תוכן

ב"ה יום א' כי תשא ט"ז אדר א' תשל"ג פה בני ברק - לידידי הרב ... הי"ו
את מכתבך השגתי בצירוף ח"י וכו' ובקשר לחברותא, ידוע "כמים הפנים לפנים" וכו', היינו בו בעת שהאדם מרגיש את שפלותו הוא מסיבת שמרגיש את גדלותו ית'. היינו, כי מדרך העולם כי מה שנותנים לשני, אם הוא [המקבל[ קטן במעלה כן הנתינה קטנה היא ביותר. לכן מדרך העולם כשהולכים לאיזו מגבית מחפשים אנשים מכובדים בעלי שיעור קומה, כי כפי ערך חשיבותו של המקבל כן בשיעור הזה נותנים לו. לכן בזמן שהאדם רוצה להשפיע להקב"ה אז בא היצר הרע ומצייר בחינת "שכינתא בעפרא", היינו שכמה שנותנים לה' הוא די ויותר לא צריכים לתת.
משא"כ מי שרוצה לקבל תמורה עבור עבודתו, הוא להיפך, הוא מחשיב את הנותן, ואומר לעצמו: בטח שהוא טוב ומטיב ורחמן וכל המעלות הטובות הוא אומר על המשפיע, מסיבת שהוא רוצה שהוא ישפיע לו כל טוב. לכן כל אלה שהעבדות הולכת אצלם על יסוד של תמורת עבודה, ולא חשוב מה שתהיה התמורה, גשמיות או רוחניות - מה שהאדם מדמה לעצמו שהיא רוחניות - העיקר שזה יהיה תמורה וחלף תחת עבודתו, אז על ידי קצת מחשבה ויגיעה הוא יכול להחשיב ולהוקיר את הנותן.
משא"כ על דרך אאמו"ר ז"ל, שכל היסוד הוא שהאדם צריך לבקש מה' שכל מחשבתו ורצונו יהיו רק לתועלת ה', אז בא תיכף ציור של שפלות, הנקרא "שכינתא בעפרא".
לכן אין להתפעל מהירידות, כי "פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול". וזהו כמו שלמדנו שאין העדר ברוחניות, אלא שנסתלק לפי שעה מטעם שיהיה מקום עבודה ללכת קדימה, כי כל רגע שמבררים לתוך קדושה זה כבר נכנס לרשות הקדושה, רק האדם יורד בכדי לברר עוד נצוצות של קדושה.
רק יש עצה לאדם: שלא יחכה עד שיורידו אותו ממדרגתו וכשירגיש את שפלותו אז יחזור ויעלה, ועליה זו נקראת שבירר חלק לקדושה - אלא הוא בעצמו ירד )ויעלה) ויברר נצוצות אחרים ויעלה אותם לרשות הקדושה, כמאמר חז"ל: "אדלא אבידנא בחישנא", היינו מטרם שאני מאבד את מצבי שבו אני נמצא - מתחיל אני לחפשעא, על דרך שאמר אאמו"ר זצ"ל על דוד המלך שאמר: "אעירה שחר" ודרשו רז"ל: "אני מעורר השחר ואין השחר מעורר אותי"עב.
אי לזאת עיקר השמירה היא בזמן העליה ולא בזמן הירידה, ובזמן עליה צריכים להמשיך בחינת יראה שלא נהיה נדחה לחוץ ח"ו, אבל אחרי כל אלה אין לנו אלא לצעוק אל המלך ולבקש ממנו שירחם עלינו אחת ולתמיד.
ואסיים מכתבי כי לא רגיל אני במכתבים. ברוך שלום באאמו"ר בעל הסולם זצ"ל