תוכן

ה' אב תש"ד בסיום לזוהר
הנה כתוב (תהילים צ"ז י'): "אוהבי ה' שנאו רע וכו' מיד רשעים יצילם" והקשה: איזה קשר יש "בין שנאו רע" ל"מיד רשעים יצילם"? ובכדי להבין זה צריכים להקדים את מאמר חז"ל (ברכות ס": "לא אברי עלמא אלא או לצדיקי גמורי או לרשעי גמורי" והקשה: בשביל רשיעי גמורי כדאי לברוא, ובשביל צדיקי שאינו גמורי לא כדאי? והשיב: שמצד ה' אין שום דבר בעולם שיהיו לו ב' משמעויות, אלא רק מצד המקבלים, היינו, לפי הרגשת המקבלים, ז"א או שהמקבלים מרגישים טעם טוב בעולם, או שמרגישים טעם רע ומר בעולם. משום שכל פעולה שעושים חושבים מראש כשעושים אותה, כי לא עושים שום פעולה בלי מטרה, או שרוצים להטיב את מצבו הקיים, או להרע למישהו, אבל דברים של מה בכך אינם ראויים לפועל בעל תכלית.
לכן המקבלים את דרכי הנהגת ה' בעולם, תלוי איך שהם מרגישים, וכפי זה הם קובעים, או שזהו טוב או רע. ומשום זה, "אוהבי ה'" שמבינים שתכלית הבריאה היתה כדי להיטיב לנבראיו, ובכדי שיבואו להרגיש את זה, הם מבינים שזה מתקבל דוקא ע"י דבקות והתקרבות לה', לכן אם הם מרגישים איזה התרחקות מצד ה', זה נק' אצלם רע, ובמצב כזה הוא מחזיק את עצמו לרשע, כי מצב בינתיים אינו במציאות, היינו, או שמרגיש את מציאות ה' והשגחתו ית', או ח"ו שנדמה לעיניו "כי ארץ נתנה ביד רשע" וכיון שמרגיש בעצמו שהוא איש אמת, היינו שאינו יכול לרמות את עצמו ולומר שמרגיש ואינו מרגיש, אז מיד הוא מתחיל לצעוק לה' שירחם עליו, ויוציאו מרשת הס"א ומכל המחשבות הזרות. וכיון שהוא צועק מבחי' אמת, אז ה' שומע תפלתו (ואולי ז"פ "קרוב ה' לכל אשר יקראוהו באמת"), ואז "מיד רשעים יצילם" וכל זמן שהוא לא מרגיש את אמיתיותו, היינו את שיעור הרע שלו במדה מספקת, שתעורר אותו לצעוק לה' מרוב יסוריו שהוא מרגיש עם הכרת הרע שלו, אז עדיין אינו ראוי להושע, מטעם שלא גילה את הכלי לשמיעת התפילה, שנקרא מעומקא דליבא. משום שהוא חושב שעדיין יש לו קצת טוב, היינו שאינו יורד עד לעומק הלב, ובעומק הלב הוא חושב שיש לו קצת טוב, ואין שם לב באיזה אהבה ויראה הוא מתייחס לתורה ולמצוות, לכן לא רואה את האמת. [באיזו הרגשת יראה ופחד, ואהבה וחדווה, ובחרדת קודש, הוא ניגש לקיימם].