תוכן

מיום י"ד תמוז תרפ"ז - לר' יהושע הורביץ
ב"ה ה' פנחס פ"ז לאנדאן יע"א
כבוד מ' יהושיע נ"י
הנני בדברי אלה לגלות לך לבי, שאני מתבייש מעצמי שאין החברי' מתגעגעים כראוי אחר תשובתי בקרוב הביתה. ואני חושב עליך שעכ"פ אתה המובחר מכלם, להיות שאינך יכול לכתוב אלי ולפרש שיחתך, ועל כן לקבלת פני אתה צריך יותר מכולם. ועל כן אחשוב שאתה מתגעגע יותר מהם, ועל כן אשיחה וירוח לי.
אולם לאידך גיסא נספור נא את הרוחים אשר רכשת בכל ימי שבתך עמי, והגם שעדיין אינו ברור במי תלוי האשמה, אמנם בין כך ובין כך התקוה מתחלשת ולחיזוק צריך.
ומצדי אני יכול להושיע לך בזה רק לברר לך על בטח שאין האשמה בי כלל, ועיקר רק בעצמך לבדך. והוא מפני מיעוט דעתך או מחולשתך באמונה, וכדומה. ועל כן לא הועילו לך כל תפילותי בעדיך, כי לא הבנת עוד איך להוציא הדבר לפועל.
ועל כן אתן לך הקדמה שלימה ושמרת אותה ויונעם לך: כי בשעה שהאדם מוצא חן בעיני השי"ת, והשי"ת קורא אותו להדבק בו יתב', ומובן שהוא אז מוכן ומזומן לזה, בכל לבבו ומאודו, דאי לאו הכי לא הי' מזמינו לסעודתו. ואם האמונה בלבבו כיתד שלא תמוט, אז מבין בקריאה הנאמנה ומכיר את מקומו לנצח, וכן עושה ואוכל ומקבל פני המלך, ואינו מתפעל להתמעט ח"ו מחמת זה, להיותו בדעתו ואמונתו בשלימות.
ואמרו ז"ל (בבא קמא מא, ב) "את ה' אלקיך תירא" (דברים ו, יג) - לרבות תלמידי חכמים. והוא ריבוי המתאחד באחדות אמיתי, ואשרי להעומדים בזה. ותוכל לראות אמיתות הדברים בך ובעצמך, כי בהגיע השעה והיית כדאי להתחבר עמך, לא קלקלתי הזמן לחכות עד שתבוא עלי הביתה, כי תיכף היתי אצלך, והגם שלא ראית גשמיותי, אבל הרגשת אהבתי ורוממות הקדושה במעמקי לבך. ומה נשאר לך אז לעשות יותר, כי אם למהר ולבוא ולקבל פני באהבה, והחשק עושה וגומר את שלו, וכן עשית. ורגשות אהבה ורוממות ושמחה הית שולח לאזני בכל הדרך מביתך עד הגבעה בתשוקה נאמנה. אמנם אחר עלייתך אל הגבעה וקבלת פני, התחיל השמחה והאהבה להתמעט. והוא משום חוסר אמונתך בי ובאהבתי הישרה אליך כמו אתה אלי כמים פנים אל פנים. והוא הפגם הראשון ביני ובינך, אשר בהרהור הזה תיכף יצאת והתרחקת הימנו [אולי צ"ל הימני] בזה השיעור.
וכן טבע כל רוחני, שנארגים הענינים במהירות נפלאה, והריון ולידה קרובים. ועל כן אחר שהרה בטנך בחשש הזה אז ילדת תיכף קש, כלומר שהרהרת אחר עצמך ומחשבותיך הנעימים והנשגבים והרוממים עלי, כי המה היו נערכים יותר משיעור, ואולי אינו כן, ואחר כך ודאי אינו כן ח"ו. ונמצאתי בהכרח נפרד ממך, וכל עבודתי וטרחתי קבצתי לפקדון על זמן יותר מוכשר. ובזמן המוכשר חזרתי עמך כמקודם, וגם אתה חזרת על מעשיך הראשונים פחות או יתר. ולפעמים הית רוצה לשמוע ממני דיבורים בענין הזה בפירוש כאשר ידבר איש אל רעהו, לא פחות כלל, שבדבר הזה אני חלש כמו שכתוב (שמות ד, י) "כבד פה וכבד לשון אנכי". וגם אין לך לקוות כזה על להלן, זולת אם תזכה לקדש כל כך את גופך הגשמי בעל הלשון ואזנים שיהי' שוה כמעלת הרוחני ממש. ואינך יכול להבין זה מפני שאין לך עסק בנסתרות, אמנם אנכי, כל מה שאני רשאי איני מונע ח"ו כלל, ויותר ממה שהעגל וכו'.
ואצייר לך עניניך הנזכרים עמי בדרך משל, כמו אדם ההולך באם הדרך ורואה גן נחמד למראה, ושומע קול קורא מהמלך שבתוך הגן אליו ביחוד, ונתפעל מאוד כמובן, ועל כן בקפיצה אחת והוא בתוך הגן. ומתוך הזריזות שבו לא הרגיש שנמצא הולך לפני המלך ואשר המלך נמצא בסמוך לו ומטייל עמו מלאחריו. והוא הולך ומודה ומשבח את המלך בכל כחו בהכונה להכין את עצמו לקבל פני המלך, כל כמה שלא הרגיש המלך בסמוך לו כנ"ל. ופתאום מחזיר האדם את פניו ורואה את המלך מצוי בסמוך לו, וכמובן שלשעתו גדלה השמחה מאד, והתחיל לטייל אחר המלך בהילול ושבח כפי כחו, כי המלך מלפניו והוא אחרי המלך. וכה הולכים ומטיילים עד מקום הפתח, ונמצא האדם יוצא מהפתח שוב אל מקומו כמבתחילה, והמלך נשאר בהגן ונועל הפתח. וכשמסתכל האדם שכבר נפרד הוא ואין המלך עמו, מתחיל לבקש פתח הגן לעומת שיצא באופן שיהי' המלך נמצא מלפניו, אמנם אין כלל פתח כזה שם, אלא לעומת שבא, שהיה אז מקדם את המלך והמלך הי' לו לבלי משים מלאחריו. כן צריך להיות גם עתה, אמנם צריך אומן גדול לזה.
והבן והשכל במשל הזה כי הוא מקרה נאמן בינינו, כי בביאתך אלי והרגשת את הקרירות שנולד לך בערך הקודם, הי' לך עכ"פ להסתיר פניך מלהביט בי בגסות הלב כמו שאנכי לא יודע כלום מכל מה שעבר עליך ובלבך בכל הדרך עד שהגעת אלי. וזהו ענין 'ויאמינו בה' ובמשה עבדו' (שמות יד, לא), כי (ברכות ז, א; שמות רבה מה, ה) בשכר 'ויסתר משה פניו כי ירא מהביט' (שמות ג, ו) - זכה ל'תמונת ה' יביט' (במדבר יב, ח). כלומר, אם הית מאמין בתפילתי עליך ובהויתי עמך ושמיעתי כל ההלול ושבח שחשבת אלי, ודאי שהית בוש מאוד מפני הקרירות במקום חמימות, ואם הית מתבייש ומצטער כראוי, אז זכית לרחמי השי"ת עליך, ואז פחות או יתר היה התלהבות שב אליך וזכית להתאחד עמי כראוי לא ימוט לנצח.

[ברשימות כי"ק של רבינו, מצאנו רשימת קיצור ממכתב זה שרשם לו לזיכרון:]
ה' פנחס פ"ז לאנדאן ליושיע
אתבייש ממיעוט געגועים – ואתה המובחר מחוסר יכולתך לכתיבה – בואו חשבון ותספור הרוחים – ואינו ברור במי האשמה – והתקוה עכ"פ מתחלשת.
ואושיעך לברר, שאיני גורם – אלא אתה לבדך – ורק תשועתך, וע"כ לא הועילו תפילותי – ואתן הקדמה שלימה – שהוא ממיעוט דעת או אמונה וכדומה – כשהאדם קרוא אל המלך, שודאי כדאי אז – ובאמונתו שלא תמוט – אינו מתפעל מקבלת פניו ית', ומכיר מקומו לנצח – 'תירא - לרבות תלמידי חכמים' (בבא קמא מא, ב), והוא ריבוי המתאחד באחדות אמיתי, ואשרי להעומדים בזה. וראה אמיתיית דברים בך ובעצתך בשהיית כדאי, ואקלקלתי זמן עד ביאתך אלי, ותיכף הייתי אצלך – ומביתך עד הגבעה, מלאת פיך שירה ושבחה עלי – ובקבלת פני... כי הרהרת אולי אהבתי אליך אינו כ"כ כאהבתך אלי, והוא פגם א', ו'תהר חשש וילדת קש' (ישעיה לג, יא), אולי השבחים עלי יתר מהשיעור, ואח"כ ודאי יתר משיעור ח"ו – ובהכרח הופרדתי ממך וקבצתי הכל לפקדון, ובזמן המוכשר חזרתי אליך, וגם אתה שבת על מעשיך הראשונים פחות או יתר – ופעמים היתה חפץ לשמוע ממני דברים ברורים בענינים אלו וכו', וכבד פה ולשון אנכי, ואינך לקוות על זה, רק אם תזכה לגוף רוחני.
ועל דרך משל, שבאם הדרך רואה גן נחמד למראה, ושומע מהמלך קול קורא אליו ביחוד, וכמובן שנתפעל מאוד, ובקפיצה א' והוא בתוך הגן, וכל כך שלא הרגיש אשר המלך עמו בסמוך לו מלאחריו, הי' ממלא שיר ושבחה בכונה לקבל פני מלך וכו', ופתאום חזר ראשו, והנה המלך בסמוך לו, וכמובן שגדלה השמחה לשעתו, ונמצא המלך לפניו והוא אחר המלך – ומטיילים עד שהאדם יוצא מהגן, והמלך נשאר ונועל הפתח – וכשמרגיש שנפרד, הוא הולך לבקש הפתח – ולעומת שיצא, כלומר, שהמלך כבר היה מלפניו – אמנם אינו כן, זולת פתח אחד לעומת שבא, שהמלך מצוי שם מבלי משים מלאחריו – אמנם צריכים אומן גדול לזה; והשכל במשל הזה.
כי הוא מקרה נאמן בינינו – שבקבלת את פני והרגשת קרירות הי' לך עכ"פ להתבייש, ולא כמו שאיני יודע ושומע מכל מה שעבר תהלות מפיך בכל הדרך לשמי; וזה ענין 'ויאמינו בה' ובמשה עבדו' (שמות יד, לא), וזה ענין 'בשכר ויסתר משה פניו זכה לתמונת ה' יביט' (ברכות ז, א), שאם היית מאמין בהויתי עמך בכל הדרך ורואה ושומע כל הכבוד הנעשה בעדי ממך, עכ"פ היית מתבייש ומצטער – וזכית לרחמי השי"ת, ואז פחות או יתר הי' האהבה שב אליך, וזכית להתאחד עמי כראוי לא ימוט לנצח.
נ"ב שבמכתב המצורף מוזהרים גם כן בשלימות הקדמה.