תוכן

מימי תמוז - אב תרצ"ב - לר' משה מרדכי שולץ
אב - תמוז צ"ב
העתק מכתבים שכתבתי לתלמידי הנעים הרב משה מרדכי שליט"א
הודעתני מכלימתך ששיחתך עדיין לא יערב לאלקים חיים כראוי ומוחזק. ואומר לך, שכל זאת הגיעך מפני שעודך מתקשה בהשגת הכתוב (מלאכי ג, ו) "אני הויה לא שניתי ואתם בית יעקב לא כיליתם", ומפני זה לא יספיק לך רכושך להכנסת הכלה.
ודע יקירי, כי כל דבריו ית' חיים קיימים, ואין ח"ו שום סתירה, ואע"פ שמושגין בשכל האנושי כב' הפכים, כמו שכתוב (בראשית ב, יח) "עזר כנגדו", כל זה נאמר כלפי המשיג. שגלוי וידוע לפניו ית' תאוות ענוים למאור פניו, וכיון שבפעם הראשון בתוך דמקוה קישטה והבינה על ידי אתערותא דלעילא וזכה החתן בכל עטרות דאו"א בהלבשה והשגה גמורה, ואם כן נגלה הכתוב (בראשית ב, כב) "ויביאה אל האדם" בתוך דמקוה, ו'הפה שאסר הוא הפה שהתיר' (כתובות טז, א), כי אמר הרי את מקודשת לי*, ולא עלה על דעתו לאסרה על עצמו, ואדרבה, שהרגיש בכל המקיפין כמו בפנימיים, אלא שהיה מחוסר זמן להתלבשות. ובג' חדשים נתלבשו בו באתערותא דלעילא כל המקיפין בפנימיותו ממש, בסוד 'ויכולו השמים והארץ וכל צבאם' (בראשית ב, א), דהיינו השם כלה כמשמעה.
[*הג"ה: ונודע שרק הוא בעלה דמטרוניתא אב האמונה, וכל באי עולם כקרני חגבים לפניו – וזהו שקידש אותה לעצמו ורק לעצמו, ואסר אותה בהחלט לכל באי עולם. ולפיכך בא עליה בתוך דמקוה, ואמר "זאת הפעם וכו'", וז"ש (בראשית ד, כה) "וידע אדם וכו'", כי בכל פעם שנגע בידיעה הנ"ל בתוך דמקוה, נקרא זווג, על דרך שאמרו (תענית ה, ב) "כל האומר רחב רחב מיד נקרי". והבן זה, כי היתה לו על המקום נקבה מוכנת, ולא הרתה לזנונים ח"ו, אלא קניתי איש את ה'].
וכיון שראה שהוא ית' הביאה אליו, אמר "זאת הפעם וכו'", כלומר שהבין סוד הרי את מקודשת לי שאמר בראש מקוה הוא מלשון הקדש, כלומר שאסורה לכולי עלמא, אמנם ודאי כדי לחבבה על בעלה לבדו, וע"כ הודיע מעלתו עצמו, להורות שהוא בעלה והיא בת זוגו במה שאמר 'עצם מעצמי ובשר מבשרי'. כי כל הטומאה והקליפות בסוד 'כל המוסיף' וכו', וע"כ תתקצ"ט מתים בעין הרע, אמנם העוצם עיניו מראות ברע יבושר תיכף בבשורות הישועות והנחמות וכו'. ומתוך שהכלה הגיעה אליו בסוד "העצם" "ובשר" הנ"ל עצמו, אם כן אין כאן בל תוסיף, אלא בת זוגו יש כאן, ו'לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת' (בראשית ב, כג), כלומר, אותו השיעור המוסיף לו בקרבתה מצד 'ויביאה אל האדם' (בראשית ב, כב), הוא מסוד הכתוב (דברים ד, כד; ט, ג) "אש אוכלה הוא", ומכאן נלקחה ההרגשה, דאי לאו הכי לא הי' מסוגל כלל להרגיש בהמביא. ועל כן 'לזאת יקרא אישה', מפני שהיא תולדה דאש. וזה סוד טענתו "האשה אשר נתת עמדי, היא נתנה לי מהעץ ואוכל" (בראשית ג, יב), כלומר, שחש בכבודו ית' שלא לפגום ח"ו בזרוע תפארתו. והבן.
אמנם, כל זה הי' בזווג א', משא"כ אחר כך כתיב (ע"פ בראשית ב, כה) "ויהיו האדם ואשתו שניהם ערומים", כלומר, שענין התלבשות המקיפין כפנימיים חזר ונסתלק הימנו, כדי שיתעורר מעצמו לחזור ולהמשיך אורותיו יתברך כבתחילה כביום הששי, דהיינו כל קישוטי הכלה, בלי שום הרגש חיסרון כל שהוא, באופן שימצא אותה עצם מעצמו ובשר מבשרו ולא יוסיף ולא יגרע. ובטרם שהספיק להתלבש בכל זה, עשה הזווג דאיש ואשה, שהיה שומע קולה הנעים בסוד הכתוב "כל הקירות לא יחלקוה ויושב השמים כל הארץ לרגלו פדה וחשכה כאורה וכו'". וממילא כיון ששמע קול הוי' אלקים מתהלך בגן לרוח היום (בראשית ג, ח), לא היה יכול להמציא עצה לייחד ב' השמות אלו שהי' נראים לו כמו הפכיות, ועל כן 'ויתחבא מפני קול הוי' אלקים' (בראשית ג, ח), שהוא בחינת פגם של גניבת הדעת, כי עשה עין של מעלה כמו אינו רואה את שם אלקים מכל מראש, ואזן של מעלה כמו אינו שומע קול הויה, וזה סוד קיצוץ בנטיעות ח"ו, ועל כן נתקלל, כי רצה להמשיך תמיד בערלתו, ורשעים קבורים באו עליו, וכיון שאדם משך בערלתו, ממילא בא נחש על חוה והטיל בה זוהמא (שבת קמו, א), ונקצצו רגליו של נחש (בראשית רבה כ, ח) ונעשה הולך על גחון (בראשית ג, יד). ובמקום שהיה יחוד גמור בסוד תכלית שמים וארץ, נעשה שפשוף בעלמא בזיווגין דפסיק, או ראש או עקב .
[פירוש, כי רק טפה אחת יורדת מלמעלה בסוד אאב"ח הוי' אור לי, ונשאר טפה אחת מטפיים דידה בלתי מיתוק, וע"כ דעת אתי בו"ק, ומה דאשתאר הוי קל לנוקבא, ואין לה ראש. וזה סוד 'הוא ישופך ראש' (בראשית ג, טו), כי מסבת טפה זרע של חסדים, נישוף ראש דידה, כי טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלו, דעל כן אמרה אאב"ח הוי' דחסדים אור לי.
אמנם 'ואתה תשופנו עקב', כי מפחד מפני קול הויה אלקים המתהלך ויתחבא וכו' (בראשית ג, ח), על דרך הכתוב (במדבר כב, כב) "ויחר אף ה' כי הולך הוא". דאע"פ שיכול לעמוד מכח אנקת"ם וכו', מכל מקום אינו יכול עוד לילך ולהוכיח וכו' מטעם גניזו דאו"א הפנימיים. ועל כן ראש יש לו, כי ג"ר דאומ"צ עומדים לו באנקת"ם, מה שאין כן רגליו לילך אין לו, כי נקצצו כנ"ל. וזה סוד האיבה בין מ"ד למ"ן, כי המ"ן חסרי ראש, והמ"ד חסרי עקב, והמה נישופין זה בזה בסוד שחקים, ועל כן יש איבה וברכה מלשון 'עודנו באיבו'].
וזה הכלל דלית מחשבה תפישא ביה כלל (זוהר יתרו אות קפה; הקדמת תיקוני זוהר יז, א). כי המחשבה היא תפישא מקצתי, כי בטרם שאדם משיג דבר, הוא מחשב בה ואחר כך משיגה, ואם כן המחשבה אינו השגה, אלא כשרון להשגה, או אולי איזה חלק מהשגה, ובכל אופן, אין המחשבה כוללת כל ההשגה. וכיון שהשי"ת הוא כל, אם כן לא יתכן שיהי' נתפש בדרך חלקיית. ולפיכך השגתו ית' בהכרח באה למשיגים ונביאים רק בכלל ביחד בכל הקומה, אשר ודאי אין שינוי והפרש מבין חלק לחלק. כדמיון החתן בטרם הזיווג, נמצא מחשב באהובתו ויש לו תענוג חלקי, כי המחשבה אינו גומרת. מה שאין כן בשעת הזווג, אז ההשגה שלמה והתענוג שלם, ואין שום אבר מקבל חלק יותר גדול וחשוב מאבר אחר, וקטן וגדול שוים בהשגה ובתענוג, ואין להשכל והמחשבה שום יתרון על החוש, ואדרבא, שכמעט שעיני השכל בטלין ומבוטלין, ואע"פ שאינו כן, אמנם משום שאובדין שליטתם המורגש תמיד, כמו מלך הנוטל חלק בראש, אלא כל החושים שוים, על כן נרגש להאדם כמו שעיני השכל נאבדים ומסתתרים, אמנם ודאי המלך אינו פחות מהדיוט, כי עכ"פ חלק מאברי וחושי הגוף הוא, ועל כן ודאי לית מחשבה תפיסא ביה כלל, והשכל מאד.
אמנם יש מדרגות בהשגתו' ית', וכל המדרגות הנכללים בנ"ר המה בסוד זיווג דפסיק בישופך ותשופנו ועל גחון ילך, וחסר ג"ר ונה"י, וע"כ צריך הזווג להיות בחושך ואפילה מחשש שמא יראה בה דבר מגונה.
ובהשגת נשמת חיים הכוללת חיה יחידה, הריהו מלבישה לגמרי, דהיינו בסוד כלה, כמו ביום הששי ברגע כניסת השבת, בסוד הכתוב (בראשית ב, א) "ויכולו השמים והארץ וכל צבאם", בהשלמת כל צביונם ומאוויים לגמרי, שזה נק' בכל קומתה עד יחידה, בבחינת שבי היא, והנה אז שעת היחוד הגמור כנ"ל, בסוד תכלית שמים וארץ, כי אז אינו מוסיף משהו מדיליה ח"ו, אלא היא 'עצם מעצמי' שהוא סוד אלקים, ו'בשר מבשרי' שהוא סוד יהיה, ואז נאמר 'ויביאה אל האדם' שהוא סוד הוה.
והבן והשכל כי מלבד שאינו מוסיף, הנה אין לו צורך ותביעה להוסיף, להיותו נולד מהול בלי ערלה (אבות דרבי נתן ב, ה), אלא כמו עזר על גבור, שאינו צריך לעזר. אמנם בטרם שזוכה להלבישה כבעת כניסת השבת, אם מתיחד עמה, אז מוסיף ח"ו ומפריד ח"ו בין הוי' לאלקים, ונמצא אע"פ שנולד מהול, מכל מקום מושך מדעתו בערלתו (סנהדרין לח, ב), ונמצא קוצץ בנטיעות, דעל כן קצוח העץ, רשע בל תגע בי (אבות דרבי נתן א, ה).
כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה (ריש כלה)
משום דנמצא בו מקום ריקן התובע אותו למילויים, והוא צריך לעזר, כי חלש הוא. אמנם כשזוכה לז' ברכות, ואור דראש מקוה מתלבשת בסוד הכלה דששי, וכיון שזכה בהשגת כל הברכות, מותרת לו, כי אז דומה לעזר על גבור, כי כבר נתמלאו כל כלי קבלתו ברב שפע וברכה, ואין לו שום תביעה וצורך, ולא הוי בל תוסיף, אלא כמתעסק בעלמא לשם תענוג, ולא מלאכת מחשבת. והבן.
תכלית ואין תכלית
הטוב והעונג אין לו שאלת התכלית, כי העונג עצמו הוא התכלית, וזה סוד אין סוף ואין תכלית. וכיון שרצה לקדש העולם והבריאה, אז גילה ביום השביעי סוד מאור של תכלית, שהואא סוד תכלית שמים וארץ, 'וברכתו מכל הימים' (מימיניים), 'וקדשתו מכל הזמנים' (משמאילים), שאחר זה נעשה מקום לצמצום בסוד 'ותכל העבודה' (ע"פ שמות לט, לב), 'מברכות שדים ורחם' (בראשית מט, כה), שאחר כך התחילו הכנות לחידוש העולם.
יהיה
וזה סוד "לעתיד יהיה שמו ית' בשם יהיה". פירוש, כי שם הויה נגלה בסוד תכלית שמים וארץ כנ"ל, שזה סוד יהיה הוה, שההוה קיבץ לו כל היהיה, ואם כן נעשו שם סוף ותכלית בסוד הכתוב (ע"פ איוב כא, טו) "מה נוסיף כי נפגע בו". ואם כן נפגמו המקיפין שהם סוד יהיה. ותדע שזהו כל המקור לחידוש הבריאה.
מה שאין כן לעתיד בגמר התיקון, א"כ התכלית עצמו יקנה שם יהיה, כי יתגלה הנועם והטוב שהוא בלתי תכלית, וא"כ זה ההוה בעצמו יתהפך להיות ליהיה.
מלאכת מחשבת
וזה סוד "מלאכת מחשבת אסרה תורה" (ביצה יג, ב), על דרך שנתפרש לעיל בסוד חז"ל כלה בלא ברכה, עש"ה, כי מתעסק בעלמא לשם תענוג לא אסרה תורה. עיין שם מלתא בטעמא. ועוד כי מלאכת מחשבת, הרי אין לך פועל בלי תכלית, משא"כ מתעסק ודאי אינו צריך לתכלית, כי אם יש לו איזה תכלית, אינו מקרי מתעסק.
וכבר ידעת שהתכלית הוא הכנה להגבלות וצמצומים, לכן ההוה קיבץ לו כל המציאות מן היהיה בסוד 'ועינך צריך לכל', ואם כן כיון שאכל את הכל, הרי הגיע על קצו ונפגמו המקיפים.
והיה זה מקרה טוב לבריאת העולם אשר אז... עליו ב' החוטים: קיום ושלילה בסוד זווג זו"נ, ואז 'ימין ושמאל תפרוצי', ואז יהיה הוה תעריצי, כמו לשלם החובות ולפרוע הקפותיו דלמפרע, והיה זה באפשרות רק על ידי איש בן פרצי, שמבין שיציאתו יותר הנאה לו מביאתו, בסוד 'יציאון במשפט תפדה' (ע"פ ישעיה א, כז), ולאט לאט 'יקר בעיני ה' המותה לחסידיו' (תהלים קטז, טו), עד שזוכה לכנפי שחר חדשות המהפך את אור התכלית עצמו לבלתי תכלית להתעסק בו ולהתענג בסוד אור של יהיה לנצחיות, ונועם לא יפסוק, כי לא יכשול עוד במלאכת מחשבת, כי מי פתי ישאול למתענג מה תכליתך בזה, היות התענוג עדיף מכל תכלית. ופשוט.
תואר כלה וכו' בעשרת הדברים
כי מטרם מתן תורה היה כל יופיה בצד שמאלה, ובשביל זה היה מדומה צד ימינה כמו בלתי נאה כל כך, והיתה זה לפגם ומום בהוד יפיה.
ועל ידי קבלת התורה הבינו כל איברי הכלה, בסוד הכתוב (שיר השירים ד, ז) "כולך יפה רעיתי ומום אין בך", כי הן צד ימין והן צד שמאל, שניהם נאים וחמודים לאין תכלית.
ובזה תבין, שבשעה שבעלה מתעסק בצד ימינה, מחוייב ומוכרח להסתכל או למשש בה, דבלאו הכי אינו באהבתה, כי עכ"פ צריך לאיזה חוש המשיג אותה שעל ידו מתענג במחיצתה. וכל חוש מה' חושים יש לו בחי' ב' ידים, יו"ש [-ימין ושמאל], קיום ושלילה, שאוחז להמושג בב' ידיו אלו, וכח התפיסה מדוד לפי השלילה המוקדמת להקיום, וגם רודפים זו את זו.
ובזה תדע סוד "יחבק לו בעלה וכו'", שצריך לבחינת שלילה מוקדמת הן לימינה והן לשמאלה, ולא ככסילים שיפלו פניהם מסיבת הרגש של שלילה. ואדרבה, בזה נמדד כל חוזק המישוש והתפישא והתענוג.
וגם אין צריך להסתייע מצד א' לצד ב', ואדרבה, בכל אשר יפנה יהיה לו שם אחיזה ותפישא ועונג ויהי' נרצה לו כמו שלא ירצה להזיז עינו לצד אחר מסיבת הנאתו לאחוז באותו צד. וזהו סוד 'טפח באשה ערוה' (ברכות כד, א), והיינו להמתעסק ומסתכל במקום המגולה לו לעיניו ומזין עיניו משם, ועל כן גם אסור בדברי תורה כנגדה (שם), והבן.