תשובה: כתר חכמה בכל פרטי עשר ספירות הם אלקיות, להיותם אור בלי כלי, ואין מה שיפרידם לצאת מכלל אלקיות לכלל נאצל, ורק מבינה ולמטה דעשר ספירות נקרא בשם נאצלים, שיש שם יחס משותף מאור וכלי, וכלי הוא ...
אמנם האורות כתר חכמה המלובשים תוך אור הבינה, כבר אפשר לכנותם בגדר מה בשם נאצלים, להיותם מלובשים על כל פנים באור הבינה, אשר אור הבינה כבר יש לה יחס משותף עם כלי הבינה הנקרא בחינה ב'.
אבל כתר חכמה במקומם, שאפי' החכמה הוא בחינה א' לבד שאינה נחשבת כלי, על כן אין שם יחס משותף עם כלי כלל, ונחשבים לאור בלי כלי, אלא שיש בחכמה בחינת שורש אל כלי.... ....

שאלה: מתי נקראים חכמה ובינה בשם אבא ואמא.
תשובה: אין חכמה ובינה אלא בראש דאריך אנפין (דהיינו בחכמה סתימאה הכלול גם מבינה שלו), אמנם בינה דאריך אנפין ירדה לו"ק שלו (וכלולה גם כן מחכמה) אבל אשתני שמייהו לאבא ואמא: כי לא ירדה הבינה מראש אריך אנפין לו"ק חסרי ראש, דהיינו בכלים דגו"ע, אלא כדי להוריד אח"פ שלה לזו"ן, ובזה תתן לזו"ן מוחין בעת החזרת אח"פ שלה אליה, דהיינו בעת חזרת הבינה לראש אריך אנפין, ונמצא יחס הבינה שיצאה מראש אריך אנפין אל הזו"ן, כמו אבא ואמא הדואגים לבנים שלה לפרנסם ולהגדילם.
החכמה ובינה שבעשר ספירות דכתרא ובעשר ספירות דחכמה סתימאה אינם נקראות אבא ואמא, משום שהבינה הזו לא ירדה לחוץ להתקשר עם זו"ן.
בכל מקום שנזכר בינה, יש בה גם חכמה, כי אין בינה בלי חכמה. הצד ימין דבינה הוא חכמה.

הקשר מהאדם אל הספירות:
קודם החטא הי' גוף של האדם ממלכות דבריאה, ונר"נ שלו מאצילות.
אחר שחטא נפלה בחינת גוף שלו לבחינת משכא דחויא [-עור הנחש] שהוא הקליפה דבחי"ד המכונה עפרא דעולם הזה, ובתוכו מלובש גוף פנימי מנוגה שהוא חצי טוב וחצי רע, וכל המעשים טובים שעושה, הוא עושה עם הגוף דנוגה, שעל ידי התורה ומצות מחזיר הגוף שיהי' כולו טוב, והמשכא דחויא מתפרד הימנו, ואז זוכה לנר"נ דקדושה לפי מעשיו. קשר נר"נ של האדם אל הספירות:
עצם הנר"נ של האדם הם מבחינת מלכות של ג' הספירות בינה וז"א ונוקבא שבכל עולם מאבי"ע.
ואם זכה לנר"נ דנפש, הוא מקבלם מג' המלכיות שבבינה וזו"ן דעשיה, אשר גם מלבישים עליהם. ואם לנר"נ דרוח, הם מבינה וזו"ן דיצירה. ונר"נ דנשמה מבינה וזו"ן דבריאה. ונר"נ דחיה מבינה וזו"ן דאצילות.

האדם עולם קטן (זוהר לך לך אות של): פירושו שנכלל כל פרטי דצח"מ במציאות בנינו, ולפיכך כל פרט מהם מוכרחים להתגלות במחשבותיו ופעולותיו ורצוניותיו. לפעמים חושב ורוצה ועושה כמו איזה פרט של החיות רעות, וכמו אריה ונמר וזאב יטרוף, ולפעמים כמו פרט מהעופות הדורסות או כבהמה כשרה או כאיזה פרט של הצמחים והדוממים, שלכל אחד מהם צורה קבועה וסגולה קבועה להועיל או להזיק.
כי כמו שבנין גופו כלול מכל פרטי המציאות שבעולם, כן יש כלל ופרט בגוף אדם עצמו: כי הלב הוא הכלל שכל מחשבות ורצוניות ופעולות שהאדם מגלה אותם לעתים במשך שני חייו, 'כי אין אדם חושב אלא מהרהורי לבו' (ע"פ ברכות נה, ב). ולעומת זה כן כל המחשבות ופעולות שאדם עשה עד היום פועלים ומשפיעים על לבו ועושים בו לב טוב או להיפך, שהלב הוא הכלל שבגוף האדם ובמחשבות ופעולות.
וזה הסגולה שבתורה ומצוות שמקיים, שהם מרחיקים ממנו את המחשבות ורצוניות של פרטים הרעים של הדצח"ם שהם כלולים בו, על ידי הזהירות מלאכול את החיות והבהמות והעופות הרעים והטמאים, ואפילו הנגיעה נאסר בהם, כמו שכתוב (ויקרא יא, ח) "בנבלתם אל תגעו", שעי"ז מבטל אותם המחשבות ורצוניות הרעים הנמשכות מכח שהם כלולים בבנין גופו כנ"ל. 

וזה סוד העליות שמשיג על ידי תורה וקיום המצוות: כי העולמות הם נחתמים זה מזה כחותם ונחתם, שכל שבחותם עובר על הנחתם בלי שיור משהו, באופן שכל הבריות שבעולם הזה והנהגותיהם ומקריהם, כולם מושרשים בעולם האצילות, אבל שמה הם כולם שמותיו של הקב"ה, דהיינו מדות שפע שעל ידיהם משיגים דבקות גמור ונצחי בהקב"ה, והפרטים משם הולכים ומצטמצמים צמצום אחר צמצום עד שבאים כולם לעולם הזה, ומקבלים ההגשמה המספקת לגוף האדם שיתלבש בו נפש שיוכל לעסוק בתורה ומצות, שעל ידיהם יזכה להשואת הצורה דרגא אחר דרגא עד שישוב להתדבק בעולם האצילות בשורשו, וכל פרטי הדצח"ם אשר שם, שהם שמותיו של הקב"ה, יכלל בו.
ואין לתמוה, איך אפשר שהחיות רעות והטמאים והרשעים שבעולם הזה יהיו גם כן בשורשם באצילות, ולא עוד, אלא שיהיו שם שמותיו של הקב"ה?
הענין הוא, כמו תבשיל מתוק לחיך שבהכרח שיש בו מלח, שאין טעם מושלם וערב בלעדיו, עם כל זה אין מי שיעלה על הדעת שהמלח הוא דבר גרוע ומשונה מעצם הנעימות שבתבשיל, או שיהי' בו טעם מר במשהו. כי אדרבה, פעולתו היא להמתיק התבשיל. אמנם אם יבא חמיקער [-כימאי] ויפריד את התבשיל לבד והמלח לבד, הנה אז אם יבא אחד ויאכל את המלח לבדו, יוכל לאבד את חייו, כי נעשה לו לסם המות.
כן כל הרע שבפרטי הדצח"ם שבעולם הזה, בעוד שהם נמצאים בשורשם באצילות, הם מעורבים עם הקדושה וממתיקים ביותר את השפע על דרך המלח בתבשיל. וזה סוד "וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד" (בראשית א, לא), שאמרו ז"ל (זהר משפטים קסה; בראשית רבה ט, יב) "מאד - זה מלאך המות", כי השפע דאצילות הוא נקרא טוב, אמנם כחות הרע אשר שם מוסיפים טעם מתוק ונעים ביותר... שהשפע טוב מאד, ועל כן הוא שם מלאך קדוש מאד... ... הפרטים הנמשכים ממנו.
כי 'העושה תשובה מאהבה נעשו לו הזדונות לזכיות' (יומא פו, ב), כי הם ממתיקים השפע לבחינת טוב מאד, וכן המשל מבן המלך ... מאד זה מלאך המות.
אכן על ידי הצמצומים בבי"ע, שהפרטים דדצח"ם עוברים דרכו בדרך חותם ונחתם עד לעשיה הגשמית, הנה על ידי מלאכה זו נפרד הרע לבדו והטוב לבדו, על דרך החעמיקער המפריד במלאכתו את המלח לבד והתבשיל לבד, ואז ניכר הרע למזיק וממית ומטמא. הרי שאע"פ שבריות הרעים הם מזיקים בעולם הזה, הנה הוא מחמת יציאתם ופירודם מן הקדושה, אבל בעודם בשורשם הם ממש שמותיו של הקב"ה, כמבואר.
והתפקיד של האדם אחר בריאתו בעולם הזה בבחינת כלל מכל הבריות דצח"ם הרעות והטובות יחד כנ"ל שהוא נפעל מהם ודומה להם בפרטי מחשבותיו ורצוניותיו כנ"ל: הוא שיעסוק ויקיים התורה ומצות בעולם הזה, שעל ידיהם מפריד התכללותו במינים הרעים שבדצח"מ, ואז מעלה נפשו מלידה שהוא בחינת נפש מבהמה כשרה (ונפש הגוים הם מבחינת בהמות טמאות) אל נפש האלקי שהוא בחינת עשיה הרוחנית, ואז נכלל ונפעל מפרטי הדצח"מ שבעשיה הרוחנית, כי הוא מתדבק באדם דעשיה. וכשמטהר יותר בהשואת הצורה עולה ומקבל רוח מיצירה, וכן נשמה מבריאה, והוא נדבק באדם דיצירה ובאדם דבריאה, והוא נפעל וניזון מפרטי הדצח"מ אשר שם, עד שבסופו יזכה לקבל נפש חיה מאצילות, ואז יתדבק באדם דאצילות, ושם יתפעל וניזון מפרטי הדצח"מ שבאצילות שהם כולם שמותיו של הקב"ה, ויקבל תיקונו משלם כחפץ ה' להנות לנבראיו, וגם יזכה לדבקות שהוא השואת הצורה, דהיינו שיוכל לקבל על מנת להשפיע, שזה כל המטרה הנרצה.
וזה סוד "זה לעומת זה" שנגלה כאן, כי מקיימי המצוות עומדים בשליטת הטוב לבד, ובעלי העבירות הם בשליטת המלח הנפרד מהתבשיל, דהיינו תחת הרע לבד. 

ענין גוף ונשמה שבו: גוף ונשמה לפי לשון בני אדם פירושו אור וכלי או ט' ראשונות ומלכות, שהאור העליון המקובל נקרא נשמה או רוח נפש, והם בחינת ט' ראשונות. והכלי המקבלו נקרא גוף, שפירושו, כהמלכות המקבלת לט' ספירות ראשונות, דהיינו לאור העליון.
וכשנולד בעולם הזה, יש לו גוף וחלק נשמה מבחינת עולם הזה, שהגוף הוא המלכות והכלי דהיינו הרצון לקבל, והחלק נשמה שבו דהיינו אור העליון המלובש בהגוף, נבחן בשם נפש הבהמי מסטרא דבהמה טהורה (לאפוקי מאומות העולם שיש להם נפש מסטרא דבהמה טמאה).
וכשזוכה בעסק תורה ומצות, מקבל גוף ונפש מעולם העשיה שהם מתלבשים בגוף ונפש בהמי המוקדמים לו מעולם הזה. וכשזוכה יותר מקבל גוף ורוח מעולם היצירה, והם מתלבשים בפנימיות גוף ונפש דעשיה. וכשזוכה יותר מקבל גוף ונשמה מעולם הבריאה, ונעשה פנימיות לגוף ורוח דיצירה שתוך גוף ונפש דעשיה שבתוך גוף ונפש הבהמי שבעולם הזה. וכשזוכה יותר מקבל גם כן בפנימיותו גוף ונשמה דנשמה (חיה) מעולם אצילות.
כל נשמה נולדת מאין סוף ב"ה ועובר דרך א"ק ואבי"ע עד שמתצמצמת לבחינת גוף ונפש בהמי בעולם הזה, אמנם היא מנחת רשימות בכל ה' העולמות א"ק ואבי"ע שעשתה דרכה בהם, ומכח זה יש לה כח על ידי תורה ומעשים טובים לחזור ולעלות ולהלביש כל שרשיה שהניחה בעולמות הנ"ל.
אמנם בחינת נשמה שנשאר בא"ק ואצילות, אינה נבחנת כלום לבחינת חלק ורשות לעצמה, כי הוא שם תמיד רק כבחינת טפה במוח האב, רק כשבאה לעולם הבריאה אז ניכרת הנשמה לבחינת חלק אלקי ממעל הנקרא נשמה. ועל כן מכונה עולם הבריאה בשם מחצבת הנשמות.

שאלה: מהו ההפרש מנשמות לספירות?
תשובה: זה הכלל, שאור העליון מאיר תמיד בכל גדלותו בלי שום שינוי, בסוד הכתוב (מלאכי ג, ו) "אני הויה לא שניתי", וכל שיעורי קטנות עד לחושך גמור אינם מתהוים רק על ידי פעולה אקטיבית הנקראת בשם מסכים, ששורשם הוא "הרצון לקבל".
למשל, כשאומרים שנפש הבהמי אין בכחה להשיג להזולת, אין הפירוש שאורה מועט מכדי להשיג, אלא הפירוש הוא שהיא נושאת מסך עב המעכב עליה מלהשיג הזולת.
היוצא מזה, שכל עבודתינו הוא רק לסלק המסך, ואז האור מתגלה כמות שהוא במציאות.

מהצמצום נגלה רק שורש הדין, דהיינו בחינה ד' שנעשה חלל ריקן, ופנוי הן מקדושה והן מקליפות, אבל נקרא שורש הדין, כי אם יעבור שם טיפת שפע הרי הוא תתקלקל שם.
וענין הקליפות נגלה על ידי שבירת הכלים, שפירושו, שהשפע דאצילות עבר לחלל הפנוי שמתחת הפרסא דאצילות ומקום בי"ע, ונתקלקל שמה. שאחרי זה מה שהי' כולו לאבי"ע דקדושה חזר ונברר, והשיריים שאין להם תיקון במשך שתא אלפי שני נעשו לקליפות, שהם ל"ב מלכיות הנקראות ל"ב האבן, ומשם נבנו רק בחינת זו"ן דקליפה אחור באחור, אבל עדיין לא היו בזה לעומת זה ממש.
אלא אחר כך על ידי חטא עץ הדעת, על ידי נשירת אברי הנשמה של אדם הראשון שנפלו לקליפות, אז נבנה מהם אדם בליעל באבי"ע דטומאה בסוד זה לעומת זה.

בכל עולם מאבי"ע יש פנימיות וחיצוניות, וכמו בעולם הזה נקראת הפנימיות בשם אדם והחיצוניות בשם דצ"ח, כן בכל עולם מאבי"ע נקרא הפנימיות בשם אדם, שהם הי' ספירות שבאותו עולם, והחיצוניות בשם דצ"ח שהם המלאכים והיכלות ורקיעים וכדומה.

שאלות:
א. הנשמה יש בה ה' בחינות נרנח"י. לכאורה זהו עצם שלם המכילה בקרבה בחינות רבות אשר על ידן מתגבש מציאות בנינה, ובדומה לפרצוף של אדם אשר בשיעור אבריו הוא מציאותו, ובמקרה של חצים מאברים או אפילו אבר אחד שהנשמה תלויה בו, לא עולה בחשבון של מהות אדם, ואם כן איך מובן כשיש לבן אדם חלקי בחינת נשמה, ולפי רוב מספר האנשים יש להם רק בחינה אחד מעצם הנשמה, ויש לו קיום, והוא נחשב כבר לבן אדם, והרבה שלא משיגים יותר אלא בחינה אחת.
ב. איך מובן גילוי שמותיו ב"ה לתכלית הבריאה, אם זה רק השגה שכלית או השגה מוחשית בדומה לגשמיות, ואם אפשר להגיע לבחינת גילוי שמותיו בלי לדעת הלימוד הקבלה, אשר הקבלה מבארת הבחינות והמדרגות של כל שם ושם.
ג. בזה שהבן אדם שומר את עצמו מלהזין ממאכלי אסורים והטמאים, הוא נעשה מוכשר להתחבר ולהיות דבוק לסטרא דקדושה, אבל איזה קשר יש במצות שאין להם תוכן של הזנה, אשר תבנית גופות לא נבנה על ידם. דהיינו, קרבנות, ד' מינים בסוכות, ציצית ותפילין, שמירת שבת וחגים, לימוד החוקים והמשפטים שאין לו הזדמנות בחייו לקיום בפועל ממש, איזה קשר ישר יש על ידם בגילוי שמותיו.
ד. איפה הוא המקור בתורה שבכתב ושבעל פה או במסורה בצורך והחיוב של לימוד הקבלה ובלעדיה אינו מגיע לכוונת תכלית הבריאה. ואיפה מתבאר הענין שכל התורה והמצות שבני ישראל מצווים עליהם מחויב לקיים עד כדי כך שיתפרש בדרגות של פרד"ס או באבי"ע, ובלעדם לא מגיע לשלמות ולא יגיע לכוונת התכלית שברצונו ית'. 

תשובות:
תשובה א': ענין שלימות תרי"ג ואברי הנשמה תלויה בו סובב רק על הכלים של הפרצוף, ולא כלל על האור, כי אפילו אור היותר קטן יכול לקיים פרצוף שלם דכלים, אלא בהארה מועטת.
למשל, גם העובר כשנולד כבר יש לו ראש תוך סוף, וכל אבריו נגמרים רק בהארה מועטת של אור שאינו מספיק אפילו לכח התנועה ממקומו.
ב) תחילת השגה הוא ה' חושים ראיה שמיעה ריח טעם ומישוש, בדומה לה' חושים הגשמים. ואחר כך מתחיל השגת הנרנח"י שהם בחינת מושכלות של החושים הרוחניים המושגים לו בעת קטנות.
כי כמו שדעת החיצוני לא יוכל לפעול זולת מהמושט לו על ידי הדמיון מהשגת ה' חושים הגשמיים, כן דעת הפנימי לא יפעל זולת מהמושט לו מקודם בה' חושים הרוחניים.
ג) כל מצוה... יש לה קשר עם איזה בריה והנהגה מהדצח"ם, ונגלה זה לנותן התורה ית'.
ד) למה נחלק התורה לתורה שבכתב ותורה שבעל פה? איפה כתוב מצות לימוד הקבלה?
מה שאפשר להתפשט לכל המיני ישראל בכל ה... וכל הדינים ניתן בתורה שבכתב, ומה שאינו נוהג אלא ביחידי סגולה נחלק לעצם... ... בעל פה, ועל כן הפשט ניתן במדרש... ...... ...... ...... ...
ג' גדרים שבתורה:
א) מה שכל הציבור יוכל לקיים, ניתנה בכתב.
ב) מה שרוב הציבור יוכל לקיים הוא תורה שבעל פה ש...
ג) מה שרק מיעוט יכול לקיים עדיין נשאר בקבלה.

...ופירושם של עיגולים הוא סיבה ומסובב, אשר סיבה מצוירת במקיף, ומסובב מצוייר במוקף, ועל כן כתר מקיף לחכמה, כי החכמה מסובבת מהכתר, ועל דרך זה החכמה לבינה וכו'. אבל ענין חשיבות ופחיתות אחרת מהנ"ל, אין שם כלל.
ויושר פירושו שמשתלשל ממעלה למטה, כלומר מהזך אל העב ביותר.

הסיבה לאור החיה נקרא יחידה, והסיבה לנשמה נקרא חיה, והסיבה לרוח נקרא נשמה, והסיבה לנפש נקרא רוח. ולפי שהיושר בערך העיגולים אינם אלא סיבה לאור הנפש, על כן נקרא היושר בשם רוח.
רוח: הוא הבא לבחינת הלבשה ממעלה למטה, והיושר נקרא רוח בערך העגולים מטעם שהם נפש, והמדרגה שהיא סיבה ועילה לנפש, נקרא רוח.

מ"ן פירושו עוביות חדש מבחינת נה"י חדשים שמעלים לבי"ע אל הפרצוף, מכונה בשם מיין נוקבין.
מ"ד פירושו בחינת המוחין היוצאים על העובי חדש שנתעלה שם, דהיינו, אור העליון המכה בהעוביות והמסך החדש, ונמשכת עשר ספירות דאור ישר ועשר ספירות דאור חוזר הנקראים מוחין.

שאלה: מאין ספירת הדעת?
תשובה: מתוך שחכמה ובינה דראש הם אחור באחור, שאז חסרים ג"ר, והג"ר נמשכים להם רק על ידי זו"ן העולים למ"ן ומשיבים חכמה ובינה פנים בפנים, ועל כן מחויבים הזו"ן להשאיר בחינתם שם כדי לקיים עמידת הבינה פנים בפנים גם אחר ירידתם למטה למקומם. ואלו הזו"ן שנשארו בראש נקראים דעת. ואז משמש הדעת במקום הכתר, להיותו ממשיך ג"ר לחכמה ובינה. כתר וג"ר תוכן אחד להם, כי כל ראש נקרא כתר או ג"ר. למשל, שאבא ואמא המה אחור באחור הם חסרי ראש, ואפשר לומר שהם מחוסרי כתר או מחוסרי ג"ר, וכל אלו תוכנם שווה.