תוכן

ב"ה מ"ח לחב"י תש"ך פה וינה יע"א - לכבוד החבריא שיחיו לנצח
הנה חג השבועות ממשמש ובא, שהוא זמן מתן תורתינו. ידוע ששבועות הוא בחינת מלכות בעולמות, והלב באדם. כמו שפירש אאמו"ר זצ"ל על "מקדשי שביעי", ששביעי הוא מלשון שְׁבִּי-הואנו, דכוונתו שהשי"ת מתלבש בלב האדם. ו"זמן מתן" יכולים לפרש שהתורה מתלבשת בנפש האדם. לכן נקרא שבועות ונקרא מתן תורה, דהיינו שהתורה מתלבשת אז בלב כל אחד ואחד מכלל ישראלנז.
שזמן הספירה מפסח עד שבועות הוא בחינת טהרת הכלים, שהוא בחינת טהרה בליבא ומוחא. וכשהכלים נגמרים זוכים אז לבחינת תורה. ולכן: לפני פסח היתה הכנה בטהרת הכלים על בחינת אמונה, הנקראת בחינת מצוה. ועל ידי יציאת מצרים זכו לבחינת אמונה בסוד: "אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים". ואחר פסח מתחילה העבודה לטהרה בבחינת הכנה לקבלת התורה. ובזמן שהתורה מתלבשת בנפש האדם אז נקרא: שבועות - זמן מתן תורתנונח.
ואנו צריכים לרחמי שמים שה' יתן לנו כח לצאת ממצרים ולזכות לבחינת אמונה, כי הרבה מצבים עוברים עד שזוכים לבחינת אמונה: יש לפעמים שאין לאדם שום צורך בבחינת אמונה על דרך הטהרה, כי חושב בנפשו שיותר כדאי לו ללכת בדרכי הרגילות, כמו שנראה לעיניו כי כל החסידים ואנשי מעשה הולכים בדרך "מצות אנשים מלומדה", היינו על דרך הרגילות, והלואי שבדרך זו יהיה לו הרצון בשלמות לשמור את התורה והמצוות, כי הוא רואה שגם בזה הוא עומד במצב של ירידה.
ולפעמים אין לו אפילו זמן לחשוב על זה, היינו שעוסק בתורה ומצוות בלי חשבונות, משום שאין התורה ומצוות שעושה כדאים להכנס בחשבונות, כי ענין חשבון שאדם עושה הוא בכדי להרויח משהו, והוא נמצא אז במצב שיותר כדאי לעשות חשבון בצרכים גשמיים, כי עיקר חיותו היא דוקא בגשמיות.
אבל צריכים לזכור הכלל שאמר אאמו"ר זצ"ל: כי עיקר העונשים הנאמרים בתורה ובחז"ל הם דוקא על זמן שאדם עוסק בתורה ומצוות, משא"כ בזמן שהוא נמצא במצב שכל חיותו היא רק גשמיות אזי דינו כדין בהמה, ורק כשעוסק בתורה ומצוות ואינו זהיר שיהיה על דרך הטהרה - זה נקרא "עובד עבודה זרה".
לכן בזמן שהאדם מסכים בדעתו לעשות משהו בתורה ומצוות אזי כדאי לעבוד לשם שמים, כי עיקר העבודה מתחילה בבחינת מוחא, משא"כ בבחינת ליבא היא עבודה אחרת לגמרי, כי אז נקראת עבודתו שהיא לצאת מבחינת בהמה ולהיות אדם, שעל זה נאמר: "אתם קרויים אדם" וכו', ואז מתחילה עבודת האדם בבחינת מוחא, שמתחיל לשקול במאזנים את בחינת ידיעה ובחינת אמונה איזו מהן יותר כדאית לו, ומתחיל להתרעם מדוע השי"ת אינו מזכה אותו עם בחי' ידיעה.
ובזה יש לפרש את דברי הגמרא (עירובין יג, א): אמר רב יהודה אמר שמואל משום רבי מאיר, כשהייתי לומד אצל רבי עקיבא הייתי מטיל קנקנתום לתוך הדיו וכו', וכשבאתי אצל רבי ישמעאל אמר לי: בני וכו', הוי זהיר במלאכתך שמלאכתך מלאכת שמים היא, שמא אתה מחסר אות אחת או מייתר אות אחת נמצאת מחריב את כל העולם כולו. אמרתי לו: דבר אחד יש לי וקנקנתום שמו שאני מטיל לתוך הדיו. אמר לי: וכי מטילים קנקנתום לתוך הדיו, והלא אמרה תורה "וכתב" "ומחה" - כתב שיכול למחות (ופירש רש"י: וקנקנתום רישומו ניכר מאד). מאי קאמר ליה ומאי קמהדר ליה? הכי קאמר ליה: לא מיבעיא בחסירות וביתירות דלא טעינא דבקי אנא, אלא אפילו מיחש לזבוב נמי דילמא אתי ויתיב אתגיה דדל"ת ומחיק ליה ומשוי ליה רי"ש [- לא רק בחסירות ויתירות איני טועה שבקי אני, אלא אפילו לחוש לזבוב גם כן איני חושש שמא יבא וישב על תג הדל"ת וימחקה ויעשה אותה רי"ש], דבר אחד יש לי וקנקנתום שמו שאני מטיל לתוך הדיו.
ויש לפרש: לבלר, האדם בזמן שעוסק בעבודת ה' נקרא סופר, מלשון "כתבם על לוח לבך". חסר ויתיר, או שחסר לו ימין או שמוסיף בחינת שמאל, היינו שתי פעמים 'קן', כמו שאמרו רז"ל שיכולים לטהר את השרץ בק"ן טעמים, לכן יש שתי פעמים 'קן' - טמא וטהור. דיו נק' שחרות, כי היגיעה נקראת בחינת חושך.
ויש להבין, אם רבי ישמעאל אמר לו הוי זהיר בחסר ויתיר, מהו התירוץ שרבי מאיר אמר לו שהוא מטיל קנקנתום לתוך הדיו?
ויש לפרש, בזמן שרבי מאיר אמר לו שהוא לבלר, היינו שעוסק בעבודה על דרך הטהרה, אז אמר לו: "הוי זהיר בחסר ויתיר", היינו שלא יהיה לו חסרון באמונה, ויתרון בידיעה. על זה השיב לו שהוא מטיל קנקנתום לתוך הדיו. היינו בזמן היגיעה, שנקרא שחרות ודיו, הוא מטיל (ידיו) שם בחינת ק"ן טמא וק"ן טהור, וממילא יש לו תמיד מקום לבחינת אמונה, שאצלו הקנ־קנתום במשקל שוה.
ושאל: וכי מטילים קנקנתום לתוך הדיו - וכי בזמן החושך נותנים שם "קן טהור", הלא צריך להיות "כתב שיכול למחות". היינו, כי בזמן היגיעה, שהוא זמן קבלת אמונה - זה דוקא כשיכולים למחות את הכתב [את בחינת "כתבם על לוח לבך"] ומכל מקום הוא לא מוחה, שאז במצב הזה כשהוא מכריע ומקבל עליו את האמונה נקרא זה כתב גמור, שהוא כלי הראוי לשכון שם אור השי"ת. משא"כ אם בזמן היגיעה הוא מטיל ק"ן טהור, הלא כבר אין לו יותר מקום לבחינת אמונה.
ועל זה מקשה הגמרא: מאי קאמר ליה ומאי קא מהדר ליה (ופירש רש"י: אזהר ליה על חסר ויתיר, ומהדר ליה קנקנתום יש לי). ומתרצת הגמרא: שהוא השיב לו שהוא נזהר בחסר ויתיר, כנ"ל. וכמו כן: "אפילו מיחש לזבוב נמי, דילמא אתי ויתיב אתגיה דדל"ת ומחיק ליה ומשוי ליה רי"ש". כי ענין 'זבוב' היינו מחשבה זרה, והוא מחיק את הדל"ת ועושה אותה לרי"ש (וביאור הענין עיין בתחילת הקדמה לספר הזהר מאמר אותיות דר' המנונא סבא בביאור אות ר' ובהסולם שם אות כד ד"ה וסוד הד').
היינו: בין בזמן המצוהנט, שאז הדין שהוא צריך שמירה בחסר ויתיר; חסר, היינו שלא ירצה שהאמונה תהיה למטה מחשיבות הידיעה, ונקרא שחסר את חשיבות האמונה. ויתיר, שנותן חשיבות מרובה לבחינת ידיעה. ובזמן כתיבת דיו של בחינת התורה, אז נקרא שזהיר על התג של הד', שהוא בחינת 'גומל חסדים', ואם יש לו זבוב, היינו מחשבה שלא על דרך הטהרה, אז אינו רוצה להיות גומל חסדים ואז נקרא 'רש' אין כל. ועל כן הוא מטיל תמיד בחינת הקנקנתום, שהוא נזהר תמיד שיהיה משקל שוה, אזי הוא בטוח שיעמוד איתן במצבו, כי בזמן שהוא רואה שהוא עומד תמיד בפרשת דרכים ממילא נמצא בשליטת השמירה ועל ידי זה יכול לבוא לתכלית השלמותם.
ה' יזכנו לבוא לתכלית השלמות ולצאת לאור התורה על דרך הטהרה. ברוך שלום הלוי אשלג באאמו"ר בעל הסולם זצוקללה"ה