תוכן

מתאריך לא ידוע - לר' אברהם (אשכנזי?)
לכבוד ידידי מהר"ר אברהם שי"נ
כל מכתביך קבלתי, ויפה תעשה שאינך מחכה לתשובה, כי הכתיבה בעצמה הוא חצי תשובה, והשי"ת ישלים בעדך.
ואת ג' הקושי' ששאלת במכתבך האחרון מב' טבת:
הא' שאלת על מה שכתבתי (מאמר מתן תורה אות י) שיש קושי ואי סבלנות בהרצון לקבל, וכשאתה לעצמך, אינך מרגיש בה שום קושי ואי סבלנות? התשובה היא, שלא אמרתי זה על הרצון לקבל בכללו שנמשך מהרצון להשפיע של השי"ת, כי מתוך שהשי"ת רוצה להשפיע אנו מוכרחים לרצות לקבל, ולפיכך אף על פי שהוא מפריד בין הדביקים, אין אנו יכולים להרגיש זה בנפשינו, משום כח העליון ית' השולט עלינו.
ויחד עם זה, אף על פי שלא נמצא בהשורש, מכל מקום אין זה גורם לנו אי סבלנות, שגם זה מכח שליטתו ית' ברצונו להשפיע המתהפך ונעשה בנו צורת רצון לקבל בעל כרחינו.
ומה שכתבתי (שם אות ט) שכל שאינו נמצא בהשורש גורם בנו אי סבלנות, היינו באותם הדברים שאינם נכללים בהרצון להשפיע (באורח ישר או בלתי ישר) אלא באים מסיבת הקלקולים שגרמו השבירת הכלים, כגון היגיעה וכל החסרונות שנמשכו בעולם שהם טפשות עניות חולשות וכדומה, שעל השפעות ממין אלו נעשה מרכבת הקליפות בסוד הכתוב (קהלת ז, יד) "זה לעומת זה עשה אלקים".
...באנו להסכים על חיי צער וחושך מכדי להיפטר מיגיעות מרובות כנוהג במרבית מין האנושי, ו'בגפם יבואו ובגפם יצאו' (ע"פ שמות כא, ג), אכן ערך הקנינים במקומם עומד, כי לא ימחלו על כבודם שיזדלזלו משום העצלים... להגיע למי שהוא בלי היגיעה הקצובה בעדם. גם מהות החושך והצער לא ישתנה משום הרשלנים, ואף על פי ש'צרת רבים חצי נחמה' (ע"פ דברים רבה ב, כב), אכן מחצה הנשארת מסבב להם צער ויגון די והותר, ועליהם נאמר ש'הרשעים קצרי ימים ושבעי רוגז' (עי' איוב יד, א), או 'העצל חובק את ידיו ואוכל את בשרו' (ע"פ קהלת ד, ה).
אלא זאת צריכים לידע כאן, אשר על כל פנים הזריזים לקניני העולם הזה, ונותנים עליהם היגיעה הידועה, הנה השי"ת משפיע להם תענוג דמיוני בשכרם. כלומר, שמתענגים על הקנין כל עוד שהקנין צריך טרחה, דהיינו רק "בכח הדמיון" בעת שמדמים להם את הקנין שישיגו, אמנם אחר שהשיגו את הקנין ושוב אינם צריכים הטרחא, אז יפוג תענוגם. והטעם, כי השגות קנינים הגשמיים המה יכנו כמו סולם להרגל היגיעה לקנינים הנצחים, ולפיכך אין אור התענוג צריך לחול עליהם אלא בטרם ההשגה, ולא לאחר כך, כי אדרבא, אם יוכלו להתענג גם לאחר השגתם, אז יצמח מזה נזק גדול לרוחניות, כמובן.
מה שאין כן תענוג הנובע מקנינים האמיתים הנצחים, הוא להיפך ממש, אשר עיקר התענוג לא יחול רק אחר השגתם, מפני שמהות קנין הרוחני הוא אור התענוג בעצם. מה שאין כן בטרם שמשיגים אותו, אשר אז הרוחניות רחוק הימנו, ועל כן הוא חסר התענוג, כי איך יתענג במה שאין לו עוד שום דביקות... וכמו חוקי הטבע הנוהג בהחושים. ולפיכך אני אומר תמיד שההבדל בין קנין גשמי לרוחני, אשר קנינים הגשמים רק רע בלעדם, אכן אין שום הרגש של יתרון עמהם, והיפוכו קנין הרוחני, שאין כל כך רע בלעדם, אמנם כל היתרון מורגש בשעה שהוא עמהם, והיינו מטעם הנ"ל.
ומה שנתקשית בעניין "ייתי ולא אחמיניה", אשר כתבת שאפי' המסירות נפש האמיתי קל מזה. ואני אשיב על זה שסימן הוא אשר עדיין לא החילות לעסוק באהבת ה', כי מחוקי הטבע הרגיל הוא בעולמינו, אשר האוהב לחבירו במדה גדולה טבעיית או מלאכותית, דהיינו על ידי יגיעה והתמדה, הרי האוהב הזה מסוגל בנקל לעשות טובה להנאהב אפילו כשימות באמצע, ולא איכפת לו כלום במה שלא יספיק לראות את הטובה שעשה לו, כי מחוקי הטבע הוא שאין שכלו של האוהב מחשב ומדמה כלום באיזה רגש של טובה עצמיית באותה השעה שמהרהר בטובת הנאהב, וזהו מעשים בכל יום. ולא עוד, אלא אפילו באהבת האידיאות כמו האלטרואיזם והקומיניזם וכדומה, אנו מוצאים אנשים למאות עובדים כל ימיהם בצער גדול בתפיסות (-בתי סוהר) ועונשים, אע"פ שיודעים על בטח שפעולתם לא יהיה ניכר בימי חייהם.