי"ג, אשר סודו שדוחה גם הו"ק דחכמה, משום שאין אור החכמה יכול להתקיים בו לגמרי מחמת הסיתום דחסדים כנ"ל, וע"כ ניצוציו הנידחים גדולים מאוד בכמות ואיכות, וע"כ ההכאה ממשיך אור החיה: דהיינו קומת החכמה, כי אין הפרש מבחי' חכמה לבחי' בינה, אלא כמו ג"ר דג"ר אל ו"ק דג"ר. ועוד צריך לדייק כאן, שסוד אור החכמה הוא המקור והעצמות, וע"כ אותו הפרצוף דחיה שמלביש את קומתו, הנה הוא חשוב לאין שעור על אור הבינה והנשמה, שהוא בחי' ענף קטן מהחכמה, בסוד נהר היוצא מעדן.
אורות וכלים והפכיותם: ועוד צריך שתדע, אשר בחי' האור המכה ויוצא לחוץ נק' נפש: שה"ס מ"ש בספר יצירה לב בנפש כמלך במלחמה. פי', כי בכל הה"ס כח"ב תו"ם יש מסכים, שה"ס ד' בחי' המסך ושורשו הזך כמ"ש לעיל, ואין לך פרצוף שלא יהי' בו ע"ס הנ"ל כנודע. אמנם לא כל המסכים שבספירות ההם פועלים, שזהו אי אפשר להיות, בסוד אין מלכות נוגעת בחברתה כמלא נימא, אלא תמיד אינו פועל רק מסך אחד שבה' הספירות כח"ב תו"ם. ובזה תבין הטעם, אשר תמיד מקום הנפש באותה הספי' שהמסך פועל בה, כי בשעה שאין שם רק אור הנפש בלבד, אז אין להפרצוף הקטן הזה שום שליטה עצמית כנ"ל, אלא הוא בסוד אור הכללות כנ"ל עש"ה. והרגש הפרצוף וחיותו מתחיל בקבלת אור הרוח, דהיינו זווג דהכאה על בחי"א שממשיך קומת ז"א כנ"ל. והנה יש כאן להבחין שהפרצוף קנה חיות בב' כלים שהם הכתר והחכמה, והכלי דחכמה הוא העיקר, כי שם הרצוא ושוב מבחי"א שה"ס ראשית חיות הפרצוף, ומקורו ממטה למעלה. ולפיכך ברור שאור נפש מלובש בכלי דחכמה, דהיינו המלך במלחמה דרצוא ושוב, שאור המלחמה הזאת בעצם הוא נק' נפש, משא"כ כשאנו מודדים שיעור קומתו של האור וחשיבותו, כלומר בחי' הריוח הבא מקיבוץ שיעור ניצוצין הנידחים מכח אור הנפש, הנה זהו מתקבץ בהכתר של הפרצוף, כי מקום קבלת הרוחים שבפרצוף נק' כתר, כלומר שהוא נקודת הקומה והחשיבות שבכל פרצוף. ולפיכך אנו מבחינים עתה אשר אור הרוח מלובש בכלי דכתר, כי גובה האור שבפרצוף נק' עתה רוח, וע"כ הוא בגובה הכלים שנק' כתר. משא"כ הנפש מצוי תמיד בסוד מקום המלחמה: אשר עתה הוא במסך דבחי"א.שבכלי דחכמה נמצא המסך הזה, ולא במקום של ספי' אחרת.
והנה נתבאר היטב שמקום רוח בכתר הוא, ומקום נפש בחכמה הוא, ואע"פ שהאורות נפש ורוח אינם ממין האורות דיחידה וחיה, מ"מ אינם יכולים לרדת למטה מכלי דחכמה. משום שמקור האור הוא במקום המלחמה, והמסך שהוא בחי"א מסך דק אשר מסך כזה אין כלל בנמצא בכלים דבינה וזו"ן, וע"כ מחויב אור הנפש להתקשר בכלי דחכמה ולא זולת. ונתבאר היטב אשר נפש דקומת רוח מקושר רק בחכמה, ואח"כ בביאת אור הנשמה בפרצוף שזהו ע"י המלחמה דרצוא ושוב במסך דבחי"ב כנ"ל, אשר עביות זו אינה נמצאת רק בספירת בינה בלבדה ולא בשום ספי' זולתה, הנה מקום המלחמה בבינה הוא נמצא, ושם זווג דהכאה. וע"כ פשוט אשר אור הנפש בכלי דבינה מלובש, אמנם הרוחים היוצאים ועולים ממטה למעלה, בסוד קיבוצם על מספרם הרצוי מחמתה דמלחמה הזאת שבמקום בינה, שהוא הנשמה שניכרת בכתר, כי שם תמיד נקודת הגובה של אור דכל פרצוף גדול או קטן כנ"ל. ולפיכך נמצא עתה שאור הנשמה מלובש בכלי דכתר ואור הרוח אמנם אינו נעדר משום אור הנשמה החשוב ממנו להיותו ממין אחר, דהיינו אור דחסדים שנצרך מאד להתלבשות חכמה, אשר ע"כ יורד לכלי הנמוך מכלי דכתר שהוא כלי דחכמה, שהוא עתה ריקני מאור, כי אור הנפש נעלם משם להיות כבר נמלאו מספר הניצוצין הרצוי לאור דרוח, וע"כ אין שם עוד בחי' הכאה ולא כלום, אלא שאור הזה ירד למקום כלי דבינה.