תוכן

ב"ה ב' ראה תשכ"ב פה לונדון יע"א - לכבוד הרב ... נ"י
בתשובה למכתבך מיום כ"ד סיון תשכ"ב ירושלים ת"ו, אני רוצה לתת איזה הערות על מכתבך:
מה שאתה כותב: אילו היתה נתינת התורה בארץ, היו אומות העולם אומרים שישראל קבלו את התורה מתוך הכרת טובה שהקב"ה נתן להם ארץ זבת חלב ודבש ולכן הם מחויבים לקבלה וכו'. ויל"ה, הלא אנחנו רואים שיש לכל האומות ארצות גדולות ושמנות ומכל מקום אין להם הצורך שיהיו מחויבים לקבלת התורה, ולמה דוקא רק עם ישראל אם נתן להם ארץ הם מוכרחים לקבל תורה.
ב) אתה כותב שכל עם יוצר את החוק על אדמתו הנקרא מולדת. גם זה לא מובן לי, הלא ידוע שכל חברה אם הם במקום אחד, איפוא שיהיה, בכדי שיהיה לחברה קיום היא מייצרת חוקים, אחרת אי אפשר להיות לה קיום. וכמו שאנו רואים שיש קבוצות גדולות שעולות מחוץ-לארץ לארץ, אזי גם הם, אם הם נמצאים רק חדש ימים בצוותא כבר יש להם שופטים ושוטרים וחוקים מיוחדים. ומכל שכן עם ישראל שהיה במדבר ארבעים שנה וקהל כל כך גדול, ומדוע הם לא זקוקים לחוקים.
ג) ועוד יש להבין איזה שייכות יש בין חוקים שאנשי המדינה בדו מלבם לטובת העם, ששם החוקים הם רק לטובת החומריות ואין להם שום עסק עם רוחניות - לתורה משמים, שעיקר הכוונה היא הרוחניות שבדבר.
ד) מה שאתה מפרש בענין הקושיא ש"בשעה שאמר הקב"ה אנכי ה' אלקיך אמרו אומות העולם לכבודו הוא דורש, וכשאמר כבד את אביך וכו' אז הודו לדברות הראשונות" - שהטעם הוא, שראו שמיעט מכבודו בזה שאמר כבד את אביך וגו'. הביאור אינו מספיק. הלא אנחנו רואים שאצל כל מלך נוהג שיש פקודה שכל חיל צריך לכבד את מפקדו בזמן שרואה אותו, ואם לא יש לחיל עונש עבור זה שלא מכבד את מפקדיו. ויותר מזה אנו רואים, שיש לפעמים שאם החיילים אינם מצייתים למפקדם יש עונש מאסר, ועד עונש מות יכול המפקד לתת להחיל אם לא שומע למפקדיו, שהרי הוא ממעט את כבוד המלך. ומדוע נאמר שאם הקב"ה נתן מצוה של כיבוד אב ואם זה ממעט מכבודו ית', ונגיד שבשביל זה הודו אומות העולם לדברות הראשונות.
ועוד יש להבין, אם הם הודו לדברות הראשונות מדוע הם נשארו עובדי אלילים ולא קבלו עליהם את התורה והמצוות.
ה) מה שאתה כותב: אומות העולם חשבו שכל זמן שהבנים נמצאים אצל ההורים וסמוכים על שלחנם הם חייבים לכבדם, ובמדבר היו הבנים סמוכים על שלחנו של הקב"ה שנתן להם די מחסורם, מיד הבינו שצריכים לכבד רק את הקב"ה ולא את ההורים. אבל כשראו שה' אמר "כבד את אביך ואת אמך", שאפילו כאן [במדבר] חייבים הם בכיבוד אב ואם, ראו בזה דבר היוצא מן הכלל והודו לדברות הראשונות.
גם זה צריך ביאור, הלא גם במדבר טיפלו ההורים בילדיהם, כמו שכתוב: "איש לפי אכלו עמר לגלגלת מספר נפשותיכם", ופירש רש"י: כפי מנין נפשות שיש לאיש באהלו תקחו עמר לגולגולת. וכמו כן היה המן, הלחם מן השמים, זקוק לטיפול, כמו שכתוב: "את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו ואת כל העודף הניחו לכם למשמרת עד הבוקר". אם כן גם אז היו הילדים סמוכים על שלחן אביהם, ורק ההבדל הוא שההורים לא היו צריכים להתיגע לקנות צרכי מזון עבור הילדים כמו עכשיו שצריכים להתיגע גם בכדי להשיג את צרכי המזון. אם כן מה ראו אוה"ע בזה שהקב"ה צוה לכבד את ההורים במדבר.
ואפשר לומר טעם פשוט, שלכן ניתנה תורה במדבר - משום שתיכף שיוצאים משליטת מצרים מוכרחים תיכף לקבלת התורה ואסור ללכת אף רגע בלי תורה, לכן תיכף שיצאו ממצרים כבר התחילה ההכנה לקבלת התורה. ועוד במצרים הבטיח להם ה' שיתן את התורה, כמו שכתוב: "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים על ההר הזה", כי יציאת מצרים בלי תורה אינה שלמות, כי העיקר הוא התורה. אלא שלכן ניתנה תורה במדבר ולא קודם לכן, כי בזמן שהגוף משועבד לקליפת מצרים אז אין לו עצה, אבל ברגע שיוצא לחירות תיכף חל עליו "ודברת בם - ולא בדברים בטלים", כי אז שייך לומר עליו את העון של ביטול תורה, כמו שכתוב: "בשבתך בביתך ובלכתך בדרך" וגו'.
ובענין מה שאומות העולם הודו לדברות הראשונות, יש לפרש על דרך הרמז: כי ענין "אב ואם" נקרא בזהר הק' חכמה ובינה. שדרכי התורה מתבארות על ידי שלש בחינות, הנק' חב"ד. שחכמה היא בסוד "איזהו חכם הרואה את הנולד", ובינה היא בסוד "אם לבינה תקרא", שהתורה מתבארת על ידי חכמה ובינה. ויש בחינת דעת המחבר, שדעת נק' בחינת דבקות וחיבור, בסוד: "והאדם ידע את חוה אשתו".
כי צריך לדעת שיסוד היהדות הוא אמונה, שהוא ענין למעלה מהשכל, שהאדם מאמין בה' בלי שום הבנה והתחכמות. והוא רק בחי' קבלה בלב, בסוד "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ה' הוא האלקים" וגו'.
ואחרי שזוכים לבחינת אמונה הנק' דעת סו, הנק' בדברי חז"ל שהוא לומד לשמה, אז: "זוכה לדברים הרבה ומגלין לו רזי תורה ונעשה כמעין המתגבר", היינו שאחרי שהאדם זוכה לבחי' אמונה, אחר כך זוכים לבחינת תורה הנק' חכמה ובינה.
ואחר כך, היינו לאחר שזכה לבחי' תורה, אז צריכים עוד פעם להמשיך את ענין אמונה. מטעם היות שהאדם צריך לשמש את ה' שלא על מנת לקבל פרס, ולאחר שזכה לבחי' תורה אז כבר יכול לומר שעכשיו הוא כבר רואה שכדאי להיות עובד ה', כיון שיש לו תורה, שהוא ענין "פקודי ה' ישרים משמחי לב", נמצא שהוא פוגם בענין אמונה שהיא למעלה מהשכל, ששם אין הוא רואה לעצמו שום קיום ורק עבודתו בענין אמונה הוא לבחי' ביטול המציאות, שהוא ענין "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך", שאין הוא רוצה שום דבר לעצמו ותשוקתו רק לביטול מציאותו לגמרי. לכן מוכרח האדם לאחר שזכה לבחינת תורה לילך ולחדש עוד פעם את האמונה, שזה נק' בחי' דעת ובחינת דבקות למעלה מהשכל, ואז יש לו חב"ד.
נמצא לפי זה שיש לו שני זמנים של אמונה: סדר א' הוא: קודם אמונה ואחר כך תורה, שאז הסדר הוא: דעת למעלה וחכמה ובינה למטה, שנק' בלשון הזהר הק' (עיין בראשית א אות ריב, ובעץ חיים בפנים מסבירות ענף לח-מה אות ז) סגולתא דטעמים. כי יש ב' מיני סגול: א) סגול דטעמים שצורתו ֵ?שהקו המכריע הוא למעלה, ואז נק' הקו המכריע שהוא למעלה בשם כתר שהוא בחי' אמונה, וב' הקוין ימין ושמאל בשם חכמה ובינה, שתורה כוללת בתוכה חכמה ובינה, כי חכמה נק' בחי' רזי התורה שהאדם מקבל, ובינה נק' מה שהאדם השיג בחכמה, היינו לאחר שהאדם עיין בחכמה שקבל ומבין בה בשיעור שיש לו הבנה, זה מכונה בשם בינה.
ב) ויש עוד בחינת סגול והוא סגולתא דנקודות, שהוא בצורת ֶ?שהקו המכריע הוא למטה. ז"א כי לאחר שהשיג את התורה הוא צריך עוד פעם לחדש את ענין אמונה כנ"ל, וזה מכונה בשם דעת המחבר את שתי הבחינות חכמה ובינה. כי אם אינו חוזר עוד פעם לחפש את ענין אמונה למעלה מהשכל מסתלקת ממנו התורה שהשיג מקודם, מטעם שהאדם נופל לבחי' שהוא אומר שעכשיו יש לו כבר סמיכה להעבודה שלו, כי אומר שכדאי להיות עובד ה' היות שיש לו כבר בסיס על מה שתחול עבודתו, וכבר לא זקוק להיות עובד ה' למעלה מהשכל, ונמצא שעכשיו הוא עובד ה' בעל מנת לקבל פרס.
לכן בחינת אמונה שלפני השגת התורה נק' כתר, שהוא המכריע בין חכמה ובינה; ובחינת אמונה שבאה לאחר השגת התורה נק' בחי' דעת. וזה נק' דעת דקדושה, משום שרק אז הוא יכול להחזיק את התורה שלא תסתלק ממנו.
ובזה נוכל לפרש את המאמר הנ"ל: "בשעה שאמר אנכי וכו' אמרו עובדי אלילים לכבוד עצמו הוא דורש". ש"אנכי ולא יהיה לך" נק' בחי' אמונה למעלה מהשכל, שהוא ענין ביטול המציאות של האדם, שנק' בחי' השתוות הצורה, בסוד "מה הוא רחום אף אתה רחום", שהאדם לא רוצה שום מציאות לעצמו אלא להבטל לה', כי אין האדם מקבל שום תמורה עבור עבודתו.
"כיון שאמר כבד את אביך ואת אמך הודו לדברות הראשונות". היינו כנ"ל, שראו שה' צוה לכבד את ענין חכמה ובינה, הנק' אבא ואמא, שהוא בחי' תורה והשגת רזי תורה, אז ראו שה' נותן להם שכר טוב, והבינו שענין אמונה הוא רק אמצעי שיוכלו להשיג את הדברים הנשגבים והנעלים, שהוא מתיקות אור התורה. נמצא, שלא לכבוד עצמו הוא דורש, שנק' ביטול המציאות, אלא שעל ידי זה יוכלו לבוא לידי מצב של גדלות, שאז הוא מצב של קיום המציאות, שאז להיפך, בשיעור שהאדם משיג את גדלות ומתיקות התורה בשיעור זה הוא יכול להלל ולשבח את המלך, כי רואה ומשיג את גדלותו של המלך. ועל בחי' אור תורה הסכימו שכדאי לעבוד את ה'.
אבל יחד עם זה הם נשארו עובדי אלילים ולא נתגיירו, והטעם, שבחינת דעת דקדושה הם לא רצו לקבל. היינו כנ"ל, כי לאחר שזכו להתגלות אור תורה שנק' חכמה ובינה, צריכים עוד פעם לחדש את האמונה, בכדי שלא נגיד כי ענין האמונה שהיה להם מטרם שהשיגו את התורה היה רק אמצעי, ועיקר אצלם הוא החכמה ובינה, שהוא ענין קיום המציאות וקבלת התענוג. ובזה שממשיכים עוד פעם את האמונה אז עם ישראל מראים לכל שאין כוונתם לחכמה ובינה, היינו לשכר, אלא שכל כוונתם היא רק לשם שמים והעיקר אצלם היא אמונה למעלה מהשכל, שזה נק' דעת המחבר את האדם לה' ובחי' דבקות, ובזה האדם מכריע לבין ב' הקוים ימין ושמאל, שנעשה אז יחוד האדם בהקב"ה והתורה, שזה נק' חב"ד, ובלשון הזה"ק: אורייתא וישראל וקוב"ה חד איהו. ועל דעת זה הם לא רוצים לקבל, שזה נק' דעת דקדושה.
לכן הגם שהודו שרצון ה' הוא לא לכבוד עצמו - שהוא שלא על מנת לקבל פרס, כי ראו בזה שאמר "כבד את אביך ואת אמך" שהוא בחי' תורה ובחי' שכר. מכל מקום הלא זה רק מצד ה', אבל האדם צריך לעשות את העבודה של בחי' דעת ולומר עוד פעם שאצלו עיקר עבודתו היא שלא על מנת לקבל פרס - ועל זה עובדי האלילים לא יכלו להסכים ונשארו במצבם.
ה' יאיר עינינו בתורתו ונזכה לדעת דקדושה. ברוך שלום הלוי אשלג באאמו"ר בעל הסולם זצוקל"ה