תוכן

ב"ה ט' סיון פה אנטוורפן יע"א - לכבוד ידידי מוה"ר ... נ"י
איחרתי לענות על המכתבים שקבלתי מאת החברה שיחיו היות שהדואר שאני מקבל אינו כל כך מסודר משום שאני עובר ממקום למקום לכן כשהמכתבים באים אלי אני כבר נמצא במקום אחר, היינו במדינה אחרת, ומכתבך קבלתי רק בשבוע שעבר והיות שהיה לפני חג השבועות לא היה לי פנאי לענות לך. כמו כן קבלתי מכתב מ... בשבוע שעבר והשבתי לו בקיצור נמרץ.
א) ובקשר למה שאתה שואל פירוש במאמר "כל שדעתו נוחה מפני חכמתו סימן יפה הוא לו, ושאין דעתו נוחה מפני חכמתו סימן רע הוא לו". צריך להבין מהו ענין הסימנים.
ידוע שהאדם צריך תמיד לדעת ולבדוק את עצמו אם הוא הולך בדרך האמת, שהיא הדרך הישרה למטרה שבשבילה נברא האדם. לכן נתנו לנו סימנים בכדי שנוכל לעמוד על האמת.
וענין דעת על דרך הסוד זהו קו אמצעי ואין ברצוני עכשיו לפרש את זה. ועל דרך המוסר דעת נקרא בחינת אמונה בה', כי דעת נקרא בכל הספרים בחינת דבקות בה' ודבקות היא דוקא על ידי אמונה.
וזה פירוש: 'כל שדעתו נוחה מפני חכמתו', היינו שאינו ממעט את האמונה על ידי החכמה שהשיג, שזה נקרא 'שדעתו נוחה' - זהו 'סימן יפה' שהוא הולך בדרך האמת. משא"כ אם החכמה שהשיג מבטלת את האמונה, היינו הדעת, אז אין דעתו נוחה מפני חכמתו, מהסיבה שחכמתו רוצה לבטל את דעתו.
וכן יש לפרש מה שאמרו רז"ל: "כל המתישב ביינו יש בו מדעת קונו", וכן "נכנס יין יצא סוד". הזהר הקדוש (פרשת ויקרא אות לח ובהסולם שם) מפרש את הפסוק "אכלו רעים שתו ושכרו דודים", שענין שתיה הכוונה על בחינת חכמה. ולפי זה יש לומר: 'המתיישב ביינו', היינו שעל ידי החכמה שהשיג הוא נשאר מיושב עם בחינת האמונה - אז 'יש בו מדעת קונו', היינו שזה מראה שיש לו דבקות בה' כנ"ל, שנקרא "יש בו מדעת קונו".
ועל דרך זה יש לבאר: "כל שדעתו נוחה מפני יצרו סימן יפה לו, ושאין דעתו נוחה מפני יצרו סימן רע לו". כי מדרך היצר להפריע, לכן אין האדם שבע־רצון מהיצר, אלא דוקא בזמן שתשש כוחו של היצר אז הוא שבע רצון. נמצא שהוא יכול ללכת בעבודת ה' דוקא בזמן שאינו מרגיש תענוג כל כך גדול בדברים גשמיים, זאת אומרת שהאדם יכול לעסוק בתורה ומצוות דוקא במקום שאין לו להרויח תענוגים גדולים ואז הוא מוכן לתת את זמנו ויגיעתו עבור צרכי גבוה, משא"כ בו בזמן שהיצר נותן לו להבין שיקבל תענוגים גדולים בגשמיות - אין האדם מסוגל להכניע את יצרו, היות שאדם מסוגל לעבוד רק במקום שיש רווחים גדולים, ורווח קטן נדחה מפני רווח גדול. נמצא שדרך העבודה היא כמו מסחר.
וכל זה נאמר אם האדם לקח על עצמו את העבודה בשכר - אז יש מקום ליצר לטעון שבגשמיות הוא יכול להרוויח רווחים יותר גדולים, נמצא ש'אין דעתו נוחה' היות שיש לו שליטת היצר. וזהו 'סימן רע לו', היינו שזהו סימן שאינו הולך בדרך האמת.
משא"כ אם הסיבה של התעסקותו בתורה ובמצוות היא מטעם "כשור לעול וכחמור למשא", היינו על יסוד של אמונה למעלה מהדעת, מטעם "אמר ונעשה רצונו" (אני לא מאריך בזה כי כבר דיברתי בענין זה הרבה פעמים) אז אין ליצר מה לטעון נגדו שיפסיק מעבודתו, כי כל מה שטוען היצר הוא עונה לו: עכשיו נתת לי מקום לעבוד למעלה מהשכל והדעת! זאת אומרת אם היצר לא היה טוען נגדו עם טענות שכליות אז לא היה לו במה ללכת נגד השכל. נמצא, ש'דעתו נוחה מפני יצרו'. וזהו 'סימן יפה לו', היינו שזהו סימן שהולך בדרך האמת.
וה' יעזור לנו שנלך בדרך האמת. ברוך שלום הלוי באאמו"ר בעל הסולם זצקלה"ה