תוכן

מיום י"ד תשרי תרפ"ח - לר' ברוך שלום הלוי אשלג
ב"ה ערב סוכות תפר"ח פה לאנדאן
כבוד בני הר' ברוך שלום נ"י
מכתביך והפתקאות השגתי לנכון. והנה ר' משה ברוך נ"י פירש אלי את הכתוב (ישעיה נה, ו) "דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב וכו'", שלכאורה קשה, שאם השי"ת כבר הוא במציאות אצלו וכבר הוא קרוב, אם כן אין צריך עוד לדרוש ולקרא אצלו ית'. ותירץ, שהכתוב מדבר לאותם שכבר זכו לקרבת ה' תמיד, מזהיר אותם הנביא שאע"פ שכבר נדמה אצלם שאין עוד מה לבקש ולהשיג, ח"ו לחשוב כזה, דהוי כמקצץ בנטיעות, אלא ידרוש עוד ויקרא אל ה' להשגות יותר גדולות וכו' וכו', והדברים כנים.
אמנם אמלא אחריו לפרש זה על פי דרכינו. דפשוט הוא דכל מי שזכה למציאות חן בעיני קונו ית', נמצא שהשי"ת ממלא לו כל משאלותיו, כמנהג האוהבים והידידים שמשלימים חפצם זה לזה כל אחד לפי יכלתו. וכיון שזה האדם שזכה להעשות ידיד ה', בהכרח שמורכב מגוף ונפש, א"כ אינו... ...... ... להם מקום לגלותם לפני השי"ת. אמנם 'על כל פשעים תכסה אהבה' (משלי י, יב), ומכל שכן לפניו ית' ודאי לא שייך דבר מגונה או פשעים, כמו שכתוב "כל טנופת לא יטנפוך אש אוכלה אש לא תשרפך" (עי' בשיר היחוד ליום שלישי). על כן מכח האהבה האמיתיות בינו לבין השי"ת, לא ימלט שלא יגלה האדם גם רצוניות הגופניות לעיניו ית'. ומובן מעצמו, שיד השי"ת לא תקצר למלאות כל חפץ אוהבו, הן מה שהוא לפי הנימוס והן מה שאינו לפי הנימוס, כי יכולת ה' בחפצו קשורה.
אמנם אחר זה שכבר מלא השי"ת את חפצו, נמצא האדם בעצמו כמו וכדמיון מתחרט על משאלותיו היתירים שהביא לפני השי"ת. ו'גמירי, דמשמיא מיהב יהבי ומשקל לא שקלי' (ע"פ תענית כה, א), כי כבר קדשו השם. על כן נמצא האדם מוכרח לחזור ולתקן המעֻוַת הנזכר בשנים: א', מה שזלזל בכבוד השי"ת להביא משאלות גופניות לפני המלך. ב', שלא נזהר לחבב מתנת מלך מלכי המלכים הקב"ה אם קטן אם גדול. כי ב' ערכים יש בכל מתנה: ערך הא', הוא המתנה, אם גדולה הוא אם קטנה הוא. ערך ב', הוא הנותן, אם חשוב הוא או פחות הוא. כמובן שאדם חשוב אפי' נותן דבר קטן, יש להמתנה ערך חשוב מאד נעלה לפי מעלתו של הנותן, על דרך שאמרו ז"ל ... ...... ... להמצא בהיכל המלך, ומוכרח לצאת החוצה להתתקן.
וכיון שיוצא החוצה, נמצא אובד השגותיו כולם שכבר זכה להשיגם, להיות מתנותיו של השי"ת מיוחדים בעולם שנה נפש, שצריך להיות נפש נבחר, ובזמן נבחר, ובמקום הנבחר. וכיון ששינה מקומו, נמצאים נשתנים עליו גם השנה נפש כנ"ל. ואז נמצא האדם במבוכה גדולה.
ועל זה מזהיר הנביא: "דרשו ה' בהמצאו", פירוש, לחזור ולהמשיך ולהשיג כל עניני הרוחניות שהשיג, כי בענינים הנפשיים מצוי השי"ת לכל. ועל זה כתוב 'בהמצאו'. "קראוהו בהיותו קרוב", הם ענינים הגופניים שכבר השיג לסבת היותו קרוב כנ"ל. ומזהיר הנביא שכאן אסור לדרוש ח"ו, מפני שזילותא דמלכא הוא ח"ו לבא לפניו במשאלות גופניים, אלא מחוייב לקרא לו בשם הזה לבד. פירוש, בשעה שמציע תפילותיו לפני השי"ת, מחוייב להזכיר רוב טובותיו שעשה עמו מלפנים בטוב ומטיב למלאות לו דברים גופניים, אם כן אין צריך לומר שימלא לו עכשיו ענינים הנפשיים (וזה סוד דברי חז"ל (נדרים צ, ב) ב"אומר השמים ביני לבינה יעשו דרך בקשה", והדברים עמוקים).
ובדברים האלו מתפרשים לנכון כל המשך ההפטרה, שבן הנכר סובב על ענינים גופניים והסריס סובב על ענינים נפשיים, והמשכילים יבינו.
והנה הפירוש הנ"ל עמוק עמוק מי ימצאנו, ועל כן אפרש על דרך ע' פנים לתורה (זהר בראשית ב' אות קעט). דהנה כשהאדם מיישב את עצמו ומרגיש מצבו הדל, ונתעורר לשוב אל ה' ושופך תפילותיו בגעגועים גדולים להדבק בה', הריהו חושב כל התפילות האלה וכל ההתעוררות הזה לכח עצמו, ונמצא יושב ומצפה לישועת ה' קטנה או גדולה, ובהאריך הענן ואינו רואה שום הסברת פנים ביותר מן השי"ת, נמצא ח"ו נופל ליאוש, כי לא יחפוץ בו ה', באשר שאחר מספר גדול של הגעגועים האלו לא פנה אליו ולא כלום ח"ו.
ועל כן אומר הכתוב: "דרשו ה' בהמצאו", כלומר, בשעה שהשי"ת ממציא את עצמו אליכם לדרישה, אז בהכרח שתדרשו אותו גם כן, ש'דרך האיש להקדים' (ע"פ יבמות עו, א). כלומר, שהשי"ת מקדים את עצמו ליתן לכם לב לדרוש אותו. וכשתדעו זה, בטח תתחזקו מצדכם כמה שתוכלו לדרוש ביתר שאת וביתר תעצומות, כי המלך קורא אותך.
וכן הכתוב אומר "קראוהו בהיותו קרוב", כלומר, בשעה שתקראו אל ה' שיקרב אתכם אליו ית', תדעו שכבר קרוב הוא אליכם, דאי לאו הכי ודאי שלא היתם קוראים לו.
וזה גם כן שיעור הכתוב "טרם יקראו ואני אענה". דהיינו כנ"ל, דאם אתם קוראים אליו ית', הלא כבר פנה אליכם ליתן לכם ההתעוררות לקרות אותו. "עוד הם מדברים ואני אשמע", כלומר ששיעור השמיעה של הקב"ה תלוי ממש בשיעור הגעגועים המתגלים בדיבורי התפילה. ובהרגיש האדם געגועים יתרים, ידע בשעת מעשה שהשי"ת שומע אליו ביותר. ומובן מעצמו, שביודע את זה נמצא מתחזק ביותר בשפיכת לבו, כי אין לך זכות גדול מזה, אשר מלכו של עולם מטה אוזן קשבת אליו.
ודומה בערך למה שכתוב (יבמות סד, א; זהר וישלח אות מד) ש'הקב"ה מתאוה לתפילתן של צדיקים', כי בתאותו של השי"ת להאדם שיתקרב אצלו, נתעורר כח וגעגועים גדולים בהאדם לתאוב להשי"ת, כי 'כמים הפנים לפנים כן לב איש לאדם' (ע"פ משלי כז, ט). ונמצא ממש שדיבורי התפילה ושמיעת התפילה עולים ובאים בקנה אחד, עד שיתקבצו לשיעור השלם וקונה הכל וכו', וזהו ענין רוח אמשיך רוח ואייתי רוח וכו'. ושים לבך בדברים האלו שהם יסודות הראשונים בדרכי השי"ת.
הנה כתבת ודרשת שאקבל אותך בתור תלמיד, גם חשדתני בספק שמא איני מרוצה בך, להיות שכבר יש לי תלמידים דים. והנה האמת אומר לך שכבד אתה עלי יותר מאחרים, והוא בשביל שאתה מיוחס יותר מאחרים. ובטח שמעת שהר"ר אלימלך זי"ע לא רצה בשום אופן לקבל תלמידים שהם מיוחסים, והרבה הפצרות ובכיות שפך הרב מראפשיץ זי"ע לפני הר"ר אלימלך ולא הועיל לו עד שהופג ממנו כל ריח היחוס, ואמר לפניו כלשון הזה, "וואס בין איך שילדיג אז דער טאטע מיינער איז אגרויסער יחסן". ואחר שהכיר באמיתיות דבריו, אז קבלו.
ואל יהי' לך זאת לפלא, כי על פי דעת בעלי הבתים נראה אשר היחסן קרוב לה' מאיש פשוט, להיותו רואה ומסתכל בהמעשים טובים של אביו מנעוריו, וגרסא דינקותא נקבע יותר בלב.
אבל הענין, כי בכל תנועה ותנועה בעבודתו ית' נמצאים ב' הפכים בנושא אחד, כמו שהארכתי במכתבים הקודמים, שהוא לסבת המקבל להיותו מורכב מגוף ונשמה שהם הפכים זה לזה, על כן עושה בכל השגה קטנה או גדולה ב' מיני צורות הפכים אהדדי. והנה ב' כוללים יש בעבדות ה': א' הוא תפילה ובקשה, וב' הוא שבח והודאה. ומובן מאליו ששנים אלו מחויבים להיות על תכלית גובהם. והנה להשלמת עניין התפילה מחוייב האדם להרגיש קרבת ה' אליו כדבר מחוייב, כמו אבר המדולדל מהקומה כביכול, כי אז יכול להתמרמר ולשפוך לפני' כל לבו.
אמנם כנגד זה, לעניין שבח והודאה על שלמותם מחוייב האדם להרגיש קרבת ה' אליו לדבר נוסף ולהעדפה כמו דבר שאין שייך לו כלל, כי 'מה אדם ותדעהו, אנוש ותחשבהו' (ע"פ תהלים קמד, ג), כי אז ודאי יכול ליתן שבח והודיה לשמו הגדול בשלימות אשר בחרו בין כל העומדים עליו לשרת את ה'. וזהו עבודה גדולה להאדם המורכב, להשתלם בשני הפיכים האלו שיהיו נקבעים בלבו לנצחיות בבת אחת.
והנה בחינה הב' הנ"ל, להרגיש את עצמו שפל ורחוק, וכל טובת ה' לבחינת העדפה, הוא מושג יותר כבד מאד לאין ערך מן המושג הא' הנ"ל, ועל פי רוב כל הנדחים ח"ו נכשלים רק במושג הב' ודו"ק היטב. ובזה תדע, אשר היחסן יותר רחוק הוא ממושג הב' מאיש פשוט, להיותו מרגיש טובת ה' עליו במחוייב, ודו"ק כי אמת הוא.
ועכ"ז החשד הזה אין בי ח"ו, כי כבר שעבדתי את עצמי להשי"ת לעבוד לפניו בכל אשר אמצא, אין עבודה כבדה בעולם שיבצר ממני למען כבוד שמו ית', ואדרבה אני אוהב תמיד ומהדר אני אחר יגיעות גדולות לנחת רוח לו ית', והראיה שבחרתי מקום עבודתי בארץ ישראל ששם שליטת הס"ם ביותר כנודע, ולא עוד אלא בירושלים, אשר אפי' האר"י הקדוש זי"ע פחד מלפתוח בירושלים את בית מדרשו כנודע... ...... ...... ...... למעט לו... ...... ...... ... אספתי גם כן המיוחסים מירושלים לבית מדרשי... ...... ...... והנה מכל זה תוכל לידע, שאין אני בורח מעבודה, אלא הכל אמנם תלוי בך לבדך! וזכור זה תמיד.
והנה הזמן נרדף לי כלפי שמחת יום-טוב הממשמש ובא, לא אוכל להאריך לך בזה, אמנם אם באמת אתה מקבל אותי לרב כמו שרשמו אצבעותיך לפני, הנה פקודה אחד כעת יש לי אליך... ...... ואל תאמר בלבבך, שנתלה אתה בדעת אחרים. הנני אומר לך בתור רב שהכל תלוי בידך. ואם תאמין אותי תזכה גם כן לעמוד על סוף דעתי.
יהודה
תוכל להראות מכתבי זה להחברים למי שרוצה, אבל בשמירה מעולה מבלי להעתיק אותו.
הנ"ל