((שנת תרע"ט)
אהבה
ומשפט מורים שני מיני השפעות. דהנה העולם הזה בכל חוֹמרוּתו וחשכתו תלוי בגזירתו
ית', שמעמידו בתכונה זאת כדי להמצא שכר ועונש במשפט, ע"כ במדת המשפט
תלויה השפלת העולם הזה. והבן, כי באמת השפעתו ית' לא היתה ראויה להיות אלא השפעה
קדושה רבה ודברים נכבדים, אלא שרצה הקב"ה להלבישה בדברים שפלים מאד שאינם
ראוים לזה כלל, שזה בא מחכמה עמוקה (וכן חפץ האדם תוכל לראות מתאוה מאד למציאות
כזה, דהיינו דרך משל, שהדומם יהיה מדבר, כמו הגראממופאן (-פטיפון, מכשיר המשמיע
קול), וכמה מהתענוג סבב מציאות זה לממציא אותה, וכן להמשיגים, ואפילו לשומעים את
הפלא הזה. והתבונן בזה שזה חכמת נברא וחפציו, ועל אחת כמה וכמה חפצי שמים[1]).
אבל יש גם כן הארה מורכבת בעולם הזה, כי חושק ענייני תולדות ומעשי החומריים,
שבזיון הוא, והארה עניינו מה שאינו חומריות אלא רוחניות. ומקור החושך [הוא] שאין
הב"ה משפיע שפעו הקדוש כמו שראוי לה אלא לפי בחינת העולם הזה לפי הכלים שלה,
שזה כל תענוגי עולם הזה, אכילה ושתיה וכבוד וכדומה, שתענוגם מצומצם מאוד באיכותם
ומהותם, ואינם גורמים רק חושך ורע, ומקור ההארה שהב"ה משפיע [הוא] שפע אלקי
ממש רוחני וקדוש.
דין
אמא[2]: השפע א' הוא
במדת המשפט, כי שיעבד השגחתו ית' לפי התעוררות התחתונים, שהטובים ימשכו שפעו,
והרעים ימנעו שפעו.
חסד
א"א: והשפע הב' רק באהבה שאינה משועבדת לשום חוק ואינה צריכה לבריותיו כלל[3],
כמו שכתוב (ישעיה מח, יא) 'למעני אעשה', ובסוד זה 'והיה הנשאר בציון קדוש יאמר לו'
(ישעיה ד, ג), כי זה יהיה לעתיד. משא"כ בזמן העבודה, 'מלך במשפט יעמיד ארץ'
(משלי כט, ד).
רחמים:
ומאותם
ב' השפעות ביחד, נמצא כמה מיני השפעות המתחדשות במצבי העולם והנפשות, שמקורה,
שמשפיע מציאת דברים רוחניים אפילו בזמן הגשמיות הזה, כמו הידיעה וחכמה ותורה ורוח
הקודש, שזה מורכב מב' מיני השפעות הנ"ל, והבן מאוד.
או"א:
וכאן
הוא ביחוד מקום התחלף הזמנים לחול ולקדש לשבת ויו"ט אם רב ואם מעט, והבן[4].
והבן מזה, שאדם הראשון קודם חטאו היתה מציאותו קיימת בממשלת האהבה, שהיה גופו
רוחני וקדוש, וכל חסרונו במציאותו לא היה יותר רק מה שהיה עלול למציאת חטא, והבן
מאד. אך כיון שחטא, נשפל קומתו במשפט, והבן, ונעשה גוף גשמי כבעולם הזה.
ב'
ראשים דא"א[5]: הנה ממקור האהבה
עצמה נובעים כל מדות המוסר, חסד דין רחמים, כי מאהבתו לבנו יסדר לו הנהגה טובה
ומתוקנת בתכלית הטוב (סוד ז"א). ומתולדות האהבה: ראש הב' - שהגם שנעשה המוסר,
מכל מקום לא יהיה בשטף חֵמָה חלילה, אך ממותק באפשרות כדי להגיעו לכוונה ולהיות
קשה לכעוס ונוח לרצות. ראש הא' - וכן לפעמים מחמת האהבה מעביר על מדותיו לגמרי,
ש'אין משגיחין בכף מאזניים כל עיקר'[6],
שזה סוד י"ג מדות של רחמים.
והנה
הגזירה במדת האהבה נותנת מקום לג' תולדות הנ"ל (סוד א"א), כי זולת
הגזירה לא היה מוכרח שימצא, כי הכל רק 'רצון פשוט' (דהיינו מה שמקבל מעילתו), ובבא
הגזירה (עתיק), יוצא המשפט אל הפועל (סוד ז"א), אמנם על פי סדרים ותנאים
מיוחדים להשלימות הנרצה מזה, שנבחנים ומסודרין בב' ראשין הנ"ל (א"א),
ונשלמים שם.
אבל
יש פרט לכלל, כי כל המרבה להבחין בפרטים - הרי זה משובח, לכן בצאת המשפט מאהבה,
יתבחנו ויתפרטו ב'חכמה' (אבא). ובהגיע הגזירה להוציא לפועל, תוצרך אז ההשקפה
להתבונן בנהוגים לראות מה המצטרך להם ומה יהיה המשפט (אמא). ואח"כ יבחנו
אופני ההשפעה עוד הפעם, להבין דבר מתוך דבר (יש"ס). וכן להשקיף על כל הפרטים
ליסדם על נכון (ותבונה). ואח"כ יושמו המשפטים על סדריהם (זו"נ).
ולכן
הרוצה לידע טעמי המשפט, צריך לידע על מה פקח ית' את עיני השקפתו (פירוש, מה הוא
הדבר שהביאו לזה - סוד אבא) ועל מה התבונן בשומו משפטו (סוד אימא). נמצא שהשקפתו
זאת בכלל ובפרט, מוליד סדרי המשפט שנמצא או בהשפלה או בהארה או ברב או במעט, דבר
בעתו.
והשקפה
זאת לא תחסר לעולם בכל עת ובכל שעה (זווג חיצונית).
[1] במאמרי הסולם א' מאמר קב, מביא ענין שאמרו חז"ל דיש
להשי"ת תענוג כשהצדיקים מסתכלים במרכבה העליונה, מבארו שם באריכות ומסיים:
"וכמו שיש תענוג לאדם אם יהפך בחינת אבן או דומם לבחינת אדם מדבר, כן מין
האדם החיצוני שהוא ממש כאבן ודומם והוא מתהפך לבחינת חי ומדבר, אין לך תענוג נפלא
מזה – להממציאו".
[2] דורש כאן דרכי הנהגת העולם ע"פ סדר הפרצופים דעולם האצילות
שהם: עתיק, אריך אנפין (א"א), אבא ואמא (או"א), ישראל סבא ותבונה
(ישסו"ת), זעיר אנפין (ז"א) ונוקביה.
[3] במאמר לב מבאר, שהנהגת ז"א היא הנהגת שכר ועונש, והנהגת
א"א היא למעלה הימנה ומחזירה הרע לטוב ונגלה שאין עונש כלל.
[4] מהמשך המאמר משמע שכוונתו שהוא המקום שמתחלפת בו ההנהגה מאהבה
למשפט.
[5] עי' בתע"ס חלק יג אות ט' ובאו"פ שם, בביאור הענין
שלא"א יש ב' ראשים.
[6] מטבע לשון ע"פ משנה בביצה כח, א. כלומר, אין משגיחין בכף
הזכויות והחובות של האדם.