תוכן
מיום ח' תשרי תרפ"ח - לידי"נ הנאמנים
ב"ה יום ג' בין כסה לעשור דשנת תפר"ח פה לונדון יצ"ו
כבוד ידי"נ הנאמנים ה' עליהם יחי'.
באשר שזמן שמחתנו ממשמש ובא, הנני לרמז עליו בע"ה.
כתוב "והיית אך שמח". והדקדוק מורגש, שהיה לו לכתוב "והיית שמח".
אמנם הוא הדבר אשר דרשתי בה כמה פעמים, שכל הקושי בעבודתו ית', להיותה אצל העובד תמיד בבחינת ב' הפכים בנושא אחד, שאחדותו יתברך - פשוט, וצריכה להתלבש בגוף בן אדם מורכב מגוף ונשמה שהם שני הפכים אהדדי. ועל כן בכל ענין רוחני המושג להאדם, תיכף נעשה בו ב' צורות הפכיות, צורה אחת מצד הגוף וצורה אחת מצד הנשמה.
והאדם אינו מסוגל מצד בריאתו לברר את הגוף והנשמה כמו ב' נושאים, אלא הוא מורכב בכח השי"ת לאחד. כלומר, לנושא אחד. ולפיכך קשה עליו ההשגה הרוחנית ממש כמו ב' הפכים שאי אפשר להתלבש בנושא אחד. ודומה לעקדת יצחק, שהשי"ת אמר לאברהם (בראשית כא, יב) "כי ביצחק יקרא לך זרע", והשי"ת אמר לו (בראשית כב, ב) "והעלהו שם לעולה", אשר ודאי כלפי השי"ת הוא כמו שכתוב (מלאכי ג, ו) "אני הוי' לא שניתי", אלא במושג המקבל נעשה ההפכים, ועל כן כתוב "והיית אך שמח", שאכין ורקין מיעוטין, ושמחת הרגל ודאי לשלמות צריך. אמנם,
שניהם כהויתן ממש צריכים לבוא במושג המקבל לשמחת הרגל.
וכן כתיב (ישעיה מב, יט), "מי עור כי אם עבדי וחרש כמלאכי אשר אשלח", וכן כתיב (שם בפסוק יח) "החרשים שְׁמָעוּ, והעורים הביטו לראות", וכדומה יש רבות.
והיינו שאמרו ז"ל "אף אתה עשה אזניך כאפרכסת". כלומר, כמו שלא היה כלל בהבית דין של שמיעה משפט הבחירה לברר מי הוא חייב ומי הוא זכאי וכדומה, כי 'אלו ואלו דברי אלוקים חיים' (עירובין יג, ב). כלומר, בסוד הכתוב (מלאכי ג, ו) "אני הוי' לא שניתי", שמצדו ית' אין כאן אלא צורה אחת.
וזהו ענין המצוה "תשבו כעין תדורו". פירוש, על דרך שדוד המלך ביקש (תהילים כז, ד) "שבתי בבית הוי' כל ימי חיי, לחזות בנועם וכו'". כי בית ה' זו השכינה הקדושה כנודע, בסוד "צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם". וכשזוכים ביותר, אז הוית כמו בית לו, בקביעות לנצחיות.
והיה ברצון השי"ת לומר לעבדיו "צא מדירת קבע ושב בדירת ארעי" (סוכה ב, א), דהיינו, רק בצלו ית' לבד, שהוא סוד מצוה קלה, מצות סוכה, שהאדם יושב בצל פסולת גורן ויקב, שהוא ממש צל של השי"ת. ואע"ג שהם תרתי דסתרי, שהרי בעינים הגשמיים ובידים הגשמיים אנו רואים וממשמשים שהצל מכוח פסולת בא, ובאמת הוא השי"ת בכבודו ובעצמו, אלא מצד המקבל בהכרח שיתרשמו בו ב' הצורות ההפכיות הללו כנ"ל.
והענין, כי טרם שנברא האדם המורכב, אין כאן שום פסולת, אלא כיון שנברא האדם ונרגש הפסולת והדין, נעשה באבריו המריבה. על דרך שאמרו ז"ל (בראשית רבה פג, ד), "התבן והקש והמוץ מדיינים זה עם זה בשביל מי נזרע השדה, כיון שהגיע זמן הגורן הכל יודעים בשביל מי נזרע השדה". וכל המריבה והדינים הללו נמשכו בימים נוראים, כי ג' ספרים נפתחו מחמתם צדיקים, רשעים, בינונים .
והנה אחר שנתבררו ונתלבנו הזכאים בדין בסוד החטה, בסגולת יום הכפורים, והרשעים לאלתר למיתה כמוץ אשר תדפנו רוח, כי הכל יודעים בשביל מי נזרע השדה, אז הגיענו המצוה "צא מדירת קבע ושב בדירת ארעי". כלומר, כי תדע כי רק דירת ארעי הוא, וח"ו לא ידח ממנו נדח. ודי למבין. על דרך שאמרו ז"ל (נדה ל, ב), "אפילו כל העולם אומרים לך צדיק אתה, תהא בעיניך כרשע". וזהו סוד הכתוב "והיית
אך שמח", כנ"ל.
ועל כן נקרא חג האסיף זמן שמחתנו, ללמדך שהאדם צריך לישב בצל סוכה בשמחה גדולה ממש בשוה כמו בבית המלך ויושבים ראשונה במלכות, "תשבו כעין תדורו", בלי שום נפקותא כלל וכלל. ועכ"ז ידע שיושב בצל סוכה, דהיינו פסולת גורן ויקב, אלא ש"בצלו חמדתי וישבתי" (שיר השירים ב, ג), להיותו שומע דברו 'צא מדירת קבע ושב בדירת ארעי'. ואלו ואלו דברי אלוקים חיים. ואז יציאתו הנאה לו כביאתו, שזהו דוקא בדיוק הנ"ל "החרשים שמעו והעורים הביטו לראות", דאי לאו הכי, לא הוי אפילו צל סוכה, ופשוט הוא: כי לא אלינו, אותם המגששים כעורים קיר, יושבים בצל מצל, דהיינו חשך כפול, שעליהם רחמנא-ליצלן נאמר "יירשך הצלצל" בר מינן, להיות גם הסכך שלהם ראוי עוד לקבל טומאה, כמו המסכך ביתדות שהוא סוד חסרי ראש, או בשברי כלים שיש בהם עוד מבחינת הסיגים, כי עוד נמצאים בבחינת התוהו ושבירת הכלים ר"ל.
ובזה תבינו שאין אדם יכול לקיים מצות סוכה, בטרם שזכה למדרגת היחוד הוי' אדני, שהוא סוד חמה בנרתיקה כנודע. וכן אמרו ז"ל להדיא כלפי אומות העולם, "לעתיד שמוציא הקב"ה חמה מנרתיקה וכל אחד בועט בסוכתו והולך לו", ופריך "ישראל נמי וכו'", ותירצו "בעוטי לא מבעטי", עש"ה, הרי מפורש שבאם ח"ו אין האדם זוכה לסוד חמה בנרתיקה, אי אפשר לו כלל לקיים מצוות סוכה, ודי למבין. וזהו סוד שהויה אדני בגימטריא צ"א, לרמז על "
צא מדירת קבע" כנ"ל.
וזה סוד, "עכבו עמי עוד יום אחד" בסוד סעודה קטנה דעצרת, דהיינו בזכות השמחה השלימה דחג, על דרך הכתוב "אך שמח" שיקבל ב' ההפכים בנושא אחד ולא יבטל ח"ו אחת מפני חברתה, זוכה בסוד יום השמיני שהוא סוד 'עכבו עמי עוד יום אחד', לאותו יום שכתוב עליו (זכריה יד, ז) "יום יודע לה' לא יום ולא לילה והי' לעת ערב יהי' אור וכו'". פירוש, דיום הוא סוד מעשיהם של צדיקים, ולילה הוא סוד מעשיהם של רשעים, כמו שכתוב במדרש רבה בראשית (בראשית רבה ב, ה) בסוד הכתוב (בראשית א, ג) ויאמר אלקים
יהי אור וכו', "עדיין איני יודע במאי בחר השי"ת אם במעשיהם של צדיקים אם במעשיהם של רשעים, כשהוא אומר (שם פסוק ה)
ויקרא אלקים לאור יום וכו' ללמדך שבחר במעשיהם של צדיקים", עש"ה.
ועל כן בגמר התיקון בסוד "לא ידח ממנו נדח" (שמואל ב' יד, יד) כתיב "יום יודע לה' לא יום ולא לילה", דהיינו הבחירה הנ"ל. אלא 'לעת ערב' שהוא ענין הפסולת גורן ויקב כנ"ל, 'יהיה אור'. וכל זה בזכות העכבה דיום השמיני וד"ל.
ועל כן נקרא חג העצרת, כלומר, כמו שעוצרין השמן מן הזית דהיינו אויסקוועשינג בלע"ז, שהוא הוא העיקר הנעזר מכל העבדות דא"ך יום, ונכתש על כן במכתשת למען כבוד שמו ית', ו'אמת מארץ תצמח' (תהילים פה, יב), 'והיה ה' למלך על כל הארץ וכו'', כי יהיה כולו לה'. כי א"ך חלק, חציו מותר וחציו אסור, חציו לכם חציו לה', אולם בסוד יום השמיני והעצרת נעשה כולו לה'.
כל מכתבכם קבלתי. ומה שכתב הר' משה ברוך שרוצים לעשות יחד כתב התקשרות, יפה בעיני. ומה שכתב, עם מי לקשר ועם מי שלא לקשר, הנה זה כבר כתבתי שכונתי ביחוד עם אותם שכבר נתנו לי הפתקאות, שהם משה ויהודא צבי ודוד ולוי יצחק ומשה ברוך ויהושע ויעקב מרדכי ובני ברוך ה' עליהם יחי', ויתר הידידים תמתינו עד ביאתי בעזרת ה'.
יהודה
