תוכן

מיום א' כסלו תרצ"ב - לר' משה מרדכי שולץ
ב"ה ב' דר"ח כסלו ד' תולדות תרצ"ב פעיה"ק ירושלים ת"ו בב"א
כבוד היקר לי מוהר"ר משה מרדכי שליט"א
הן היום השגתי מכתבך עם בשורת הבנים, יתן ה' הברכה במזל טוב ובשם טוב בקרב ישראל. והודות להשי"ת גם אנכי עשיתי שדוכין בעד בני שלמה נ"י ובעד בתי שרה שתחי', ואי"ה צריך אני להשיאם בחדשים אלו, והשי"ת יורה דרכו ברוב רחמיו.
ובדרך כלל מצאתי במכתב הזה שעה אחת של קורת רוח, הגם שלא מנעת גם מכאן את החיק הגופני מליטול חלק בראש, עכ"ז הנקודה אמנם רבה על הכתב, כמו שכתבת בעצמך.
ומה שכתבת שאנכי בכעס או בדאגה עליך על שלא כתבת לי כלום זה שנתים ימים, "כי כן אתה מרגיש". הנני להשיבך, כי הגם שהרגשה הזאת איננה מאוכזבת מכללה, אמנם מאוכזבת היא בצורתה. כי גלוי וידוע לפני השי"ת, שלא יקרני ח"ו שום טוב ורע ממשיגי הגוף, וכמאז כן עתה אני עומד באחת, "ווי להאי שופרא דבלי בהאי עפרא" (ע"פ ברכות ה, ב), ומכאן כל ששוני וכל יגוני.
ואחר ההקדמה הזאת, אבוא למלאות דרישתך שכתבת לי בזה הלשון "אבקשך מאד שתכתוב לי איזה מלין חדתין דאורייתא", עכ"ל.
ויש לנו להתבונן מאד בדברי חז"ל שכל דבריהם כגחלי אש. והנה אמרו (אבות ד, יז), "יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי עולם הזה, ויפה שעה אחת של תשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי עולם הבא". אשר לכאורה רישא וסיפא סותרים זה את זה. שאחר שהחליטו ששעה אחת דעולם הבא יפה מכל חיי עולם הזה, ואם כן ודאי שהכוונה על חיים הרוחניים שבעולם הזה, דהיינו תשובה ומעשים טובים. כי אין ח"ו לחשוד שהמשנה מדברת מחיים של תענוג המדומה הנוהג אצל רשעים ושוטים וגסי רוח, כי כבר הודיעו לנו (ברכות ח, ב; זוהר משפטים אות רלה) שרשעים בחייהם נקראים מתים. כלומר, שאותה הצורה של חיים אשר הרשע אך באפשר להדמות אליו, הרי הצורה הזו המות בעצמו, דהיינו, ההפכי מהחיים והאושר, באופן שהמיתה המובנת אצל הרשע בההעדר של התענוג המדומה, הרי זה מובן של שקר. כי העדר תענוג גופני, אינו הפכי מהחיים שיהיה ראוי להגדיר בשם מיתה. אך ורק הישות של התענוגים הגופניים שהרשעים מקבלים וששים ושמחים, הן הם אשר נארגים אליהם למחיצה של ברזל ומפרידם מחיי החיים ונשקעים בעלמא דמותא. וכמו שכתוב (בבא בתרא טז, א): "השטן, הוא היצר הרע, הוא מלאך המוות".
ולפי זה גלוי על בטח שדברי המשנה "חיי העולם הזה" מורים על חיים רוחניים שבעולם הזה, כי 'לשון חכמים מרפא' ו'אל ידברו כזב' (ע"פ משלי יב, יח; צפניה ג, יא) ח"ו. ועל זה אמרו, ששעה אחת של קורת רוח בעולם הבא יפה ממנו. ואם כן, איך הוסיפו לומר ששעה אחת של תשובה ומעשים טובים בעולם הזה יפה מכל חיי העולם הבא.
ואין לדחוק לחלק שענין תשובה ומעשים טובים הוא דבר של טרחא וסבלנות, אשר על כן עומד נבדל מחיי עולם הזה, ועל כן אמרו בתחילה ששעה אחת של קורת רוח דעולם הבא יפה הימנו. ואמנם, הטרחא והיגיעה הריקנית מתענוג הוא משובח מתענוג הרוחני שבעולם הזה, שעולה עוד יותר מכל חיי עולם הבא. אולם דברים כאלה אינם מתקבלים רק בין קטני הדעת, ולא יבואו לעולם על שולחנם של חכמים. כי כבר הגדירו לנו חז"ל בזוהר הקדוש (עי' אדרא רבא אות קנה; תרומה אות שפ) אשר באתר דאית טרחותא, תמן אית סטרא אחרא, בגין דסטרא אחרא איהו בגריעו, וכן כל הכרוכים אחריה, מה שאין כן הקדושה, תמן אית שלימו, וכל עובדין דקדושה איהו בשלימו, בלי טרחא, רק בתענוגים ואושר. עש"ה.
ובטרם נחדור לעומק דבריהם ז"ל, אגדיר לך היטב פירוש המילות האלו 'עולם הזה' ו'עולם הבא' הנוהג בדברי חז"ל. והוא כמו שמובא בזוהר (השמטות ספר הזוהר בראשית רסה, א) בשם ספר הבהיר, דשאלו לר' רחימאי, מאי עולם הבא ומאי לעתיד לבוא. והשיב להם, עלמא דאתי ובא. כלומר, שהשפע עומדת לבוא לפנינו. ע"ש.
והנך רואה היטב ההפרש והגדר בין עולם הזה לעולם הבא, אשר ענין עולם הזה הוא המושג לנו בהוה, או שכבר השגנו בהיה. מה שאין כן ענין עולם הבא, שאותה עדיין לא השגנו כאן עכשיו בהוה, אלא שראוי לבוא לנו "ביהיה", דהיינו לאחר זמן. אבל שניהם מדברים במה שאדם משיג ומקבל בעולם הזה, כי המובן של שכר הנשמה המקווה בעתיד, מובא בזוהר הנ"ל, שהיא מוגדרת אך ורק בהמלה "לעתיד לבוא". כלומר, שבטרם התיקון אין בני אדם שבעולם הזה מוכשרים כלל לקבלו, אלא הנשמות המופשטות מגוף או לאחר גמר התיקון שאז עולם הזה יתעלה במעלה גדולה של עולם האצילות, ואין עתה להאריך בזה.
ונודע ש'מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו, ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו, תרח אבי אברהם וכו'" (מתוך ההגדה של פסח). וצריכים להבין רצונו של בעל הגדה ביחס הזה של תרח אבי אברהם, להזכיר לנו במובחר הזמנים, זמן חירותנו.
אמנם אנו מוצאים כזה גם בתורה הקדושה, דכתיב (בראשית יא, לב; יב, א) "וימת תרח בחרן, ויאמר ה' אל אברהם לך לך מארצך וכו'". כי הנה גם הסמיכות הזה מפליא ומתמיה, אשר התגלות ה' בראשונה לאב הראשון, שהוא השורש והגרעין של כלל ישראל וכל התיקון, שהוא כולל כל השפע והאושר המקווה לנו שיתגלה בעולמות לכל הצדיקים והנביאים מראש עד סוף. כי כן חוק הקדושה והרוחניות אשר השורש כולל בעצמו כל הצאצאים אשר באים ומתגלים בסבתו, כמו שאמרו ז"ל (שמות רבה מ, ג ועוד) על אדם הראשון שהיה כולל לכל הנשמות שיבואו בעולם. וכן הבכור כולל לכל הבנים הנולדים אחריו, כנודע בספרים. ואם כן היה צריך לכאורה שיבואו ויפסיקו איזה כתובים בין שמו של תרח להתגלות הראשון של אברהם, שהוא שורש הכל, כאמור. ולכאורה מוזרים הדברים הרבה בזה הסמיכות, מות תרח בחרן ויאמר ה' אל אברהם וכו'.
וצריך אני להסביר כאן ענין עבודה זרה בשורשה. והוא על דרך שאיתא בספרים על הפסוק "לא יהיה לך אל זר", אשר המובן הוא, שהשי"ת לא יהיה אצלך כאיש זר. כלומר, כי העבודה לאדם זר הוא של טורח, ועל כן הוא עבודה זרה. אלא עבדות השי"ת צריכה להיות באהבה ובשמחה, ואז מקומה בקדושה, ולא זולת.
וכמו כן איתא בשם הבעל שם טוב ז"ל, "לא יהיה לך אלקים אחרים על פני" (שמות כ, ג), כי המאמין שיש כוחות אחרים זולת כח השי"ת, המכונה אלקים, הרי זה עובד עבודה זרה, והדבר עמוק. והוא משום שהעובד ה' אין צריך לשום שינוי במערכה הגשמית, להיותה מסודרת בעין טובה ונפלאה, כמו שכתוב בשיר היחוד (ליום השישי), "ודבר אחד ממלאכתך לא שכחת, לא העדפת ולא החסרת", ע"ש. ומערכה הגשמית היא מסודרת באופן כזה שכל בני העולם יתחברו ויוכשרו לעבודתו ית', כמו שכתוב (משלי טז, ד) "כל פעל ה' למענהו", וזהו שכתוב (עי' מגילה י, ב; זהר וירא שצט; זהר חדש יתרו שכח), "לא היה שמחה לפניו כיום שנברא בו שמים וארץ", וכן מקרא כתוב (בראשית א, לא), "וירא ה' את כל אשר עשה והנה טוב מאד". אמנם מסודרת באופן הראוי לעבודה כזה, שמוכשרת לשכר הנפלא, אשר 'עין לא ראתה אלקים זולתך' (ישעיה סד, ג).
והוא ענין העבודה ושכר המסודר לנו לעינינו בעולם הזה בגשמיות. וכאן אנו רואים שכל תשלום שכר הוא לפי צער המושג להעובד בשעת העבודה, אמנם המושג של היגיעה ויסורין המתגלים בשעת העבודה, הוא נערך ונמדד בשיעור הרחקת התשלומין משעתו של היגיעה. כי טבעי הוא, שהתשלומין מכבין ועוקרין היסורים של היגיעה משורשה, כלומר, שאינה מושגת לצער, לא מינה ולא מקצתה.
והגע בעצמך, אם אתה מחליף פרה בחמור, הרי מושג לך הקורת רוח שאתה משיג בהחמור בשוה בכל רחבה והקיפה אל הפרה, ועכ"פ לא פחות הימנה. דלולא כן לא הית החלפת [מחליף] אותה בחמור. וגם הפועל, לולא שבעל הבית נתן לו תשלומים ותמורה כזאת אשר מעמידו בקורת רוח לא פחות עכ"פ מבטרם עבודתו, הנה אז ודאי שלא החליף עמו עבודתו בשכרו. כי ודאי שכונת הפועל להרויח ולקבל נייחא דרוחא בסבת החליפין, ולא להרבות עוד איזה עצב על עצביו, והוא דבר פשוט ומובן לכל.
ואמת שיש כאן פרטים יוצאים מהכלל, אמנם הכוונה על רוב העולם. כי מחיר היגיעה לאמיתה, הנה מתאמת רק ברוב בני העולם, ולא בפרטים.
והנה אמנם אחר כל השכל הבריא הזה, הרי החוש מכחישך, כי סוף סוף מדומה אשר הגוף לא יעשה חשבונות שכליות, והוא מרגיש כאוב פחות או יותר בשעת העבודה, ואין ענין התשלומין מכבה כלל אש הכאב של היגיעה לשעתו.
אמנם באמת החשבון צודק, כי הגוף אינו מתענג ומצטער מן היהיה, אלא מן ההוה. ולפיכך אם הבעל-בית היה עומד עליו ומשלם להפועל את תשלומיו בהוה, כלומר, לרגעיו, דהיינו, בעד כל הרגש הווי יתן לו פרוטה, אז על בטח שלא היה מרגיש כלל את יגיעתו, מפני שהתשלומין היו מכבין את הכאב והיו עוקרים אותה משורשו. אולם הבעל-בית לא יעשה כן, אלא משלים לו תשלומיו והחליפין בסוף עבודתו, אחר יום או שבוע או חודש, ועל כן הגוף הבהמי שאינו מתענג ומצטער מהעתיד, הוא יכאב וידאג, משום שהוא באמת מפסיד כל טרחתו, ולהרגשה הבהמית נמצא שזה הגוף המקבל את התשלומין לא עבד כלום, וזה הגוף שעבד לא קיבל כלום תמורתו, דעל כן הוא בפירודא, שאינו נהנה רק מרגע ההוי, והרגש העתיד נרגש לו כגוף זולתו. והבן זה מאד.
ובוא וראה את הסוחר בעל החנות, אשר הוא באמת מקבל שכרו בהוה, דהיינו, בעד כל רגע ורגע שמטריח וסובל בעת שימושו את הקונים, הריהו באמת אינו מרגיש כלל בטרחתו, ואדרבה, הוא שש ושמח בשעת הפדיון, והיגיעה הכרוכה עם הפדיון נעקרת אצלו משורשו, ואינו דומה להפועל שיקבל שכרו בערב שהוא בעצב ובצער בעת עבודתו. וזה שאמרתי, אשר כל מושג של כאב ויסורין שישנו בהמציאות הוא אך ורק בהרחקת התשלומים משעת העבודה. גם אם תעיין יותר, תמצא אשר כריחוק הזמן של בינתים, כן יתרבה הכאב של העבודה, וממש כמו ב' טפות של מים שוים זה לזה.
ועם זה מובן הגדר של ב' השמות צדיק ורשע, כי בן אדם אינו הולך בטל בעולם הזה, ובהכרח בכל רגע יש לו איזה הרגשה בסבת מציאותו בעולם, או לברכה או לקללה ח"ו. כלומר, שענין הברכה שאנו מצווים לברך את הבורא ית', הוא ענין הנעשה מאליו. כמו שהעשיר הנותן נדבה הגונה להעני, הוא ידע על בטח שהעני מברך אותו בשביל זה, ואינו צריך ליתן אליו אזנו למה שמוציא בפיו. וכן להיפך, אם אדם מכה ומקלל לחבירו, הוא יודע על בטח שחברו מקלל אותו, ואינו צריך ליתן דעתו על זה.
ועל דרך זה ממש, אם האדם נהנה ממציאותו בעולמו של השי"ת, הרי באותו הזמן נמצא מברך לבוראו שברא אותו להנותו, וכמעט שאינו צריך להוציא בפיו, כנ"ל. ולהיפך ח"ו, אם האדם מרגיש איזה כאב בזמן מציאותו בעולמו של השי"ת, הרי באותו הזמן עושה להפך ח"ו, כנ"ל.
ואע"פ שאינו מוציא דבר מגונה מפיו, מכל מקום ההרגשה הוא השולטת, וזהו השם "רשע", כי בשעה שמשיג איזה כאב, בהכרח הוא שמרשיע ח"ו וכו', כי התרעומת מתבטאת בההרגשה עצמה, ואינה צריכה להתגלות ברבים. והגם שמוציא מפיו איזה ברכה, הרי זה דומה ח"ו לחנופה, בדומה לבעל הבית המכה ומשבר עצמותיו של עבדו, והעבד משיב לו, אני נהנה מאד מהכאתך ושש אני ושמח אני בכל לבי. ועל זה נאמר (ע"פ תהלים קא, ז) "דובר חנף לא יכון".
ועל פי הדברים האלו תבין ע"כ הגדר של השם "צדיק", שהכוונה הוא על אדם כזה השרוי בעולמו של הקב"ה, ועם כל זה הולך ומקבל תמיד בהרגשות טובות ונעימות, והוא שרוי בתענוג בתמידות. אשר על כן נמצא תמיד מברך להשי"ת שבראו להמציא לו עולם טוב ומשמח כזה. וגם הוא, ודאי אינו צריך להוציא הדברים במוצאות הלשון דוקא, כי ההרגשות בעצמם המה הברכות שהוא הולך ומברך להשי"ת, כמוסבר בהמשל הנ"ל. ועל כן נקרא 'צדיק', שמצדיק להבריאה ומרגישה כמות שהוא באמת, כמו שכתוב (בראשית א, לא) "וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד".
וזהו שכתוב (חבקוק ב, ד) "וצדיק באמונתו יחיה". והוא ללמדנו כוחו של הצדיק, כי לכאורה הוא דבר בלתי מובן לאיש פשוט, כי איך אפשר שימצא אדם בעולם הזה, ויהיה נפלט מכאב ויסורין. ועוד יותר פליאה, שיהיה הולך ושורה בתענוג תמידי, שלכאורה הוא נגד החוש!
אמנם, עם האמור תבין, שכל ענין המושג של יגיעה וכאב שישנו בהמציאות, הוא מצוי רק בבחינת ההרחקה של התשלומים מן העבודה, אשר על כן, אע"פ שיש בערכם של התשלומים לכבות את היסורים ולעקור אותם מעיקרם, מכל מקום אינם פועלים עליו בשעת העבודה, ויש לו זמן להרגיש אותם, כנ"ל בארוכה. וכמשל אצל בעל החנות אשר כאב טרחתו נעקר לגמרי, והביט על מקומם ואינם כלל בשעת הפדיון ושימוש הקונים, לסיבה שהשכר והיגיעה באים כאחד, ואין שם זמן של בינתים שיתגלה הכאב של הטרחה שמה. והבן היטב.
ובזה תבין בפשיטות דברי הזוהר אשר באתר דאית טרחותא תמן אית סטרא אחרא, בגין דאיהו הוא בגריעו, וכל עובדין דילה הוא בגריעו וכו' ע"ש. והוא כי מי שזכה לאמונה שלמה הרי היהיה משמש אצלו בהוה ממש, דאי לאו הכי לא נקראת שלימה. על דרך משל, אם אדם נאמן מבטיח לי דבר מה, אז הריני כאלו קבלתי תיכף על יד, ואם אמנם חסר מהרגשתי איזה שיעור, כלומר, שאני מרגיש אז שהיה נעים לי יותר אם הייתי קבלת [מקבל] באמת תיכף על יד, אם כן נחסר לי זה השעור ממש באמונתו בו. והבן זה מאד.
ונמצא מובן מאליו, אשר אדם צדיק שזכה לאמונה שלימה בשיעור שאמרו ז"ל (אבות ב, יד): "נאמן בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך", בהכרח שמרגיש בכל קורטוב וקורטוב של כאב טרחתו את תשלומיו שמקבל מהשי"ת. ואע"פ שעדיין לא קבלם בהוה, אמנם בשביל זה מאירה לו אמונתו בשלמות, באופן אשר הנתינה בעצמה, אין לה מקום להוסיף עוד אפילו חלק היותר קטן של ניחא דרוחא. כי אם היתה הנתינה חשובה מעט מן ההבטחה, ואפילו שיהיה בתכלית הקטנות, א"כ עדיין לא הגיע לסופה של האמונה, כנ"ל. ואם כן לא נקרא צדיק, אלא בהכרח שיגיע לסופה של האמונה, שההבטחה משמשת לו כנתינה, ואין לו שום חילוק בין יהיה להוה. ואם-כן, הריהו דומה כמו בעל החנות, שמקום הכאב של הטרחא בשעת שימוש הקונים אין לה מקום שיתגלה אצלו, משום שהטרחא והתשלומים באים כאחד. וזהו שכתוב "וצדיק באמונתו יחיה".
ובזה מובן דברי הזוהר, דבאתר דאית טרחא תמן ס"א וכו', ואין הקדושה שורה אלא בשלימו וכו'. ע"ש. שהרי סימן מובהק הוא, אם הוא זכה להיות דבוק בקדושה, בהכרח שזכה לאמונה שלמה, ואם-כן הרגש הטרחא והיגיעה מניין לו. אלא בהכרח שהס"א שורה עליו, כי אין אמונתו שלימה. ואם כן, בהכרח שהוא מקבל הרגשים של צער, שאז נקרא רשע. כמ"ש לעיל בארוכה ע"ש.
וזהו שכתוב (ברכות יח, ב; זהר משפטים אות רלה) שרשעים בחייהם נקראים מתים, וזה ענין שהרשע "קצר ימים ושבע רוגז" (עי' איוב יד, א), וזה ענין "וצדיק באמונתו יחיה" (חבקוק ב, ד). והבן.
ובזה תבין לקושיית הפילוסופים על תורתנו הק' בהמצוה של אהבת השי"ת. כי לפי חוקי הטבע, אין ענין מצוה וכפיה נוהג באהבה, אלא הוא ענין המגיע מאליו וכו', כמו שהאריכו בשטותם.
ובהאמור, אין כאן מקום שאלה. כי לא נתנה התורה אלא לבני ישראל שזכו מקודם לאמונה שלימה, כמו שכתוב (שמות יד, לא) "ויאמינו בה' ובמשה עבדו", וכן הקדימו נעשה לנשמע (שבת פח, א) כנודע. ועל דרך זה השגנו כל התרי"ג מצוות לעבוד אותם בהקדם האמונה השלימה, כנודע, שהוא התרעא לדרתא. ואם כן יהיה שעור הכתוב "ואהבת את ה' אלקיך", תלוי ממש בידו של אדם, דהיינו שיתאמץ בכל כוחו לבוא במדריגה תמידית כזו שיהיה הולך ומקבל תמיד שפע קודש ומטרות עוז וכל נועם בתענוג תמידי, ואז האהבה בטוחה לו מאליו, כמו שהיא ערוכה בחוקי הטבע, באופן ששעור האהבה ומצוותה הוא ענין הכשרתנו לקבל ממנו תענוג תמידי, נועם על נועם, כדרך הקדושה שמעלין בקודש (ברכות כח, א), וזהו ודאי בידינו הוא, דהיינו, תיקון האמונה, כאמור. שעם זה ודאי אור אהבתו ית' בא ביחד מאליו, כי הרגש קבלת התענוג, הוא עצמה הביטוי של אהבה וברכה להנותן, בדומה לנר ואורה, והוא פשוט

מכתב זה מסתיים באמצע עמוד ללא חתימה. יתכן שחסר ההמשך, ויתכן שהסיום כאן.