תוכן

הנה ודאי שבזמן העבודה הם ב' דברים, ולא עוד אלא שסותרים זה את זה. דבחינת קוב"ה הוא ענין דבקות, שענין דבקות הוא בחי' השתוות, בחינת ביטול במציאות. (וצריך תמיד לצייר איך היה אצלו הזמן בזמן שהיתה לו בחינת דבקות במקצת, שהוא היה אז מלא חיות ותענוג, ולחשוק להיות תמיד בדבקות. שאין ענין רוחני נחלק לחצאין, ועוד שאם הוא הדבר, ממילא שצריך שיהיה לו תמיד הדבר הטוב. ונכון שיצייר לו את הזמן שהיה לו, מטעם שאין הגוף מרגיש משלילי אלא מקיום, זאת אומרת ממצבים שכבר היו, ומאלו המצבים יכול הגוף ליקח דוגמאות)
ובחינת אורייתא נקרא בחינת "מאור" שבה, היינו שבזמן הלימוד, שמרגישין את המאור, ועם זה המאור רוצים להשפיע להשי"ת, כמ"ש: "מאן דידע צווייה דמאריה, יעביד ליה". לכן הוא מרגיש את עצמו לבחינת מציאות, שהוא רוצה להשפיע להשי"ת, והוא בחי' הרגשת עצמו.
אבל כשזוכין לבחינת אורייתא וקוב"ה חד - נמצא שהכל אחד, שאז הוא מרגיש בבחינת אורייתא את בחינת קוב"ה.
(וצריך תמיד להשתוקק אחר המאור שבה. והמאור יכולים לקבל בכל מה שלומדים, אלא שבדברי הקבלה יותר נוח למצוא את המאור).
ובזמן העבודה הם בחינת קצוות, יש אחד שיש לו המשכה לבחינת קוב"ה, ואז אין הוא יכול ללמוד באורייתא, והוא משתוקק אחרי ספרי חסידים. ויש מי שמשתוקק אחרי בחינת אורייתא, ז"א לידע את דרכי השי"ת, את העולמות, את תהליכהן ואת עניני ההנהגה. וזה שני קצוות. אבל לעתיד - "ומחץ פאתי מואב", ז"א שניהם נכללין באילן.