תוכן

אדם כי יקריב מכם קרבן לה' (א,ב)
ענין הקרבנות מרמז לנו שהאדם צריך לקרב את עצמו לה', שקרבן הוא מלשון התקרבות, כמו שכתוב: "ולדבקה בו", שענינו הוא - "הדבק במדותיו, מה הוא רחום אף אתה רחום". מה שאין כן כשאדם עוסק כל היום רק לטובת עצמו, מזה הוא נתרחק מה', וממילא מי שמרוחק מהשני אינו יכול לקבל ממנו כלום. לכן, כשהאדם מקיים "אף אתה רחום", זה נקרא דבקות, ואז הוא מתאחד עם ה'.
לכן, כשאדם מקריב קרבן, היינו, שהוא נותן חלק מרכושו שהוא מטובת והנאת עצמו - לה', על ידי זה הוא מתקרב לה'. וזה פירוש: "אדם כי יקריב מכם קרבן", היינו, שהוא צריך לתת חלק מכם - לה'. שעל ידי זה שמקיים "אף אתה רחום", על ידי זה הוא מתקרב לה'.
וזה היה בזמן שבית המקדש היה קיים. אבל עתה בעוונותינו חרב בית המקדש ובוטל התמיד ואין לנו לא כהן בעבודתו ולא לוי בדוכנו ולא ישראל במעמדו, ואתה אמרת ונשלמה פרים שפתינו. ואמרו רז"ל: "זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם - כל העוסק בתורה, כאילו הקריב עולה חטאת" וכו'.
אבל לא לכולם נתן הזדמנות ללמוד תורה. ולזה ניתן לנו דבר השותפות של יששכר וזבולון, שמבין שניהם נעשה עסק אחד. לכן כשתומכים בלומדי תורה - זה כאלו הוא בעצמו לומד תורה, לכן על ידי זה נזכה להתקרב לה', ועל ידי זה נזכה שיקויים: "עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר", ונזכה לגאולה שלמה במהרה בימינו אמן.