תוכן

ב"ה ערב חג השבועות תשכ"ב פה אנטורפן יע"א - לכבוד ידידי מוה"ה ... נ"י
בדבר שאלתך בענין שאמרו חז"ל: "בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות, ולמה נכתב? דרוש וקבל שכר". ושאלת, הלא התורה ארוכה מארץ מידה ומדוע ניתנו דברים רק על בחינת 'דרוש וקבל שכר' ולא בדברים ממשיים?
כמו כן שאלת בענין השכר, הלא בעצם צריכים להיות משמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס, שפירושו הוא לשמה?
וי"ל, הלא ידוע הוא דתכלית הבריאה היא להיטיב לנבראיו, שהוא שהנבראים יקבלו כל טוב ועונג. ומה שהנבראים צריכים לעסוק בתורה ומצוות שלא בשכר - זהו תיקון מצד הנבראים, היות שאין הנבראים יכולים לטעום טעם קבלת התענוג בלי בושה, הנקרא בלשון הזהר הק': "מאן דאכיל דלאו דיליה בהית לאסתכולי באפיה", היינו שמרגישים בחינת חסרון בזמן קבלת התענוג, לכן ניתנה לנו סגולת תורה ומצוות שעל ידה נעשה האדם מוכשר שיהיה לו אופן לקבל את כל התענוגים אשר חשב ה' בעדנו ולא יהיה פגם של בושה משום שהוא רק לשם שמים.
נמצא לפי זה, שענין ה'דרוֹש' הוא תיקון שעל ידו נוכל 'לקבל השכר' - ולא יהיה לעצמנו אלא לשם שמים. אחרת אי אפשר לקבל שכר, היינו התענוגים, שענין תענוג מכונה בשם שכר.
וענין 'לא היה ולא עתיד להיות' על דרך הסוד הוא: שיש דברים שניתנו להשיגם בשיתא אלפי שני. והיות שניתן להשיג את הסוד, ניתן לנו גם בגשמיות בבחינת עשיה לעשות אותם הדברים וזה נוהג בעולם המעשה. אבל יש דברים שלא ניתן להשיגם אלא באלף השביעי, לכן הגם שהם מרומזים במעשה מצוה גשמי, כדוגמת בן סורר ומורה, אבל אין הם נוהגים בשיתא אלפי שני, לכן אין מחוייב הדבר להיות בבחינת מעשה ממש, אלא 'דרוש וקבל שכר', שרק ענין הדרש נוהג בו בשיתא אלפי שני, ובחינת השכר, היינו ההשגה העליונה תהיה באלף השביעי. וזה נקרא 'לא היה' בתחילת שיתא אלפי שני, 'ולא עתיד להיות' בסוף שיתא אלפי שני, אלא באלף השביעי זה יתגלה.
ועל דרך המוסר יש לפרש, שיש לפעמים שהאדם בא לידי מצב של שפלות עד כדי כך שאינו מרגיש טעם בתורה וטעם בתפילה. והגם שהוא לומד, אבל הוא יודע בעצמו ומרגיש את האמת שהגורם העיקרי שהוא ממשיך בלימוד התורה אינו מחמת יראת שמים אלא מטעם הרגילות, ועיקר הסיבה שהוא ממשיך ללמוד היא: מה יאמרו הבריות, היינו הסביבה שבה הוא נמצא, שכשיראו שהוא מתרשל בלימוד התורה הוא יהיה נחשב אצלם לכלי ריק בלי יראת שמים והם לא יכבדו אותו בשיעור שהיו רגילים לכבדו, לכן כשיעזוב את לימוד התורה אז הוא יסבול יסורים מהסביבה שלו וכן במשפחתו יבזוהו. וכמו כן בתפילה הוא מתפלל רק מטעם הרגילות אבל בלי שום מחייב של יראת שמים, וממשיך בזה גם כן על אותו גורם כמו של לימוד התורה. והעיקר, שאינו רואה תכלית בחיים שלו ואינו מסוגל עוד להמשיך במצב כזה הרבה זמן.
ויש על זה תיקון, הנקרא שר השכחה, היינו שהוא שוכח את המטרה, היינו הסיבה המחייבתו להמשיך בעסק התורה ותפילה. וכשהוא שוכח את הסיבה המחייבת אז הוא ממשיך בתורה ותפילה רק מטעם הרגילות, ובאם יש לו איזו הזדמנות לצאת מסביבה זו תיכף הוא עושה זאת. ובזמן כזה צריכים לרחמים גדולים בכדי שיוכל להחזיק מעמד עד שיעבור הזעם, היינו השפלות.
והיות ש"יסורין ממרקין כל עונותיו של אדם", לכן על ידי יסורים מרחמים עליו ממרום ונותנים לו הארה של יראת שמים, וחוזר שוב לתחיה, וחוזר הדבר לקדמותו כמו שהיה מטרם שנפל לתוך מצב השפלות.
וזמן הנ"ל של שפלות נקרא: 'לא היה ולא עתיד להיות'. היינו, לא היה במטרת הבריאה ולא עתיד להיות. כי מצב כזה נקרא תחנת בינים. כי יש מצב של קדושה ומצב של טומאה, ועל מצב של טומאה יכול האדם לקוות שיחזור בתשובה. משא"כ מצב הנ"ל נקרא מצב של מיתה היינו כל מה שעושה הוא בלי חיות, שזה נבחן לבחינת מיתה. וזה לא היה במטרת הבריאה ולא עתיד להיות. אם כן למה צריכים זה? - אלא 'דרוש וקבל שכר', שבמצב הנ"ל צריך האדם לדרוש את ה', כמו שאמרו חז"ל: "ציון היא דורש אין לה - מכלל דבעי דרישה", היינו שמצב כזה ניתן לאדם בכדי שיהיה לו מקום לדרישה, הכוונה שידרוש מה' שיקרבו לקדושה, משא"כ בזמן שאדם עושה מצוות אז הוא מרגיש בעצמו שה' מקרבו, אלא דוקא בזמן הנ"ל הנקרא "תחנת בינים" אז הוא מקום לדרישה המתבארת, לתפילה ולבקשה.
יהי רצון שהשי"ת יאיר עינינו בתורתו ברוך שלום הלוי אשלג באאמו"ר בעל הסולם זצוק"ל
נ.ב.
ובענין ספירת העומר. זה ידוע דעיקר עבודת האדם היא לקשר את עצמו לה'. עומר מלשון "מאלמים אלומים", ופירש רש"י: "כתרגומו, מאסרין אסרין. עמרין". שהכוונה, שעל ידי זה שאדם נעשה אלם ואינו פותח את פיו עם טענות נגד הקב"ה, אלא אצלו "כל מאי דעביד רחמנא לטב עביד", ואוסר את עצמו, דהיינו מחשבתו ורצונו שיהיו רק לשם שמים, אז הוא עומר. דהיינו, על ידי זה שמקשר בקשר אמיץ את כל מחשבותיו ורצונותיו שתהיה להם רק מטרה אחת - לעשות נחת רוח ליוצרו, אז האדם נקרא בשם עומר.
וספירת העומר, המפרשים אמרו שהיא מלשון "ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר וכעצם השמים לטוהר". שפירושו הוא, שעל ידי זה שאדם מקשר את עצמו להקב"ה, אז האדם זוכה שיתגלה עליו אור ה'. נמצא, שעל ידי זה שהאדם נעשה עומר, שקושר את כל הרצונות בקשר אחד היינו למטרה אחת שהיא לשם שמים, אז מאיר העומר הזה. וזה פירוש: ספירת העומר, שהאדם מאיר באור ה'.
והיות שיהודי כלול משבע מידות שצריכים לתקנם שיהיו לה', ויש כלל שכל מידה כלולה מחברתה (ושבע פעמים שבע הרי הם ארבעים ותשע) לכן אנו סופרים ארבעים ותשעה יום עד קבלת התורה. כי העומר הוא משְׂעוֹרים, שהכוונה שהוא בא משִׁעוּרים - על ידי זה שאדם משער בליבא את גדלות ה', כמו שפירש הזהר הקדוש על הפסוק "נודע בשערים בעלה - כל חד וחד לפום מה דמשער בליביה" [- כל אחד ואחד לפי מה שמשער בליבו] באותו שיעור שורה האור של הקב"ה על האדם. וזה נקרא בחינת אמונה. וכשאדם זוכה לאמונת ה', אז נקרא בחינת בהמה. וזה נקרא שהעומר היה של שעורים שהוא מאכל בהמה, שהכוונה שעוד לא זכה לְדעת התורה.
משא"כ בשבועות שזוכים לקבלת התורה, אז מקבלים את הדעת תורה, ולכן מקריבים אז מנחת חיטין, שהוא מאכל אדם, שהוא בחינת מְדַבֵּר. משא"כ מטרם שזכה לבחינת תורה שהיא בחינת מדבר, אז נקרא מנחת שעורים שהוא מאכל בהמה, ואז נקרא "מאלמים אלומים" שהוא בחינת אלם, שהוא רק בחינת חי ולא מדבר, שרק על ידי התורה זוכים לבחינת מדבר.