תוכן

מיום כ"ג כסלו תרצ"ב - לר' שמואל הלוי אשלג
ב"ה כ"ג כסלו וישב תרצ"ב
לכבוד אחי החסיד וכו' מה"ר שמואל נ"י
הן היום קבלתי מכתבך, והבנתי אותו - אמנם אמצא לנכון, כי תדע גם את דעתי בדברך זה, הגם שלפי השערתי, אין לך עדיין – כל [אולי צ"ל: כלי] קבלה עליהם. ועל כן לא יהיו הדברים משמחים לך, ולא יהיו חביבים כל כך בעיניך – וע"ז [אולי צ"ל ועכ"ז] האמת יורה דרכו.
הנה 'רבים אומרים מי יראני טוב' (תהלים ד, ז), ועם כל זה מיעוטא דמיעוטא מוצאים את זה, וצריך אם כן להבין איפוא טמון המכשול הגדול הנמרץ הזה המכשיל את הרבים באין חמלה.
אמנם כבר העירותיך כמה פעמים על החוק המפורסם בספרים הקדושים (זהר לך לך אות יח, ועוד), שאין שום דבר ניתן אלא "בזכות", דהיינו, על ידי יגיעה, המכונה בכל מקום "אתערותא דלתתא", שזולתה לא יארע לעולם בשום פנים שום השפעה מלעילא "המכונה" "אתערותא דלעילא".
והדברים והחוקים הללו מפורסמים לכל, אמנם שיעורם לא ידוע או לא ירצו לידע, כי בגלל זה יש בנין גדול של הסטרא אחרא העומד ומיקל בדבר אשר אין צריך יגיעה למעלה מכח אנושי. ובשעת הדחק, יש לו תורה שלימה מפי סופרים וספרים להראות את טובו ורחמנותו של הנהגתו ית' עם האדם שאינו מקפיד כל כך, ויש לו מן המוכן אלף ראיות על זה ברגע אחד, כמו שכתוב (עבודה זרה ג, א) "אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו", וכדומה.
ועל זה וכיוצא בזה, אמרו ז"ל שהתורה נקראת סם, משום דאם לא זכה נעשה לו התורה עצמה סם המות, משום שלומדים תורה מפי ס"ם הרשע ר"ל, וממנו המה מבינים, ודברי תורה שלו מתקבלים תיכף על הלב, גם שמורים בזכרון תמיד, שהוגים בהם יומם ולילה – רחמנא ליצלן ממנו ומהכרוכים אחריו.
ומה נעשה לאלה! ואיך נוכל להם להושיט ידינו, או להזיזם בשיעור מה ממקומם, באותה שעה שאינם מוכנים כלל לאתערותא דלתתא. רצוני לומר, אפילו אם נצליח על ידי רחמי שמים להמשיך עליהם התעוררות היותר דגוף לנהום ולחשוק אליו ית', ועם כל זה לא ירצו או לא יוכלו עם כוחם זה ליתן את שיעור אתערותא דלתתא המשוער לאתערותא דלעילא, אשר הקב"ה לא וויתר על זה מימות עולם עד היום הזה ותמיד, כי חוק נתן ולא יעבור.
ועל זה נאמר (ישעיה כז, ח) "בסאסאה בשלחה תריבנה", אשר הקב"ה מודד לאדם סאה בסאה. וכן מקרא כתיב (בראשית טו, טז), "כי לא שלם עוד עוון האמורי עד הנה". שהכוונה גם כן על הנידון שלנו, כי עוון האמורי הוא ענין הקליפה השומרת ומסבבת על הפירי שנקרא אתערותא דלעילא או ארץ ישראל. והקליפה הזאת לא תזוז ממקומה כחוט השערה בטרם שישראל משלימים בדיוק נמרץ את שיעור אתערותא דלתתא המחוייב שנקרא "זכות", דהיינו היגיעה ועמל למעלה מכח אנושי, כי כל שבכחו לעשות נקרא "עבודה" סתם ואינה נקרא עוד "יגיעה". וכשבאים ישראל עד לנקודה הזו, אז משלימים שיעורם, ואז מכונה כי שלם עון האמורי, כלומר, שניכר לכל שאין ארץ ישראל וכבוד ה' שהוא סוד השכינה הקדושה שייכת להם. ואז שוברים אותה הקליפה שנקראת אמורי, ואז מקימים שכינה מעפרא, ולא קודם לזה אפילו רגע כממרא, שזהו סוד המספר המפורש ד' מאות שנים, המראה לנו דיוק הגדול השייך בענין זה, שאין ענין וויתור נוהג כאן כלל וכלל. וכמו שאמרו ז"ל שענין דילג את הקץ שהיה מחויב ומוכרח בשביל (זה) הכלל ישראל, הנה דילוג הזה גרם לכל הגלויות עד הנה, כנודע.
ונודע גם כן שכלל ופרט שוה, כי גם לכל פרט מישראל בנוגע לנשמתו נוהג בו ענין ביאת הארץ וכל האמור בכלל ישראל, וכי איתערותא דלתתא שלו יש לו גם כן אותו המספר "ת" שנים, שהוא סוד "ת" מות "ת" חיים שאמרו ז"ל עש"ה. שענין ת' שנים של השעבוד, הוא ענין המקום שנותנים לו לפרוע שיעור היגיעה שלו, בדיוק. שבזה אין וויתור אפילו כחוט השערה, כאמור.
ומכאן אמרו ז"ל (מגילה ו, ב) "לא יגעתי ומצאתי אל תאמין", וכן (זהר פנחס תרסג, ועוד) "אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה", וכן (תמיד לב, א) "הרוצה לחיות ימית את עצמו", ועוד כהנה רבות.
וכנגד זה אמרו גם כן (מגילה ו, ב) "יגעתי ולא מצאתי אל תאמין", כי ידעו ז"ל שאותו ס"ם הרשע שתורתו בידו להראות אשר אפשר למצוא את ישועת השי"ת בלי יגיעה למעלה מכח אנושי, שבזה מרפין ידיו מאתערותא דלתתא, ודוחין אותו יום יום לתהום רבה, הנה אחר כך כשחוזר ומכיר בשקרו ומוצא את אמונתו בדברי חז"ל אשר חסרון היגיעה ואתערותא דלתתא הוריד אותו לטמיון, ועל כן רוצה להתחזק ולמסור נפשו בעבודת ה', הנה אז חוזר עליו תיכף בכפירה חדשה, אשר גם יגיעה אינה מועלת כלל, כי ח"ו אינו שומע תפלת כל פה, דהיינו, שיש לו מן המוכן ראיות להראות שיש מתיגעים ואינם מוצאים כלל ח"ו, ועל כן הזהירו "יגעתי ולא מצאתי אל תאמין" ח"ו.
והנה הראיתי לך את הרשת, שבו נדונים נשמות העשוקות שאין להם מנחם, דהיינו הטעות הזה, בפירוש המלה של "יגיעה", אבל אמת הכתוב "וכל מבקשי ימצאונני".
עוד רעה רבה אראה בעולם, אשר הנלכדים ברשת הסטרא אחרא נמצאים שמתיגעים שלא לצורך, שהוא רק ציור של עונשים, כלומר שאינו מצטרף כלל בחשבון ת' שנים הנ"ל. ועל זה לבי דאבה יותר מהכל, ועל כיוצא בזה צריך אדם להתחזק בתפילה "יהי רצון וכו', שלא ניגע לריק" ח"ו, כי צריכים הצלחה גדולה בדבר הזה.
גם תדע שענין היגיעה והעמל המתגלה בלב האדם בשעת תפילתו, הוא היותר נאמנה ויותר מצלחת ומגיעה למטרתה מכל הענינים שבמציאות.
אחיך י.א.