תוכן
לר' משה מרדכי שולץ
אחר דרישת שלומו הטוב כיאות לבין הדביקים.
לבי ער להעירו בטוב ונועם שבת אחים גם יחד, אשר לא אוכל לתלות בי בזה שום מיעוט וחסרון, כי לא עלי המלאכה לגמור כידוע לו.
ועל מה שכתבת לי כי אוכל לכתוב לך כל טעמי תורה ורזי תורה, בשכבר מוכן אתה להבין דבר מתוך הכתב ומפי ספרים בלי סופרים.
ומה אומר ומה אדבר על הוי אמינא כזאת. ורק זה אענה, אשר בכל זה השיעור שאתה מאמין בי, ממש באותו השיעור אני מאמין בך. והראיה, שבכל פעם מתגדל אני בעיניך ביותר, ודי לחכימא ברמיזא. ועם כל זאת אני אומר לך שיש עייל ונפיק ויש עייל ולא נפיק, שזה סוד צ"אתכם ל"שלום מ"לאכי השלום בר"ת צ"ל"ם", שזה סוד "אך בצלם יתהלך איש"
(תהלים לט, ז), ושם הקדוש הזה אי אפשר להבינו מפי ספרים כלל וכלל, זולת מפה אל פה ממש, כי 'דעת גניז בפומא' (
זוהר משפטים אות תקכט) ו'תמן איתגניז האי רוחא דאיתרחיצי' בי' אבהתנא' (
אדרא רבה אות קנח), וזה סוד 'דעת דרדל"א אחזי' נהורי' באוירא דבין כתרא למוחא סתימאה ואתגלי בפומא', המובא באדרא רבא וזוטא, שהוא בחינת הבל הפנימי שבכל דיבור. וזה סוד 'קבל האמת ממי שאמרו' (רמב"ם בהקדמתו למסכת אבות) ולא על ידי אמצעי וכתב, כי לא תמצא שם בחינת פנימיות הדברים שהיא ההבל המלובש בהם שהוא העיקר, שהוא סוד גילוי אור מקיף הגדול, והיא הנותנת לך שעיקר חסר מן הספר.
ודע לך נאמנה בבירור, אשר לולא זכיתי לקבל את שם הקדוש הנ"ל מרב"ג שליט"א פה אל פה ממש, נשארתי לעולם בבחינת עייל ולא נפיק, שזה סוד סופי תבות צאתכם לשלום מלאכי השלום הוא ממים, ובגימטריא ק"ל. שזה סוד 'דעת אתי בשית סטרין' (
זוהר פנחס אות קלו), ומאי דאשתאר הוי ק"ל לנוק', ועין בגי' ק"ל, ב' עינים ר"ס, וד"ל.
וידוע שכל גולם הוא יוד, וכשזוכה לר"ת צל"ם כנ"ל שבגימטריא קל"מ, זוכה לעין אחת שהיא סוד דעת אתי בשית סטרין, ומה דאשתאר הוי קל לנוקבא, ונקרא עייל על כל פנים, שזה סוד 'עין ה' אל יריאיו' (תהלים לג, יח), עינא דאריך אנפין המחזיר הכל לחסד. עי'
באדרא רבא (אות מב).
וכשזוכה לסופי תבות ממי"ם שבגימטריא ק"ל, זוכה לעין הב'. ואז נקרא נפיק, כי עייל ונפיק בלא בר, "בר" הוא סוד זעיר אנפין, ועינים דז"א הם שנים (
אדרא רבא אות מב), בסוד 'עיני ה' משוטטות בארץ'
(ע"פ זכריה ד, י) שבהם עולה ז"א ומלביש לא"א, ואין א"א צריך עוד להרכין ראשו ולהסתכל בפני הז"א ליתן לו מאור עיניו.
וכשזוכה לסופי תבות ממי"ם שבגימטריא ק"ל, זוכה לעין הב'. ואז נקרא נפיק, כי עייל ונפיק בלא בר, "בר" הוא סוד זעיר אנפין, ועינים דז"א הם שנים (
אדרא רבא אות מב), בסוד 'עיני ה' משוטטות בארץ' (זכריה ד, י) שבהם עולה ז"א ומלביש לא"א, ואין א"א צריך עוד להרכין ראשו ולהסתכל בפני הז"א ליתן לו מאור עיניו.
ובשם הקדוש הנ"ל ממי"ם, יש ג' ממים ויוד, שהיוד סוד הגולם והוא מקבל ג' הממים, שהוא סוד מאה ועשרים שנה דמשה שלא כהתה עינו ולא נס ליחו
(דברים לד, ז). וזה סוד מ' שנה עסק בפרגמטיא, מ' שנה למד, מ' שנה לימד. והוא סוד ג' חיזוקין חזק חזק ונתחזק, שראשי תבות דחז"ק הוא ח"רישה ז"ריעה ק"צירה. וזה סוד
(ישעיה נט, כא) "ואני זאת בריתי אמר ה', רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך, לא ימושו מפיך", זה חרישה זריעה וקצירה ראשונה שנקרא מ' דפרגמטיא. "ומפי זרעך" זה חזו"ק שני שנקרא מ' שנה למד. "ומפי זרע זרעך" זה חזו"ק שלישי שנקרא מ' שנה לימד, ואז ונתחזק ודאי לעולמי עד שזה סוד עייל ונפיק.
ובזה תבין מה שאמרו חז"ל
(בבא מציעא פה, א) "אמר ה' מעתה ועד עולם, מאי מעתה ועד עולם, שמכאן ואילך התורה חוזרת על אכסניא שלה". פירוש, שבג' ממין הנ"ל צריכין ג' פעמים חרישה זריעה קצירה, וכיון שזכה לזה על דרך שכתוב (ויקרא כה, כא) "וצויתי את ברכתי ועשת לשלש השנים", אז אין צריך לחזו"ק, אלא עובד רק לחזור על אכסניא, דהיינו על דרך שאמרו
(שבת ל, ב) "עתידה ארץ ישראל להוציא גלוסקאות".
עיין והבין בצירופי אלב"ם על כל אות השלישי מהחרוזים הנאמרים למטה ואז תבין נפלאות תמים דעים, ויאמר עליך 'אשרי העם שככה לו' (תהלים קמד, טו) וכו':
אור נפלא וסר תלבישני, מעטרה החופפת ומזיוה באה; בדם קדוש הנוזל בגידי; אחיש לו כמחודש כולו ויאה; ובהתקבץ האור מע"ג הבא וסר, ובשרי ודמי ליחידה ראוי; יחידה עידי מיגדלה ברור, לראשי עינים גאה גאוי: עורי בשרי וגידי בעצם יבואו, ותקרב עצם אל עצם וידובקו; ומה האור כי יאר, ואני על סופי וכתינוק נקי: בחון וחקור כי חזקת ממני, וכל רצונך בידיך שיצאתי נקי; (כי) בשכר ועונש גופני אין לי עסק עוד, ומנגעי אור, השכל לא מוכה.
בהיות הרצון להשי"ת כמו כלי המעשה לאדם, אם כן מוכרח שכל המציאות וקיום המציאות רצונו ית' הוא, ולאידך גיסא, שכל ההפסד ומניעת הקיום, הוא ממניעת הרצון. ומבשרי אחזה, שבדבר בטל או שכבר נגמר הצורך מהדבר, נשבת הימנו הרצון; אם כן מוכרח כל הויה להיות נפסד אחר שגילתה הצורך המוטל עליה, כי יהי' הרצון דבוק בדבר בטל, ואם אין רצון אין קיום כנ"ל.
אי אפשר לומר על כל הבריאה היא הוה ונפסד, 'כי כל העומד לישרוף כשרוף דמי'
(מנחות קב, ב), א"כ איך אפשר לה להיות ברצון השי"ת שהוא נצחי. אלא על כרחך יש בה חלק המורם לנצחיות. ותשפוט בזה שהוה ונפסד כלפי השי"ת כמו דבורי שקר אצל האדם, עכ"ז בהדמות בדמיון בני אדם דברי שקר, אם הם בטובתו, נמצא מתענג בהם אע"פ שיודע בעליל שלא יתקימו בו. ועל כן לא תוכל לומר בשעה שהאדם מדמה לו ענינים מתוקים של שקר, שהוא אז פועל בטל. מחמת שנהנה מהדמיון, ואותה הנאה הרי הוא אצלו אמיתיות, וכיון שהורם מדמיוני השקר דבר מתוק, נמצא כל מלאכת הדמיון נתקדש ונטהר על ידה, ולא הוי פעולה לבטלה, כי המתוק לא יטעם זולתה. ועל דרך זה במלאכת הבריאה, אע"ג שיש בה הוה ונפסד במדה מרובה, עכ"ז כיון שאי אפשר להרים חלק הנצחי כי אם על ידי כל הבריאה כמות שהיא, נמצאת א"כ כולה לרצון השי"ת, ואפי' אותה חלק שהוא נפסד.
סוד הנצחיות המורם מעולם הזה הוא סוד אור חוזר לבד
ובדרך כלל כבר ביארתי, שכל בחינת אור אינו חידוש, כי נמשך מהשי"ת שאין בו חידוש ותוספת, וכל החידוש הוא רק בבחינת החושך כמו שכתוב (ישעיה מה, ז) "ובורא חושך". אמנם החושך כשהוא לעצמו ודאי אינו נצחי, אמנם האור הנאחז בחושך כמו אור בפתילה, זהו סוד המורם מהבריאה לנצחיות.
על כן תדע, שסוד אור ישר אינו חלק מהבריאה, ואין בו תוספת על מה שהיה טרם הבריאה. אמנם סוד אור חוזר הנאחז ועולה מהכאה במראה הלטושה, זהו שייך לפעולת הבריאה בסוד תכלית שמים וארץ, ושייך בו תוספת ופריה ורביה ונצחיות.
נרנח"י
ואור הזה נקרא נפש לסיבת החוק הלטושה ולא יעבור וינפש, ובזה נערך דרגות עובדי ה', שיש מהם שאין להם אלא החיזו הגורם הנפישה והאור, ויש שיש להם פתיחת הסיתום גם כן שהוא סוד ו"ק דישסו"ת שהוא סוד רוח, ויש שמעלים עוד אור הזה עד ג"ר דישסו"ת באנקת"ם על חד כותלא, וכותל הב' נשאר אחור באחור שהוא סוד "נשמה". ויש שמעלים עוד האור הזה עד או"א עילאין, דהיינו אנקת"ם על ב' כותלים, ואפי' תתאה אהדרת לפנים בפנים. ויש שמעלים עוד ביותר עד א"א, כי מגלים על ידה כל נהורין עילאין בסוד כי שם אהי' עמה וכו', בכנפיה כל שכל עליון וכו'.
