חיפוש מתקדם

חיפוש חופשי

אגרת נט

תוכן

ב"ה ט' סיון תשכ"ב פה אנטורפן יע"א - לכבוד ידידי מוה"ר ... נ"י
את פרי עטך קבלתי, ובשורות אלה אתה מגלה את לבך, את החסר ויתיר. יהי רצון שתצליח במקום החדש. "וקמת ועלית - מלמד שהמקום גורם", היינו שיש לפעמים שהאדם מתעלה על ידי ישיבה, זאת אומרת על ידי 'שב ואל תעשה', כמו שאמרו חז"ל: "ישב ולא עבר עבירה כאילו עשה מצוה", ויש שאדם מתעלה במדרגתו על ידי "קום ועשה". נמצא ש'וקמת ועלית' הכוונה שעלייתו היא על ידי קום ועשה.
ומכאן משמע שהעשה חשוב יותר מהלא תעשה, כמו שאמרו חז"ל: "עשה דוחה לא תעשה", היות שדרכו של אדם לאהוב את המנוחה, ובעשה שהוא צריך לקום יש לו יותר יגיעה לכן הוא יותר חשוב.
ועל דרך הסוד לא תעשה חשוב יותר, כמבואר בזהר הקדוש (פנחס אות קעז, ז"ח יתרו אות תעג). אלא שבבחינת הנגלה, הנבחן לחיצוניות התורה, משום שמחיצוניות מתחילים, ואחר כך כשמקיימים את החיצוניות אז מתחילים להכנס לפנימיות - לכן סדר העבודה הוא שעשה גדול יותר, כי האדם מתחילתו הוא בוחר רק במנוחה, לכן במקום שהוא צריך לקום ולא להיות בשב ואל תעשה יותר קשה לו, וכל מקום שיש יותר יגיעה הוא יותר חשוב.
אבל לאחר שהוא כבר רגיל בעבודה הוא מתחשב רק ברווחים. וענין הלא תעשה מורה אז על תענוג המתגלה על ידי התורה והמצוות, שיש ענין שמתגלה שכר ותענוג גדול שאסור לקבלו רק בגמר התיקון, על דרך שאמרו חז"ל: "עתיד חזיר לחזור לטהרה". וזה הענין שבבחינת הפנימיות הלא תעשה חשוב יותר.
ונחזור לעניננו. אנחנו צריכים לדעת כי עיקר מטרת האדם בעולם הזה היא לזכות לנועם מתיקות וערבות התורה, כי רק כשאדם מרגיש את מתיקות התורה אז הוא יכול לראות את עצמו שרק הוא האדם המאושר בעולם, ולעומת זאת כשהוא מסתכל על שאר אנשים מתעוררת בו רחמנות איך שמבלים את כל ימיהם ביסורים ואף פעם אין הם מרגישים טעם בחיים שיהיה כדאי להם לסבול היסורים מה שהם סובלים בעולם עבור התענוגים שהם מקבלים תמורתם, ומה שהם מסכימים לחיות על תנאים כאלו הם עצמם לא יודעים ואינם מסוגלים לתת דין וחשבון עליהם.
והתירוץ האמיתי הוא היות ש"על כרחך אתה חי", ולכן הם רוצים לחיות, ו"כל אשר לאיש יתן בעד נפשו". ואע"פ שלפי החשבון שיעשו כדאי לוותר על כל החיים, אבל ה"על כרחך אתה חי" לא נותן להם לחשוב זאת, אלא האדם רוצה בקיומו.
אבל צריכים להבין, מדוע יעשה הקב"ה כך שחיותו של אדם תהיה רק מטעם ההכרח ולא מטעם תענוג? אלא זה נעשה רק לתיקונו של אדם. היינו, שמצד אחד יראה שבשביל גשמיות אין כדאי לחיות, זאת אומרת שהתענוגים הגשמיים לא יספיקו לו עבור היגיעה שהוא צריך לשלם עבורם, ובשביל זה יש מקום שהאדם יתן חשבון לנפשו ויתן כל שאיפותיו רק בתורה, אבל אם יהיה לו סיפוק בגשמיות אף פעם לא יתן דין וחשבון לעצמו שיהיה כדאי לעבור מצרכים גשמיים לצרכים רוחניים. ומצד שני אם לא היה הענין של "על כרחך אתה חי" אז תיכף כל אדם היה מאבד עצמו לדעת כדי שלא יסבול יסורים, נמצא שענין "על כרחך אתה חי" מועיל לו רק בכדי שלא יברח מהיסורים.
וזה ענין: "יסורין ממרקין כל עונותיו של אדם". היינו שהיסורים גורמים לו שיתן כל תשוקותיו רק בתורה ומצוות, שעל ידי זה הוא זוכה לחיוּת התורה. שעל זה אנו אומרים: "כי הם חיינו ואורך ימינו", היינו שאנחנו רוצים באריכות ימים - לא מסיבת "על כרחך אתה חי", אלא מטעם "כי הם חיינו", שזה חיים ממש, לכן אנו רוצים באריכות ימים כאלה.
והיות שאתה עשית עכשיו בחינת "וקמת ועלית", היינו שנכנסת למקום חדש, ו"אין לך דבר שאין לו מקום", לכן אתה צריך להשתדל שתהיה תמיד בבחינת "קום ועשה", ולא להתעצל אלא לעלות מעלה מעלה ולזכות בנועם זיו אור התורה.
מאת ידידך ברוך שלום הלוי באאמו"ר בעל הסולם זצל"ה