תוכן

שמעתי א' לחדש אלול תש"ח
יש שני בחינות בתורה, ויש ב' בחינות בעבודה. הא' היא בחינת יראה, והב' היא בחינת אהבה. בתורה שהיא בחינת קו אמצעי, משום שהיא בחינת השפעה לכן הוא נבחן לקו אמצעי.
אז יש ב' אופנים, או בסוד האהבה, היינו שיש לו חשק ותשוקה לדעת את דרכי השי"ת ואת גנזי אוצרותיו, ומוסר את כל כוחו ומרצו לזה. ומכל דבר תורה שהוא מוצא הוא מתפעל שזכה ליקר המציאות. אזי הוא הולך ומתגדל לאט לאט עד שמגלין לו לפי ערך יגיעתו.
וכמו כן אם הוא הולך בדרך היראה, היינו שרוצה להיות עובד ה', ו"דמאן דלא ידע צוויה דמאריה איך יעביד ליה". והוא בפחד ומורא, שאינו יודע איך לעבוד. וכשלומד על דרך זה, ובכל פעם שמוציא איזה טעם בתורה, אזי הוא מתפעל ומתרגש על ידי מה שזכה לדבר מה בתורה, וכשהוא מתמיד, באופן לאט לאט, מגלין לו את רזי התורה.
ובזה יש חילוק בין חכמה חיצונית לחכמת התורה. שבחכמה חיצונית ההתפעלות ממעטת השכל, יען שהרגש הוא בהפכיות להשכל. ובחכמת התורה ההתפעלות היא עצמות כמו השכל. מטעם שחכמת התורה היא בחינת חיים, כמ"ש "החכמה תחיה בעליה", שהחכמה והחיים היינו הך. לכן כשמתגלה על השכל כמו שמתגלה בההרגש, כי אור החיים ממלא את כל האברים. וכיון שניכר החילוק בין חכמת התורה לחכמה החיצונית בבחינת ההתפעלות. שההתפעלות בחכמה חיצונית מבטלת השכל. לכן צריכין תמיד לראות ולהשגיח, שתהיה בחינת התפעלות בחכמת התורה. כיון שבזה יש היכר גדול לחכמת התורה.
וכמו כן בבחינת עבודה, שנבחנת לקו שמאל, מטעם שהוא בחינת קבלה, מטעם שהוא עובד, מטעם שהוא מרגיש שהוא בעל חסרון. או חסרון הפרט או חסרון הכלל או חסרון השכינה. וכיון שהלך על בחינת חסרון, שהוא בחינת קבלה, לכן נבחן לקו שמאל. משא"כ בחינת תורה, שהוא עובד לא מטעם שהוא בעל חסרון, שהוא מרגיש איזה חסרון שצריכין לתקן, אלא מטעם שהוא רוצה להשפיע נחת רוח ליוצרו. (ע"ד תפילה, ושבח והודאה). כשעוסקים על דרך שמרגיש את עצמו שהוא בשלמות ואין שום חסרון בעולם, זה נקרא בחינת תורה. משא"כ שאם הוא עוסק בזמן שמרגיש איזה חסרון נקרא זה בחינת עבודה.
לכן בזמן העבודה, הוא גם כן יכול להבחין ב' הבחנות: או מטעם אהבת ה', שרוצה להיות דבוק בה', או מטעם היראה, שיש לו יראת שמים והיראה מחייבת לו את העבודה.
ועל פי האמת צריכים לכולם, פעם לזה ופעם לזה, כי עד שיגיע האדם לשלמות, להיות משפיע נחת ליוצרו באמת, צריכין הרבה יגיעות והכנות, כי כל הריבויים שאנחנו רואים בעולם, הכל הוא רק בכדי שתצא נשמה אמיתית עם כל שלמותה. כי האדם נבחן רק בשלושים שנה האמצעים, כי עד עשרים שנה עדיין לא נתבגר כל צרכו, ומחמשים והלאה כבר הגוף אינו בעל עבודה, אלא כל האדם נמדד בעיקר בשלושים שנים האמצעים. ובזמן מועט כזה הוא צריך להכין כלים שתשרה בתוכם הנצחיות האמיתית.
לכן האדם מוכרח לקבל הן הטוב והן הרע, מכל הדורות שעברו, ומכל הדורות שיבואו, בכדי שתהיה לו השלמות האמיתית והנצחית. וזה ענין שהוא צריך להכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות, כדי שיהיה שלם וכולל, לכן צריך להכריע את כל העולם.
ועיקר התורה הוא שיקבל את אור התורה בכדי שיהיה לו בחי' סיוע דלעילא, כמאמר חז"ל: "הבא לטהר מסייעין אותו", ופירשו בזהר: במה? בנשמתא קדישא. שעל ידי שמשיג את אור התורה הוא נסתייע בזה שיוכל להיות בין מחצדי חקלא [-קוצרי השדה].
והנה חודש אלול נקרא חדש הרחמים, מטעם שהצדיקים ממשיכין אז בחי' הרחמים. ולא שבחדש אלול הם מתחילים בעבודה, כי בפעם אחת אי אפשר לזכות, אלא כל דבר צריכין הכנה ויגיעה. אלא שעל ידי הצדיקים, שהם מתחילים העבדות בתחילת השנה, שע"י כל המצוות שעשו בחדשים שעברו עליהם, אזי בחדש אלול הם ממשיכים בחי' הרחמים, ומזה נמשך גם לכללות הדור, שגם בפרטות של כל חד וחד יש לו שעת הכושר שיחזק את עצמו בימים האלה, שיתחבר בקשר אמיץ, בקשר שלא יפסק, ושלא יהיה יותר ממהדורא פיתחא. (שיהא ממהדורא פתחא).