תוכן

ב"ה ערב חג השבועות פה אנטורפן - לכבוד ידידי מו"ה ... נ"י
בדבר שאלתך בענין "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות", שהמשמעות היא שבלי רוח השטות לא היה עושה את העבירה. אם כן למה היא נכנסה בו הלא עדיין לא עשה שום עבירה, ומהו הגורם שתכנס רוח השטות? ואם היא כבר נכנסה - מה הוא אשם בזה, הלא כבר אין הבחירה בידו כי רוח השטות היא הגורמת לזה?
והענין הוא: חז"ל אמרו "העין רואה והלב חומד", היינו הראיה גורמת לחטא. וענין ראיה ענינו הוא בין ראית עינים בדבר איסור, או בראיה שכלית היינו מחשבה זרה.
הנה חז"ל אמרו: "הנאה הבאה לו לאדם בעל כורחו וכו' לא אפשר ולא מיכוין כולי עלמא לא פליגי דשרי" וכו'. וזה ידוע שעל הראיה ועל המחשבה אין בידו לשלוט. לכן בזמן הראיה אין החטא נגמר עדיין, אלא אחר כך כשהלב חומד אז מתקיים החטא. והיות שהיתה לו ראיה על החטא, אז הוא היה מחוייב תיכף לעשות תשובה על הראיה בכדי שלא תביאהו לידי חמדה. ואז עדיין היתה בידו הבחירה כי עדיין לא חטא. ואם לא נתעורר תיכף לשוב על האונס שנקרא ראיה, אז האונס גורם לחמדה, הנקרא שוגג. ובאם לא עשה תשובה על השוגג, היינו על החמדה, הוא בא לידי מזיד.
ואם האדם לא עשה תשובה על הראיה, תיכף לאחר הראיה נכנסת בו רוח השטות. והוא מטעם תיקון, כי בו בעת שאינו יודע לשמור את עצמו לעשות תשובה על המחשבה, נמצא שהוא פוגם בכבוד שמים, ונקרא זה בחינת "יודע רבונו ומכוון למרוד בו", כי המחשבה מוכרחת לבוא לידי חמדה. ואז הוא תיקון גדול שנכנסת בו רוח השטות ואין הוא מרגיש בגדלות ה', ורוח החכמה שהיתה בו מסתלקת ממנו, ואז ממילא אין הוא פוגם כל כך בגדלות ה', מטעם שאינו מרגיש אז את ה' סד.
וזה פירוש "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות", שזה מלמדנו שהאדם צריך לדעת כי כל החשבונות שהוא עושה בעת החטא, הגם שהוא חושב שהחשבונות שלו מלאים חכמה, אזי אמרו לנו חז"ל, שהאדם ידע, שהכל - היינו כל חשבונותיו - עושה הרוח שטות, כי היא עכשיו הפועלת ולא רוח החכמה כי היא כבר הסתלקה ממנו, אפילו שהוא תלמיד חכם ובעל מעשים טובים. ועל זה נאמר: "צדקת הצדיק לא תצילנו ביום פשעו".
לכן אין לו אז להתחכם, אלא יקבל עליו עול מלכות שמים למעלה מהדעת, שהכוונה היא שיבטל את דעתו ומחשבתו מכל וכל. ואחר כך כשישוב בתשובה אז הוא יכול לעשות איזה חשבונות בקשר למצוות ובקשר לעבירות.
על זה אמרו: "הוי זהיר במצוה קלה כבחמורה שאין אתה יודע מתן שכרן של מצות". שענינו הוא, שהאדם צריך להזהר לעשות המצוה בזמן שהיא קלה עליו, מלשון קלון ובזיון. והגם שבזמן החטא המצוה היא כמו דבר קל בלי שום חשיבות, אל יאמר: אם כן מה לי לעשות אותן עכשיו, הלא בין כך ובין כך אין שום חשיבות למעלה עם העשיות שלי. כי בשלמא בזמן שהיו אצלו המצוות במצב חמורה, היינו שעי"ז שהיתה לו יראת שמים היה מרגיש את החומר של עבירה וחומר של מצוה, היינו שהיה מרגיש בחינת יתרון וכבוד, אז הוא היה מבין שכדאי לעסוק בתורה ומצוות, משא"כ עכשיו שהמצוות אצלו בבחינת קלה אם כן לא כדאי להיות זהיר כל כך.
על זה אמרו, שאין אדם יודע מאיזה מצב יש נחת רוח למעלה. זאת אומרת אם נגיד: "לפום צערא אגרא", נמצא שבזמן שהתורה ומצוות אצלו בבחינת קלון ובזיון אז יש לו יגיעה יותר גדולה בכדי לקיימן, ומשום זה יכול להיות שמהמצב הזה יש למעלה יותר נחת רוח, אם כן האדם צריך להיות זהיר לקיימן.
ה' יעזור לנו שנקיים תורה ומצוות מתוך הרחבה. ברוך שלום הלוי אשלג באאמו"ר בעל הסולם זצקל"ה