תוכן

בחוקתי
אדם כי יקריב מכם וכו' [ויקרא א ב], מן הבהמה, שענין הזבח הוא דוקא מן הבהמה בסוד משימין את עצמו כבהמה, ולא מן האדם, כי כל הקורבנות, היינו ההתקרבות להשי"ת, הכל הוא מסוד הבהמה. מה שאין כן מי שרוצה להתקרב מן בחינת האדם, הרי עבירה בידו בסוד המעביר בנו למולך, שזהו קרבן לע"ז. מה שאין כן ישראלים אין מקריבים, רק מן הבהמה ולא מן האדם (וכמו כן אמר והסרותי את לב האבן מקרבכם. אבן מלשון אבין, היינו שרוצה ידיעה. וכ"ז שזה משמש באיבריו, הרי הוא בעל חסרון, אלא צריך להיות מן בחינת הבהמה).
האדם, בעד עצמו אין צריך להתפלל על שום התפשטות הדעת, אלא הוא צריך לעבוד במצב הנוכחי, שיהיה קטנות הכי במציאות, רק הוא צריך לראות, שיהיה בקביעות בלי שיהיה משהו כל שהוא (שנקיבת הושט נקיבתו במשהו ושהיה, כ"ש פוסלת בשחיטה. וענין שחיטה הוא סוד תלמיד חכם נראין סימני שחיטה בעצמם). ועבור התפשטות הדעת הוא צריך להתפלל רק עבור הכלל.