תוכן

ב"ה ו' אלול תשכ"ב - לכבוד החבריא שיחיו לנצח
הנה כעת חדש אלול ומקובל בעולם שגם אנשים פשוטים דהיינו בעלי-בתים ז"א שיש להם דעת בעלי-בתים - גם כן עוסקים בעניני תשובה.
ומהו ההבדל בין בעלי-בתים לבני תורה. ההבדל הוא בזה: בעה"ב נק' מי שרוצה להרגיש את עצמו שהוא בעל־בית בעולם, היינו שתתגדל מציאותו בעולם, דהיינו שהוא עצמו יזכה לאריכות ימים וגם שהרכוש שלו יתגדל ויתרבה, המכונה קיום מציאות. ויש בחי' בני תורה, שהם עוסקים רק בענין ביטול המציאות, שהוא עצמו רוצה להבטל לה' וכל זכות קיומו בעולם הוא רק מחמת שה' רוצה בכך, והוא מצידו רוצה להבטל, וכן כל קניני רכושו גם כן הוא רוצה להביא קרבן לה' ומה שהוא עוסק בהשגת רכוש הוא מטעם שרצון ה' הוא בכך.
וזה ענין שאומרים שדעת בעלי־בתים הפוכה מדעת תורה. שדעת תורה הוא ביטול המציאות ודעת בעלי-בתים הוא קיום המציאות. ובחודש אלול גם הבעלי-בתים מבינים שצריכים לעסוק בענין ביטול המציאות.
והנה חז"ל אמרו: "במקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד". ויש לפרש זאת על דרך הקבלה.
הנה ידוע שיש זמן קטנות, הנק' כלים דכתר וחכמה, שהם כלים דהשפעה. ואז בזמן שאין משיגים רק כלים דהשפעה, שענין השפעה נק' ביטול המציאות, שהוא רוצה רק להשפיע לה' ולא לקבל כלום, וזהו נק' צדיק גמור, שאין לו שום רצון לעצמו אלא כל עשיותיו הם רק איך להבטל לה' - זה נקרא זמן של קטנות, היות שבכלים דהשפעה מאיר רק אור דחסדים המכונה נפש רוח.
וזמן הגדלות הוא בזמן שהאדם משיג את הכלים דקבלה, שהם כלים דבינה וזו"ן שהיו בזמן הקטנות למטה מהפרסא, היינו שיצאו מהמדרגה מחמת המלכות שהוא הרצון לקבל השורה עליהם, ז"א שהכלים דבינה וזו"ן היו מונחים תחת שליטת הרצון לקבל, שאי אפשר להשתמש עמהם שיהיה מקבל על מנת להשפיע, לכן יצאו מהמדרגה. ובעת הגדלות הם שבים למדרגה, היינו בעת שמטיבים מעשיהם, שאז יכולים לעסוק במקבל על מנת להשפיע, אז משתמשים בכלים דבינה וזו"ן הנק' כלים דקבלה היות שעכשיו שבו למדרגה. וזהו נק' גדלות, היות שעכשיו מאיר אור דנשמה וחיה. וזה נק' קיום המציאות, היות שהוא עוסק עכשיו בענין קבלה - אלא שהוא בעל מנת להשפיע.
נמצא לפי הנ"ל, שקטנות נק' צדיקים גמורים, שהוא בחי' ביטול המציאות, שהם כלים דכתר וחכמה - כלים דהשפעה. משא"כ הכלים דבינה וזו"ן שהם כלים דקבלה - הם בחי' קיום המציאות, שהוא להשגת רכוש, וכל חשקו הוא שהרכוש יתגדל ויתרבה. אבל הם בעובר ושב, שבזמן הקטנות הם לבר מהמדרגה ובזמן הגדלות הם חוזרים ושבים להמדרגה, אבל האור שהם ממשיכים הוא דגדלות.
לכן במקום שבעלי תשובה עומדים, היינו שיש להם על ידי יגיעתם אור דנשמה וחיה - צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד, דהיינו מי שהוא צדיק גמור, שעוסק רק בכלים דהשפעה שהם כלים דכתר וחכמה - אין לו רק קטנות שהוא נפש רוח שהוא רק אור דחסדים ולא אור דחכמה.
ואז הוא בחי' בעל־בית, כמו שכתוב: "בחכמה יבנה בית", כי בית נקרא רכוש, שהוא קיום המציאות. וזהו דוקא על ידי אור החכמה שמקובל דוקא בכלים דקבלה המכונה בינה וזו"ן שהם זקוקים לחכמה, משא"כ כלים דכתר וחכמה הנבחנים לכלים דהשפעה הם בחי' ביטול המציאות, כי אין רוצה לקבל שום דבר, אבל סוף כל סוף אינו ממשיך אלא אור דקטנות המכונה אור דחסדים.
היוצא מכל הנ"ל, שהאדם צריך לעשות תשובה לכל הפחות שיעשה צדיק גמור, ואחר כך שבא למדרגת צדיק יש לו עוד פעם לעשות תשובה. וה' יעזור לנו לכל הפחות שנהיה לצדיקים גמורים.
וכל העיקר שבעבודה הוא שלא נותנים משמים חצי דבר. אחרת היה יכול להיות שאם האדם היה עושה תשובה למחצה היה מקבל סיוע מלמעלה על מחצית עבודה, אבל מאחר שמשמים אינם נותנים חצי דבר לכן מוכרח האדם להתפלל לה' שיתן לו עזרה שלמה. ז"א שהאדם בזמן תפילתו שאז הוא מסדר מה שבליבו, כי תפילה היא עבודה שבלב, מוכרח האדם אז להחליט בעצמו שרוצה שה' יתן לו רצון להבטל אליו מכל וכל, היינו לא להשאיר תחת רשותו שום רצון אלא שכל הרצונות שבו יהיו רק לעשות כבוד שמים.
וכשהחליט בלבו על ביטול שלם, אז הוא מבקש לה' שיעזור לו שיוציא זה מכח אל הפועל - בבחי' כח. ז"א הגם שבבחינת כח המחשבה והרצון הוא רואה שאין הגוף מסכים לזה שיהיה מבטל כל רצונותיו לה' ולא לטובת עצמו, אז הוא צריך להתפלל לה' שיעזור לו שירצה להבטל אליו עם כל הרצונות ולא להשאיר לעצמו שום בחי' רצון. וזה נק' תפילה שלמה, היות שרצונו שה' יתן לו רצון שלם בלי שום פשרות לעצמו והוא מבקש שה' יעזור לו שיהיה תמיד עם צדקתו.
היינו שצדיק גמור פירושו שגמר בדעת בלי לשנות ורק לתמידיות יהיה חי ברצון של צדיק, וזה פירוש צדיק גמור, היינו שבחינה זו כבר מנויה וגמורה אצלו; ושאינו גמור היינו שיש לו עוד עבודה בזה אם להבטל אליו בכל הרצונות או לא. נמצא, שתחילת העבודה היא להיות צדיק גמור, ואח"כ באים לעבודה השניה הנקראת בחי' בעלי תשובה שמשיבין את הכלים דקבלה שישובו לקדושה.
ואביא כאן ראיה שאין נותנים משמים חצי דבר. ראה מה שאמרו חז"ל (יומא סט, ב): "אמרו, הואיל ועת רצון הוא נבעי רחמי איצרא דעבירה. בעי רחמי ואמסר בידייהו. אמר להו, חזו דאי קטליתו ליה לההוא כליא עלמא (היינו שהעולם יחרב). חבשוהו תלתא יומי ובעו ביעתא בת יומא בכל ארץ ישראל ולא אשתכח. אמרי, היכי נעביד: נקטליה - כליא עלמא. ניבעי רחמי אפלגא - פלגא ברקיעא לא יהבי. כחלינהו לעיניה ושבקוהו, ואהני דלא מיגרי ביה לאינש בקריבתה", עכ"ל.
הרי מוכח מכאן בפירוש שמשמים לא נותנים - רק שלמות. ואאמו"ר זצ"ל אמר טעם על זה, משום שהקב"ה הוא שלם לכן אם הוא נותן איזה שפע למטה אז האדם התחתון גם כן מוכרח להיות מוכן לקבל שלמות, אחרת אפילו שה' נותן לו אין האדם מסוגל לקבל היות שאין לו כלים על שלמות.
ובשביל זה מטרם שהאדם סיגל לעצמו שיהיה מוכן לקבל שלמות אין הוא יכול לראות את שיעור הדרך שכבר עבר בדרכו למטרת השלמות, כי רק בגמר עבודתו הוא יכול לראות ולא באמצע, מטעם שלא יוכל לקבל את שפעו ית' מטרם שיש לו כלים שלמים המוכנים לזה. לכן אנחנו צריכים לחזק את עצמנו ולומר שכבר אנחנו עומדים קרוב להיכל המלך, כי כל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון גדול ויכול להיות שעוד מעט נראה שהפתח פתוח לפנינו ונזכה להכנס ולהשתעשע עם המלך.
ומאמר הנ"ל יש לפרש על דרך הקבלה. כי ידוע מה שכתוב בהסולם בכמה מקומות, שקודם ממשיכים את קו הימין ואחר כך השמאל ואחר כך הקו האמצעי, שתפקידו של הקו האמצעי הוא לעשות שקו השמאל יאיר רק חצי מדרגה הנק' בחי' ו"ק דחכמה ולא לקבל את הג"ר דחכמה. ונשאלת תמיד השאלה מדוע? תיכף כשממשיכין את קו השמאל ימשיכו רק חצי מדרגה היינו ו"ק בלי ג"ר, ומדוע יש להמשיך מדרגה שלמה ורק אחר כך על ידי הקו האמצעי מחלקים את המדרגה, שהג"ר דחכמה מסלקים למעלה והו"ק דחכמה ממשיכים למטה?
ובמאמר הנ"ל נבין זאת, היות שפלגא ברקיעא לא יהבי. ונפרש זה על דרך הסדר.
אמרו, הואיל ועת רצון הוא נבעי רחמי איצרא דעבירה. כי מקו השמאל נמשכות כל העבירות, וע"ז אמרו: ניבעי רחמי, היינו על ידי מסך דחיריק שיבטלו את הקו שמאל. וזה נק' בעי רחמי ואמסר בידייהו. אמר להו - היינו קו השמאל: חזו דאי קטליתו ליה לההוא כליא עלמא. היינו, היות שכוונת הבריאה הוא להיטיב לנבראיו, שהכוונה על אור החכמה, כי אור דחסדים הוא רק אור הדבקות שהוא האמצעי שעל ידו נוכל לסלק את הפגם דפרודא, אבל אין זה אור של מטרת הבריאה. חבשוהו 'תלתא יומא', היינו שלא השתמשו עם בחינתו של קו השמאל הנק' אור החכמה והג"ר, ובעו ביעתא בת יומא בכל ארץ ישראל ולא אשתכח. ענין ביצה פירש אאמו"ר זצ"ל שהוא חיות קטנה, שידוע שיש בעל חי אבל עדיין לא מגולה לחוץ. ותחילת התגלות נק' אפרוח בת יומא, הכוונה על חיות חדשה של היום ולא של אתמול. בכל ארץ ישראל, הכוונה באלו שמשתמשים באור דחסדים שהוא בחינת ארץ ישראל - אבל לא היה שום חיות, כי חיות נמשכת מאור חכמה, כמו שמפרש בהסתכלות פנימית לשיעור ב' בתלמוד עשר הספירות (אותיות מו-מז) בענין לא אפשר וקא מכוון, שמוכרח להיות בחי' חכמה וחיות. אבל לאחר שסילקו את קו השמאל לחלוטין לא היה נמצא שום חיות בכל ארץ ישראל.
אמרי, היכי נעביד: נקטליה - כליא עלמא. היינו, שלא תצא מטרת הבריאה, וזה נק' חורבן העולם. נבעי רחמי אפלגא, היינו שנעשה תיקון שלא להמשיך חכמה רק חצי מדרגה, היינו שלא להמשיך מלכתחילה רק חצי קו שמאל - פלגא ברקיעא לא יהבי, כנ"ל, כי מלמעלה בא תמיד דבר שלם. כחלינהו לעיניה ושבקוהו. שה"ס שלאחר תיקון המסך דחיריק משתמשין עם אור החכמה רק בבחי' הארת חכמה, שנק' בשם אור נקבה, שה"ס מקבלת ואינה משפעת למטה. שענין סימא את העינים הכוונה שהראיה לא תתפשט למטה. וזהו נבחן 'כחלינהו', בסוד: "גבול שמת בל יעבורון", והגבול נעשה החול, כי ברגע שרוצים להמשיך מלמעלה למטה תיכף נעשה מקודש חול. ואהני דלא מיגרי ביה לאיניש בקריבתה. היינו, שזה שמשתמשין רק בהארה, שהוא רק ממטה למעלה, הנק' סומא, שאין מסתכל למטה - זה יעזור שלא יפסיד האדם את בחינת קריבות הנק' דבקות, משא"כ אם נמשיך מלמעלה למטה זה יביא לידי התרחקות ופירוד. לכן הסדר מוכרח להיות שצריכין להמשיך את אור החכמה בשלמות.
והכוונה, שרצו לעשות תיקון: לאחר שעשו את נקודת החיריק וביטלו את קו השמאל אז רצו לעשות תיקון שבכלל לא ימשיכו את קו השמאל וממילא לא יהיה מקום ליצרא דעבירה. אבל ראו שיהיה בזה חורבן העולם, כי "כולם בחכמה עשית", שדוקא על ידי החכמה יתקיים העולם, שזוהי מטרת הבריאה. ורצו לעשות תיקון שלא תימשך רק חצי מדרגת חכמה, מפחד שמא יהיו אנשים שלא יוכלו לעשות את התיקון דקו האמצעי ויכשלו בקו שמאל. אבל "פלגא משמים לא יהבו". לכן מוכרח להיות התיקון על דרך ג' קוים כמו שכתוב בהסולם בכמה מקומות.