תוכן

א' לחודש אלול תש"ח שמעתי
יש ב' בחינות בתורה, ויש ב' בחינות בעבודה: א' היא בחי' יראה, וב' היא בחי' אהבה. תורה נקראת מצב של שלמות היינו שלא מדברים מעבודת האדם, באיזה מצב שהוא נמצא, אלא מדברים מבחינת התורה כשלעצמה: א' נקרא בסוד אהבה, היינו שיש לאדם רצון וחשק לדעת את דרכי השי"ת ואת גנזי אוצרותיו, ובשביל זה הוא מוסר את כל כוחו וכל מרצו, בכדי להשיג את מבוקשו. ומכל דבר תורה שהוא מוציא ממה שהוא לומד, הוא מתפעל שזכה ליקר המציאות. אז לפי ערך ההתפעלות מחשיבות התורה, כן הוא הולך ומתגדל לאט לאט, עד שמגלין לו לפי ערך יגיעתו, את רזי התורה.
בחינה ב' היא בחי' יראה, היינו שרוצה להיות עובד ה', והיות "מאן דלא ידע ציוויא דמאריה איך יעביד ליה" [זוהר קדשים אות מ"ד]. והוא בפחד ומורא, היות שלא יודע איך לעבוד לה'. וכשלומד על דרך זה, ובכל פעם שהוא מוציא איזה טעם בתורה, ויכול לשמש עם זה, ולפי ערך ההתפעלות וההתרגשות מזה שזכה לדבר מה בתורה, והוא מתמיד בדרך זה, אז מגלין לו לאט לאט את רזי התורה.
ובזה יש חילוק בין חכמה חיצונית לחכמת התורה. שבחכמה חיצונית ההתפעלות ממעטת השכל, מסיבת שההרגש הוא בהופכיות לשכל, לכן ההתפעלות ממעטת בהבנת השכל. משא"כ בחכמת התורה ההתפעלות היא עצמות, כמו השכל. והסיבה היא משום שהתורה היא בחי' חיים, כמ"ש: "והחכמה תחיה בעליה" [קהלת ז' י"ב], שהחכמה והחיים הם אותו דבר. לכן כמו שהחכמה מתגלה בשכל, כן החכמה מתגלה בההרגש, כי אור החיים ממלא את כל האברים. (ונ"ל שמשום זה צריכים לראות תמיד שתהיה לו התפעלות בחכמת התורה, כיון שבהתפעלות יש היכר גדול בין חכמה חיצונית לחכמת התורה).
וכמו"כ בבחי' העבודה שנבחנת לקו שמאל, מטעם שהוא בחי' קבלה. כי ענין קבלה פירושו שהוא רוצה לקבל, מטעם שמרגיש חסרון. וחסרון נבחן בג' בחי': א) חסרון הפרט ב) חסרון הכלל ג) חסרון השכינה. וכל חסרון נבחן שהוא רוצה למלאות את החסרון, לכן נבחן זה לקבלה ולקו שמאל. משא"כ תורה, נקרא שהוא עובד לא מטעם שמרגיש חסרון שצריכים לתקן, אלא שהוא רוצה להשפיע נחת רוח ליוצרו (והוא ע"ד תפילה ושבח והודאה, וכשעוסקים ע"ד שמרגיש את עצמו שהוא בשלימות, ואינו רואה שום חסרון בעולם, זה נקרא בחי' תורה. משא"כ אם הוא עוסק בזמן שהוא מרגיש איזה חסרון, נקרא זה בחי' עבודה).
ובזמן העבודה יש להבחין ב' בחינות: א) מטעם אהבת ה', שרוצה להיות דבוק בה', שמרגיש שכאן המקום שיכול להוציא את מידת האהבה שיש לו, ולאהוב את ה' ב) מטעם יראה, שיש לו יראת שמים, והיראה מחייבת לו את העבודה.
ועל פי האמת צריכים לכולם, פעם לזה ופעם לזה, כי עד שיגיע האדם לשלמות, להיות משפיע נחת ליוצרו באמת, צריכין הרבה יגיעות והכנות, כי כל הריבויים שאנחנו רואים בעולם, הכל הוא רק בכדי שתצא נשמה אמיתית עם כל שלמותה. כי האדם נבחן רק בשלושים שנה האמצעים, כי עד עשרים שנה עדיין לא נתבגר כל צרכו, ומחמשים והלאה כבר הגוף אינו בעל עבודה, אלא כל האדם נמדד בעיקר בשלושים שנים האמצעים. ובזמן מועט כזה הוא צריך להכין כלים שתשרה בתוכם הנצחיות האמיתית.
לכן האדם מוכרח לקבל הן הטוב והן הרע, מכל הדורות שעברו, ומכל הדורות שיבואו, בכדי שתהיה לו השלמות האמיתית והנצחית. וזה ענין שהוא צריך להכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות, כדי שיהיה שלם וכולל, לכן צריך להכריע את כל העולם.
ועיקר התורה הוא שיקבל את אור התורה בכדי שיהיה לו בחי' סיוע דלעילא, כמאמר חז"ל: "הבא לטהר מסייעין אותו", ופירשו בזהר: במה? בנשמתא קדישא. שעל ידי שמשיג את אור התורה הוא נסתייע בזה שיוכל להיות בין מחצדי חקלא [-קוצרי השדה].
והנה חודש אלול נקרא חדש הרחמים, מטעם שהצדיקים ממשיכין אז בחי' הרחמים. ולא שבחדש אלול הם מתחילים בעבודה, כי בפעם אחת אי אפשר לזכות, אלא כל דבר צריכין הכנה ויגיעה. אלא שעל ידי הצדיקים, שהם מתחילים העבדות בתחילת השנה, שע"י כל המצוות שעשו בחדשים שעברו עליהם, אזי בחדש אלול הם ממשיכים בחי' הרחמים, ומזה נמשך גם לכללות הדור, שגם בפרטות של כל חד וחד יש לו שעת הכושר שיחזק את עצמו בימים האלה, שיתחבר בקשר אמיץ, בקשר שלא יפסק, ושלא יהיה יותר ממהדורא פיתחא. (שיהא ממהדורא פתחא).