תוכן

ב"ה כ"ד סיון תשכ"ב פה אנטורפן - שלום וכט"ס לידידי מוה"ר ... נ"י
את מכתבך קבלתי. ובקשר למה שאתה שואל בענין לשמה ושלא לשמה, הנני לתת לך כלל פשוט. שענין לשמה נקרא, שהכוונה שצריכים לכוון בעת עשיית המצוה היא להשפיע נחת רוח ליוצרו, בזה שהקב"ה נתן לנו לעשות דברים בכדי שעם אלו המעשים יהיה לנו מקום לתת לו משהו, היינו בזה שאנו רוצים להנותו.
ולמה אנו רוצים לעשות לו נחת רוח? הוא משום שזו לנו זכיה גדולה שאנחנו משמשים את המלך, היינו, שכל הנאתנו היא בזה שאנחנו משמשים את הרב, וזהו הפרס שלנו. זאת אומרת, שזה בא להוציא [- לברר] אם אנחנו רוצים פרס עבור השימוש, או שהשימוש בעצמו זהו הפרס.
בנוהג שבעולם אנו רואים מציאות כזו. היינו, שיש מציאות שאדם עשיר הולך עם אדם גדול וחכם לאיזה מקום, והעשיר נושא את החבילה של החכם ולא נותן לאחר שיקח ממנו את החבילה אלא אומר שלו מגיעה הזכיה הזאת לשאת החבילה של החכם ולא לאחר. ולפעמים קשה לשאת את החבילה מפני כובד המשא, ועשיר אחר שהוא גם כן מלוה לחכם רוצה להחליף עמו, שגם הוא רוצה לשאת מעט את החבילה, ואין הלה מסכים, מפני שזו זכיה גדולה לעשיר בזה שמשמש את החכם. וגם גודל הנאתו של העשיר תלויה בגודל חכמתו של הרב, כי ככל שהרב הוא יותר חכם מבני דורו מרגיש העשיר יותר תענוג בזה שהוא משמש אותו.
והנה, במקום לשלם את סכום הכסף שהיה צריך הרב לתת לסבל, נגיד לדוגמא שני דולר, נותן הרב לעשיר בעת פרידתו ממנו שלשה דולר, ואומר לו: קח לך בשביל טרחתך, ומוסיף הרב ואומר לו: לסבל פשוט הייתי נותן רק שני דולר, ולך שאתה עשיר ואיש נכבד אני מוסיף ואני נותן לך שלשה דולר. איזה עלבון היה זה לעשיר אם היה הרב נותן לו את הפרס עבור השימוש. אלא כל גדלות הפרס שלו הוא רק בזה ששימש את הרב, ולא השכר עבור השימוש.
כמו כן ברוחניות, כוונת האדם צריכה להיות רק השימוש לבד, כי בזה הוא מראה שיש לו יקר וחשיבות בזה שהוא משמש את המלך. משא"כ בזמן שהוא מבקש שכר עבור השימוש זה מראה שאין לו שום חשיבות במלך וכל כוונתו היא רק לשכר, והעיקר הוא שלא חשוב לו את מי הוא משמש אלא העיקר כמה שכר הוא יקבל עבור השימוש, כדוגמת סבל שכל כוונתו היא השכר ולא חשוב עבור מי הוא יסחוב משאות וכל כוונתו היא כמה שהוא ירויח. וזהו כל ההבדל בין משמש את המלך עבור פרס, או שכוונתו שלא על מנת לקבל פרס.
וכדי שיהיה כח עבודה, שהאדם יוכל לקבל עליו כח לעסוק בתורה ומצוות - מוכרח האדם להתבונן בגדלות וברוממות ה' ית'. כי כפי גדלותו של המלך באותו שיעור ממש יותר קל לו לעבוד עבודת המלך, כי מרגיש בעצמו שהוא משמש למלך מלכי המלכים, ואז צריכים להיות השמחה והעונג לאין קץ וגבול.
ויש מקום לצייר בזה, שיכול לומר כי רק לו נתן המלך לעמוד ולשרת אותו, כי לאחרים לא ניתן כח הזה, ומה שהם עושים - אין כוונתם לשמש את המלך אלא לשמש איזה אדון שישלם להם עבור החבילות שהם סוחבים כל היום בשבילו, ולא חשוב להם מי הוא האדון, והעיקר הוא איזה אדון משלם יותר משכורת ולזה האדון הם משמשים ועובדים.
ובזה תבין מה ששאלת. כי בזמן שהאדם מרגיש חיות בתורה ועבודה, היינו שמרגיש שהקב"ה מקרבו ונותן לו מקום שישמשו, והאדם מרגיש תענוג, אז יש מקום לומר: מי הוא המחייב לתורה ועבודה - בטח הקב"ה, כי הוא הנותן לו את התענוג בתורה ועבודה, ולא שכוונתו בעת שהוא עוסק בתורה ועבודה כדי שישיג על ידי זה תמורה גשמית דהיינו כבוד או כסף. ומכל מקום נקרא זה שלא לשמה. מדוע?
והטעם הוא, משום שהתענוג מחייבו לעסוק בתורה ועבודה. והיות שיש באדם רצון לקבל תענוג, לכן בזמן שאדם מרגיש תענוג בתורה ועבודה אז הרצון לקבל תענוג מחייב אותו לעסוק בתורה ועבודה! נמצא לפי זה, מי הוא המחייב, היינו מהי הסיבה שגורמת לאדם שיעסוק בזה - בטח התענוג, שזה מכונה בחינת שכר. וזה נקרא שמשמש את המלך על מנת לקבל פרס, שהכוונה היא על השכר, שהוא התענוג, ולא חשוב אז מי הוא המשפיע לו את התענוג, אלא העיקר הוא שהתענוג הוא כל כך גדול - שהאדם נכנע נגד התענוג. וזה כמו שכתוב לענין הלכה: "שאני הכי דיצריה תקפיה", נמצא שאנוס הוא, שכבר אין לו בחירה, משום שבזמן שהתענוג בא במידה יותר גדולה מכפי שאדם רגיל לקבל אז כבר אין כח באדם להתגבר וזה נקרא שאין לו בחירה.
היוצא מזה, שיש תמיד לחלק בין לשמה לשלא לשמה. פירוש: אם התענוג בא לו מזה שמקבל תענוג בעת התעסקותו בתורה ועבודה, נמצא שהסיבה שלו היא התענוג ולא חשוב לו מי הוא נותן התענוג. אבל אם התענוג שלו הוא מזה שמשמש את המלך - זה נקרא לשמה, מטעם שכאן תלוי את מי הוא משמש, וזה תלוי לפי גדלותו של המלך, שבשיעור זה יתרבה התענוג, נמצא, שהסיבה שלו היא המלך, והתענוג הוא רק תוצאה משימושו של המלך; אם הוא משמש מלך קטן יש לו תענוג קטן, ואם הוא משמש מלך גדול יש לו אז תענוג גדול.
לכן אם המלך הוא הקובע והוא הסיבה לעבודה זה נקרא לשמה. ואע"פ שיש לאדם תענוג מזה שהוא משמש את המלך, ואע"פ שהוא בטל מפני גדלותו של המלך ואין לו מקום לבחירה - אבל הכל הוא בשביל המלך, היות וכוונתו לשמש את המלך ולא על השכר, זאת אומרת גם אם נמשך לו תענוג בזה שהוא משמש את המלך, אבל לא התענוג הוא הסיבה אלא גדלותו של המלך היא הסיבה, לכן נקרא זה לשמה. משא"כ אם הוא חושק לתענוג שבא לו על ידי התעסקותו בתורה ועבודה, נמצא שהתענוג הוא הסיבה והגורם - זה נקרא שלא לשמה, אלא לשם תענוג.
היוצא לנו מזה, שעיקר עבודת האדם היא שיתבונן בגדלות ה'. היינו שהוא צריך להסתכל בספרים המדברים מגדלות ה', ובזמן שלומדים צריך לצייר לעצמו באיזה שיעור היו חכמינו ז"ל התנאים והאמוראים וכו' מרגישים את גדלותו של הקב"ה, ויתפלל לה' שיאיר לו שיוכל להרגיש את רוממותו ית' בכדי שיוכל להכניע לבבו ולהתבטל לפני הקב"ה, ולא להיות נמשך אחרי זרם העולם הרודף אך ורק למלאות תאוות בהמיות, רק שה' יאיר לו עיניו שיוכל לעסוק כל חייו בתורה ועבודה, כמ"ש: "בכל דרכיך דעהו", היינו אפילו שעוסק בדברים גשמיים - שיהיה גם כן לטובת הקדושה.
אבל "מתוך שלא לשמה באים לשמה". היינו, דענין לשמה הנ"ל זוהי כבר מדרגה גדולה, והאדם צריך להתחיל משלא לשמה, היינו שידע בעצמו בהכרה מלאה שעיקר התענוגים נמצאים בתורה ועבודה ולא בגשמיות, והגם שהוא מרגיש כעת תענוג בדברים גשמיים יותר מכפי שמרגיש בדברים רוחניים, זה משום שחסרה לו ההכשרה בתורה ועבודה, שהיא תלויה גם כן באמונת ה'. ואז על ידי התורה ואמונה בה' מרגיש את המאור שבתורה, והמאור הזה מחזירו למוטב.
ה' יאיר עינינו וישמח לבנו ונזכה להרמת קרן התורה. ידידך ברוך שלום הלוי אשלג באאמו"ר בעל הסולם זצקלה"ה