תוכן

מיום כ"ה תמוז תרפ"ז – לתלמידים
ב"ה ב' מסעי פ"ז לונדון יע"א
כבוד התלמידים ה' עליהם יחיו
הנה אני מכין עצמי לשוב לביתי, ומה חשקה נפשי למצוא אתכם מוכנים ומזומנים לשמוע דבר ה' כיאות. ולעת עתה בוש אני מיהודה צבי נ"י ומשהל נ"י שהיו חשובים המובחרים מהחבריא, וכעת מי יודע? ויכול להיות שגם יהושע נ"י מתקרב אלי יותר מהם, כי אם שיזכה לבטחון השלם, ויקם ויחי. כמו שכתוב "ובטחת חכמה תודיעני", שבהשגת הבטחון צרור ומתגלה כל חכמת העולמות עליונים ותחתונים, שכלום צריך להשגה זו אלא לב טהור שכבר מאוס בעיניו האהבה העצמיית ומוקטר ומוגש כליל לשמו ית'. ועל כן יפה עושה שאינו מתפעל כלל ממה ש... נ"י ו... נ"י מבטלים אותו מפני שחסר לו ערמומיות, אלא 'ויגבה ליבו בדרכי ה'' (דברי הימים ב' יז, ו), ו'קטן וגדול שם הוא' (איוב ג, יט).
ומה אוכל עוד לעשות ל... נ"י שהכל רוצה ללמוד הימני זולת מענין השפלות, שעסק הזה לא ניחא ליה כל עיקר. ואינו מסופק שיפה ומשובח יותר מ... הסומים והיבישים, ואין צריך לומר מ... שפניו כפני ווינקלער, עד שבטוח שגם אנכי מודה לו בזה, בהיות שלא נתבייש לכתוב לי. והי' נראה לי בעדו, שיאציל חלק חשוב מהזמן לעסוק בזה.
אמנם אין כונתי כמו השפלי שפלים, כלומר, כמו השפלים שמחפשים שפלות, כי ההוא אמינא עוד גרע מהגאות בעצמו, כי מי הוא שישבע על אבן שהוא אבן, אלא ודאי שיש הוי אמינא שהוא זהב. אלא שידע ויאמין שכל הברואים הם 'כחומר ביד היוצר ברצותו מרחיב וברצותו מקצר'.
גם לא יכעוס כלל על הרשעים, אלא יחמול עליהם לא פחות משחומל על נפשו עצמו, וכל כמה שלא זכה לרחמים העליונים, איך ידע מה להבחין ולכעוס, ואדרבא, עליהם מתגבר הרחמים ביותר, להיותם עשוקים באין מנחם רחמנא ליצלן. כמו האב שב' בניו חולים רחמנא ליצלן, האחד יש לו מעות לעסוק ברפואות, ולהשני אין לו מעות גם כן, אשר לבו של אביהם מתחמם ביותר לאותו הבן שאין לו אפילו מעות לעסוק ברפואות, כי מי שיש לו מעות, ממה נפשך, אם יחזור אחר הרפואות בטח יתרפא, ואם לא יחזור, איהו ח"ו דאפסיד אנפשיה, אמנם על השני הרחמנות של אביו וכל רואיו חותך הלב! ואם כן מה אתה מבטל כל כך ל... שיש לו פני ווינלקער, ואתה מתרעם על העולם שהמה מכבדים אותו יותר ממך, כי לדעתי ראוי הוא יותר לכבוד ממך, כאמור לעיל, והוא פשוט. וכן טבע העולם, אף על גב דאינהו לא חזו מזלייהו חזי, וקל להבין.
ומ... נ"י נודעתי בשבוע העבר שנגמר בדעתו להתפטר מעסקי שהעמסתי עליו יותר מדאי ולבוא אלי לונדנה בלי שאלת פי. כי איך ישאלני בשעה שאני נוגע בדבר. ועוד, שגם תינוק הבורח מבית הספר יודע זאת שלישב סמוך על שולחן רבו בהרחבה וגדלות ולהשתעשע בסודות התורה וברזין עליונים, מקובל ביותר מלעסוק בצרכי רבו בדברים שפלים ונמבזים שאין לשאוב מתוכם אלא טרדות עצומות מבלי היכולת אפי' להתפלל בפירוש המילות כאיש פשוט.
ואני משיב ללא שאלוני, שמי שנוהג עמי כאלה בעת הזאת, אפילו שהוא צמא ומתגעגע אחר טובתי עמו, ומה עוד יהיו מעשיו עמי בעת שאזכה לקרבו תחת כנפי השכינה. כי יכול כאז לחשוב בלבבו "הרק אך במשה דבר ה', גם עמי דבר ה'" (במדבר יב, ב), וגם לי שלחן לערך ולפרנס כל העולמות העליונים, ואיך אוכל כהיום להתבטל לעסקי גופו של רבי ובהקושיות אשר לקח? אשר כל עיקר כיבוד ומורא בהשואה להשי"ת נאמר ביחוד על העת הזאת שכבר זכה להתלבשות השכינה הקדושה בתוך לבו לנצחיות, כי צריך אתה להאמין שעסקי הגוף של רבך המה עסקי הנשמה ממש, דעל כן אמרו ז"ל (ברכות ז, ב): "'אשר למד' לא נאמר, אלא 'אשר יצק', ללמדך שגדולה שימושה יותר מלימודה". כי תלמיד אצל הרב צריך להיות בהתבטלות אמיתי במלוא מובן המלה, כי אז נמצא מתאחד עמו ויכול לפעול ישועות בעדו, ואי אפשר לתלמיד להיות דבוק בנשמת רבו, להיותה למעלה מהשגתו.
וכמו שכתב אלי יהודא צבי נ"י אשר מאמין שגוף של הצדיק הוא גדול כמו נשמה של אחר. והגם שלא שמע מה שדיבר בעצמו, כי סיים על זה, ומכל מקום הוא מסכים לנסיעתי לאמעריקא וכו'. ואם היה שומע מה שאומר, לא הי' מסכים כל כך בפשיטות. אמנם כן הוא האמת, אשר גוף של צדיק אמיתי, הוא גדול ממש כמו הנשמה אשר הצדיקים קדושי עליון זוכים אליה. ולפיכך הלואי שתזכה להדבק בבחינת גופי, ואז תהיה בטוח לראות עולמך בחייך. ועל כן שבחו חז"ל השימוש, להיות קרוב לדביקות התלמיד בהרב כאמור.
ואת הר'... נ"י קשה לי לגמרי מלהשיגו, שהיתכן כי אחר כל טרחתי הגדולה שטרחתי בשבילו עד הנה, כי חברתי חיבור נאה ויפה, הוא ספרי "אור הפנים", עם כל מיני הידורים בשבילו, בנייר היפה ואותיות בולטות, הקדמה שלימה ופתיחה כוללת, מפתחות הענינים וראשי תיבות, והיו לב' המאורות הגדולים מאירות ומסבירות כהלכה. גם כמעט מידי שבוע בשבוע אערוך לו מעשי אצבעותי למלחמה, מכתב ארוך ורחב, ולפעמים ב' מכתבים בשבוע אחד. אחר כל אלה שידי עשתה בשבילו עדיין לא השגתי ממנו אפי' תודה קטנה או ברכת יישר כח, וכבלי משים חולף עובר על כל אלה כמו על קיקיון דיונה.
ולא אוכל לחשדו שאינו ח"ו אורח טוב, שלא יאמר ח"ו 'כל מה שטרח בעל הבית לא טרח אלא בשבילי' (ברכות נח, א), אלא שאני מוצא אותו יושב מוקף חומה הק' ויליד ארץ ישראל, כי לולא ישב מחוץ לחומה ודאי לא היה משוה עצמו עם יצרו לנהוג עמדי מנהג היבש הזה – עד אשר אפי' סלסול קטן זה לכתוב לי מכתב בכל שבוע איני שוה לו שינהוג עמדי.
וחוששני עוד עליו, אשר יחד עם מנהגו זה, אומר עוד בלבבו שדבוק ומקושר בי יותר מכל בני החבריא, כי 'אחר כונת הלב הן הן הדברים' (ברכות טו, א), ו'רחמנא ליבא בעי' (סנהדרין קו, ב), וכיון שנקודת לבו דבוקה בי, אין צריך ליותר לחזור אחר מעשים שהמה נחוצים ונאותים רק לקטני הדעת, שאין להם דרך אחר, מה שאין כן ליהודי מקושט כמותו (שיינער יוד בלע"ז) 'לב טוב עולה על כולנה' (ע"פ אבות ב, יג), באופן שאין צריך לגלות עוד כלי מעשה בהכשר ויתרון. ואל תחשדינו שמפי הנבואה אני יושב ודורש עליו כזאת, אלא תדעו שהנחתי אחרי געהיים אגענטין (-בני בית), שהמה הודיעוני אשר אמר "שאינו חפץ שאשב עוד בהר בגבעת שאול, כי כבר רך המזג הוא, ואינו ביכולת עוד לעלות ולטפס על הגבעה כבימי קדם" עכ"ל, והיה זה עוד בחודש אדר, ומי יודע מה שיאמר עוד בחודש מנחם אב, ויכול להיות שרוצה שאשב בביתו, להיות שמתוך החומה לבתי ווארשא הוא גם כן טרחה לחפץ המקושט כמותו שילך ויכתת רגליו ללמוד תורה.
והן אמת שעדיין לא שמעתי מכל החבריא שום תודה והתפעלות מתוך ספרי "אור הפנים", זולת מלוי יצחק נ"י לבד שעל כל בויגען ובויגען (-גליון) ששלחתי לכם כתב לי תלי תלים של שירות ותשבחות מעומק לבו, שמובטחני עליו על כן שיועיל לו בעז"ה. והיה זה משום שאינו מילידי הארץ, ויש לו פחות או יותר עין טובה להרגיש בערך איש ומפעלו, ועל כן לבו לב אנושי על כל פנים להתפעלות מחוייב.
על דרך שכתבתי מכבר בפירוש הפסוק (ירמיה לא, יט) "הבן יקיר לי אפרים" אשר יקיר כמו יכיר ויכיר כמו יקיר, כלומר שתלוים זה בזה, ובאים כאחד ממש. ודכירנא, שגם אז כתב אלי דוד נ"י והודה ולא בוש אשר כל המכתב הלז הבין בטוב חוץ מענין יכיר כמו יקיר שמוכרח להכניס פילא בקופא דמחטא, ותלה זה שיכול להיות שחסר לו עוד הקדמות וידיעות הצדיק, עכ"ל. ולפיכך הוא שנתנה לו בין אצבעותיו לכתוב אלי במכתב האחרון שיש מסגר סודי על ספרי ולא ידע ולא יבין אותו. ומה הי' מלפני לענות לו אז.
על כן אמרתי בלבבי, מה שלא יעשה השכל יעשה הזמן, ויתבאר לו שהכרה הוא לפי הרגש היקר. כלומר, ההתפעלות וההתבטלות מהטובה האמיתית שזה מעלה ומחזיק הרוממות והיקר, ואז הולך ונוסף בו ההכרה, ואחריה מתרומם היקר, וכן הולכים ונעלים במעלות הקדושה עד שזוכים למלאות החסרון ולתקן המעוות עד ליחוד השלם האמיתי. ואיני זוכר כעת את הענין שכתבתי אז, וכנראה שכתבתי ענין יכיר כמו יקיר על השי"ת. אמנם נודע שעולים בקנה אחד, כמו שכתוב (שמות יד, לא) "ויאמינו בה' ובמשה עבדו", וכמו שאמרו ז"ל (סנהדרין קי, א) "המהרהר אחר רבו כאלו מהרהר אחר השכינה", כי הרצון העליון השוה הדברים שיהיו נמדדים ובאים במידה אחת ממש.

ומה אשוחח אתכם ילידי הארץ! כסבורים אתם שאני בחוץ לארץ ח"ו ואתם בארץ ישראל! ואעידה לי התורה הקדושה במה שמשה עומד ומצוה אלינו בפרשה ל"ד (במדבר לד, ב) "צו את בני ישראל וכו' כי אתם באים אל הארץ", כלומר, מציין ומסמן לנו גבולי הארץ באר היטב, באופן שכל הבא לארץ ישראל כבר אינו מסופק.
וגוזר ואומר "והיה לכם פאת נגב". פירוש, נגב מלשון נגיבה, כי ישועת השי"ת כגן רטוב, ועל כן יכונה ההסתלקות מאורו ית' בלשון נגב. ואומר "והיה לכם", כי 'והיה' לשון שמחה (פתיחתא דאסתר רבה יא), יורה על ישועת השי"ת שכולל זה האות. והיה לכם "פאת נגב", כלומר, אשר ידעו פאת נגב בבחינת פאה וגבול דמנכרא, בסוד הכתוב (דברים יא, יז): "ואבדתם מהרה", והיינו, "ממדבר צין על ידי אדום". צין, הוא מלשון צינים ופחים, שאמרו ז"ל שאינם בידי שמים אלא ע"י אדום, כי תיכף "כשיד אדום" באמצע אומר הקב"ה 'אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד'.
ולפיכך הולך אומר "והיה לכם גבול נגב", פירוש, גבול הוא הסוף אשר סוף הנגיבה הנ"ל מסתיים "מקצה ים המלח קדמה", פירוש, כאשר רק תתחילו לנגוע בקצהו של "מלכות שמים". "קדמה", פירוש כמקדם; תיכף יסתיים לכם הנגיבות, ותתחיל השפע מטרות עוזו להופיע עליכם.
והולך ואומר עוד, "ונסב לכם הגבול, מנגב". פירוש, בשביל שתחילת הזריחה היה אחר הנגיבה, ובגבולה, ולפיכך הולך ויוצא המצר לחוץ ועוקם לצד צפונו של עולם באלכסון, כמו שפירש רש"י ז"ל עיין שם היטב, דהיינו "למעלה עקרבים". פירוש, שבסבה הנ"ל נצמחים ועולים עקרבים לנגדכם.
ועל כן "ועבר צינה", פירוש, צינה נוראה עוברת בתוך העצמות שמתפרץ ממדבר צין הקדום, דאיהו צין ואיהי צנה. וכתרגומה "מדרומא למסקנא דעקרבים, ויעיבר לצין", על דרך שאמרו ז"ל "ואפי' וכו' אבל עקרב פוסק לדברי הכל".
ועל כן "ויהון מפקנוהי לרקם גאה", כי הקנאה כאש אוכלת לעומת העקרבים, עד שמוכרח לבא "לקדש ברנע" שהיא "רקם גאה". פירוש, שמחשבותיו רוקמים לבוש גיאות להפליא ; עד "ויצא חצר אדר", פירוש, הגם שנתאדר באדרת שער ולא יחטיא וכו' כמו היושבים ראשונה במלכות, מכל מקום מרגיש הוא שהוא עומד בחצר ומבחוץ יעמוד, ועל כן נקרא מקום זה "חצר אדר", כלומר תרתי דסתרי אהדדי, כנ"ל.
ואומר "ועבר עצמנה", פירוש, 'איהו עצם או עצמון ואיהו עצמונה', כי המקום גורם ונעשה כמו עצם קשה שאי אפשר לשברו. וכמו הפיל שאין צירים בעצמותיו ואינו יכול להטות ראשו לאחוריו. וכשרוצה להביט לאחוריו מחויב לטלטל ולהפך כל אורך קומתו מראשו עד זנבו, כנודע לבקיאים בטבע החיות. וכמו שמסיק ואומר: "ונסב לכם הגבול מעצמון נחלה מצרים", פירוש, העצמנה שב להיות עצמן, ועל כן שב ל"נחל מצרים" אשר אמר ה' לא תשוב בדרך הזה עוד (דברים יז, טז). אמנם אינו גלות מצרים ממש, אלא על קצהו של הגלות הזה.
ואומר "והיה תוצאתיו הימה", כלומר אחר שנלקה ונחלה ב"נחלה מצרים" זוכה משם לתוצאות חכמה, לשוטט "בים החכמה". וכמו שפרש"י ז"ל בכתוב הזה : "אותה רצועה הבולטת לצד צפון היתה מקדש ברנע עד עצמון, ומשם והלאה נתקצר המצר וכו' עד מצרים", עיין שם היטב.
פירוש דבריו ז"ל, על דרך שכתב האר"י ז"ל בזוהר הרקיע וכמדומה שכן כתוב גם בשער הקדמות, שמתחילה נברא העולם בב', ונודע שנקודה באמצעותא ד?' שהוא סוד חכמה, וצד צפון פרוץ (עי' ברש"י בראשית ), שאחר כך נתפשט האי נקודא דחכמה שבתוך ה?' כמו ו' וישבה לה לצד צפונה של הב כזה: ם, ונעשית מ"ם סתומה.
שזה פירוש מאמר חז"ל (אבות ה, א) "הלא במאמר אחד יכול להבראות", שזה הם הוא סוד מאמר אחד, אמנם החכמה לא היתה יכולה להתפשט, מחמת שם' זו הוא אות סתום מכל ד' הרוחות. ועל כן חזרה החכמה והתצמצמה בסוד נקודה באמצעית ה? בסוד י, ואז נתפשטה החכמה למתן שכר לצדיקים. וזה סוד דעל כן נברא העולם בעשרה מאמרות, כדי להפרע מהרשעים שמאבדים העולם שנתנה בי' מאמרות כנ"ל.
כי מתוך שמעצמן נסב לו הגבול לנחלה מצרים, כמו שכתוב (קהלת ח, י) "ראיתי רשעים קבורים ובאו", וכמו שכתוב (איוב טז, יב) "שלו היתי ויפרפרני, ואחז בערפי ויפצפצני, ויקימני לו למטרה", שכל זה מסבת הרצועה בולטת הנ"ל שהי נתפשטה לו לצד צפוני של הב', דעל כן נתקצר הגבול למחלת [אולי צ"ל לנחלת] מצרים כנ"ל, ועל כן נאבדו שם כל שונאי ישראל.
ובני ישראל באים הימה לשאוב מעיינות החכמה לחידוש העולם כבראשונה, והיינו כדי ליתן שכר טוב לצדיקים, שמקיימים את העולם שנברא בעשרה מאמרות. וכמו שמסיים הכתוב ואומר וגבול ים "והיה לכם הים הגדול", והוא עיקר המקוה לזכות לחכמה רבתי שנקרא ים הגדול (עי' זהר בראשית א' אות רצח), שמשם מתחילים לשאוף אוירא דארץ ישראל אשר נשבע ה' לתת לנו וכו'.
ולזרז לנו לדבר זה, מכפיל עוד הפעם הכתוב ואומר "וגבול זה! יהי' לכם גבול ים", כלומר, כל תוצאות ים החכמה אינם אלא לגבול זה! דהיינו "ים הגדול", ימה של ארץ ישראל, מוחין דגדלות, שאי אפשר לזכות אליהם אלא אחר עברו על כל עשרת הגבולים שהוא סוד "ותחלף את משכורתי עשרת מנים" (בראשית לא, מא), שאחר זה זוכים להתיישב בארץ ישראל ארץ זבת חלב ודבש, ארץ חמדה טובה ורחבה.
הנה נתתי לכם סוסים, אם תוכלו לתת רוכבים עליהם! אז תגיעו עדי להתיישב בארץ חמדה טובה ורחבה לנצח נצחים. ועד אז, אל תאמרו שאנכי ח"ו נסעתי מארץ ישראל, אלא אתם מתרשלים בזה, ואינכם מתגעגעים כראוי לשבת בה עמי יחד.

וכיון שקראתי לפניכם הפרשה, אפטיר גם בנביא (ירמיה ב, ד כז-כח): "שמעו דבר ה' בית יעקב וכל משפחות בית ישראל וכו', אומרים לעץ אבי אתה ולאבן את ילדתנו, כי פנו אלי ערף וכו' ואיה אלהיך אשר עשית לך יקומו אם יושיעוך בעת רעתך וכו'". וח"ו שאבותינו הקדושים שבזמן הבית והנבואה כסילים היו כאלה לומר לעץ ואבן "אבא ואמא", רק טפשים ההולכים ומתטפשים יוכלו להרהר כזאת על אבותינו ז"ל.
והענין, כי עץ - זה "עץ החיים", אבן - "עץ הדעת". פירוש, שהנגלה, מה שכבר כלפי האדם בדוק ומנוסה שהוא עצת ה', להיות שעל ידי עץ ועצה הזאת הולך וממשיך אור החיים העליונים, נקרא "עץ החיים". והנסתר ממערכי אנוש ותחבולותיו והיותו עוד מסופק אם עץ טוב או רע הוא בעיני אדוניו למצוא חן בעיניו ית', נקרא "עץ הדעת טוב ורע", או: אבן, מלשון "אבין", כלומר, אתבונן ואראה אם טובה היא או עצה רעה היא.
והיושב ומצטער זמן הרבה, אז נקרא "מדוכה" גם כן, וכמו שרמזו ז"ל (יבמות טז, א): "על מדוכה זו ישב חגי הנביא וכו'". ועל כן נקראת מדוכה, להיותה מוכנה לאוילים לכתוש ולדכות עצמותיהם שם. כמו שכתוב (ע"פ משלי כז, כב): "אם תכתוש את האויל במכתש וכו' לא תסור מעליו אולתו".
ויש להקשות: איך מונח האויל תחת העלי במכתש בדביקות נמרצה, ובשום אופן אינו מתפרש מאולתו, ורואה בעיניו אשר "לאויל יהרוג כע?" (איוב ה, ב), ואל יעבור על זוהמתו?
אלא שהאויל מוצא לעצמו טעם גם בתוך שבתו בהמדוכה וכעין קורת רוח לו. ואין להתפלא על זה, כי על כיוצא בו אמרו (אבות ב, ד): "אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו". ולפיכך נקרא אליל הזה "אלהי אבן"(דברים כח, לו) או "אבן משכית" (ויקרא כו, א), כי שום גמול אינו משיב לעובדיו, שעובדים אותו במסירות נפש כנ"ל ואין מושיע להם בעת צרתם.
ולהיפך מן אליל זה נמצאים העובדים "לעץ", פירוש, שמסתפקים בהארתם המועטה בכמה שיכולים להציל להם, וכמו שקצרה יד ה' מלהושיע להם בעת צרתם. ואינם זזים מעץ הנגלה להם, שנדמה להם שאף בעל הבית אינו יכול להציל משם את כליו, מאחר שהעץ הזה כבר בדוק ומנוסה להם לאבי החיים ושוכחים או עושים את עצמם כשוכחים אשר מעלין בקודש ואין מורידים (יומא יב, ב), כי הוא זה סימן לקדוש וקדושה, כמו שכתוב (קהלת ז, י) "אל תאמר שהימים הראשונים היו טובים מאלה כי לא מחכמה שאלת זאת", דהעובדים לאל אחר דאסתרס ולא עביד פירי הולכים ומתמעטים כפרי החג, וימותו ולא בחכמה (איוב ד, כא) ח"ו. ונמצאים בכל ימיהם בהרגש שהימים הראשונים היו טובים מאלה.
וזהו שמתמרמר הנביא עליהם אחר שארכו להם הימים בעבודה זרות הנ"ל, "כבושת גנב כי ימצא וכו' אומרים לעץ אבי אתה", דהיינו, כמו שמצילין מפני הדליקה המה שמחים בחלקם להיות העץ הזה להם כמו אבי החיים כנ"ל. "ולאבן את ילידתנו" כנ"ל. ואחר שקבלו את שלהם משלם תחת העלי והמכתשת, שואל להם הנביא "ואיה אלהיך אשר עשית לך, יקומו אם יושיעוך בעת רעתך", פירוש, התחשבו עם אלהות האלו, כמה שנתנו לכם וכמה הצילו לך מרעותיך. ומתמיה עליהם עוד ואומר "כי מספר עריך היו אלהיך", פירוש, שבכל התעוררות והתעוררות מעירין האלו, היה בעקשנות ובבטחה לעומת הצדדין הנ"ל לעץ או לאבן כנ"ל, עד שכל מלכי מזרח ומערב לא היה ביכולתם להפריע את העבודות מעמכם, וכל עיר ועיר נעשה לך אלהית כמו דבר אלקים וד"ל וכו'.
ואתם כתבו לי באר היטב, כמה שאתם מבינים מן המכתב הארוך הזה וכמה שאינכם מבינים, וביחוד תאריכו לי לבאר בפרטות ובאריכות כל עשרת הגבולים שציירתי לכם, ותפרשו אלי יותר ממה שכתבתי בה, כי אני כתבתי בקצרה, ובעיקר שאל תתביישו לגלות כל מה שאינכם מבינים וכל הפשטים שלכם, ואז אענה לכם את הדגן ואת התירוש ואת היצהר, ודבר אחד מדבריכם אחור לא ישוב ריקם.
יהודה