תוכן

ב"ה ד' חנוכה תשי"ט פה יפו-תל אביב - לכבוד ידידי שבגיטסהד שיחיו
הנני שולח את ברכתי לכבוד החנוכה, יהי רצון שנזכה להרגיש האור של חנוכה בלבנו שעל ידי זה יאירו עינינו וישמח לבנו.
ואגב אכתוב מה שאמרתי בענין ​חנוכה. הנה ידוע, שאי אפשר שהנרות יאירו עד שיהיו בהם שלושה תנאים: א) נר, שהוא הכלי שנותנים בו השמן. ב) השמן. ג) הפתילה. ובזמן ששלשת הדברים הללו מכונסים יחד אז יש מציאות להנות מאורם.
ויש לפרש את שלושת הבחינות האלה על דרך העבודה והמוסר: הנה הכלי ששם נותנים הן השמן והן הפתילה, הוא הגוף, ונקרא נר. והיגיעה בתורה ומצוות, והסתירות מה שהאדם מרגיש בהשגחתו ית' בדברים שאינם מגולים לפניו שהנהגת העולם היא בבחינת טוב ומטיב, ולפי מחשבתו ודעתו היה הקב"ה צריך להנהיג את העולם בהנהגה אחרת, היינו שיהיה מגולה לפני כל אחד ואחד מדת טובו ית', נמצא שזהו בסתירה לשכל האדם - זה נקרא פתילה, מלשון "פתלתול" ומלשון "פסולה"נ, היות שמחשבות כאלו פסולות למחשבה. והבהירות וההתעוררות שמביאו לחשוק לתורה ועבודה ולהרגיש המתיקות והנועם שבתורה ועבודה זה נקרא שמן. ואם חסר אחד מהם אין יכולת להנות מאורם.
כמו כן כאן, בזמן שהגוף כלול מהיגיעה - והבהירות, אז זוכים להשיג את אור ה', שהוא יוצא דוקא מבין שניהם. וכמו שלאחר שנשרפים השמן והפתילה אין כבר במה להאיר ונעשה חושך, כמו כן לאחר שנגמרות היגיעה והבהירות אין לו כבר אור ונעשה שוב חושך אצלו. ואם רוצה להשיג עוד אור הוא מוכרח להשתדל להמציא עוד יגיעה הנקראת פתילה, ועוד בהירות הנקרא שמן, משום שאין לאור במה לחול ולהיתפס. והטעם הוא כי יש כלל: "לפום צערא אגרא".
ועיקר הבהירות הנקרא שמן הוא על ידי אמונה. שענינו הוא מה שמתגבר על היצר הרע המביאו לידי יגיעות וסתירות לשכל החיצוני, וזה נקרא נסיונות בעבדות השי"ת, ואחרי ההתגברות הזו האדם זוכה לקבל את אור ה' המאיר לנשמת אדם ואז אין כבר מקום לסתירות. וזה נקרא אור חנוכה, היינו שזוכה להשגחה גלויה ורואה שהנהגתו ית' היא בבחינת טוב ומטיב לנבראיו.
ובזה יש לפרש מה שאמרו ז"ל בנר חנוכה: "מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק". שרמזו בזה על דרך הנ"ל: הנה 'חמה' נקרא אור המאיר. 'רגל', לשון מרגלים, שמרגל לראות את השגחתו ית', כמו שכתוב אצל המרגלים: "וראיתם את הארץ מה היא וגו' הטובה היא אם רעה", שענינו הוא לראות את ההשגחה העליונה בעולם אם היא בבחינת טוב ומטיב. 'שוק' הוא רשות הרבים. כי דוקא ברשות הרבים נמצאים מרגלים, משא"כ כשאדם זוכה להכנס לרשות היחיד, היינו שאין שום כח בעולם רק הקב"ה לבדו, כי "הוא לבדו עשה ועושה ויעשה לכל המעשים" כבר אין מקום למרגלים.
וזה שרמזו, שצריכים להמשיך את אור החנוכה - שיאיר את ההשגחה הגלויה בבחינת הטוב ומטיב - מזמן שתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק, היינו מעת שעדיין היה נמצא בזמן החושך - עד שתכלה כל בחינת המרגלים מן רשות הרבים, שלא יהיה עוד מקום למרגלים ושיכלו כולם מן העולם.
ועל דרך זה יש לפרש את מה שאנו אומרים בשיר "מעוז צור": "יונים נקבצו עלי וכו' ופרצו חומות מגדלי וטמאו כל השמנים". 'חומת' הוא אותיות חותם ותחום. 'מגדלי' הוא המגדל מלא כל טוב.
וענין החומה הוא שמירה שלא יכנסו זרים לתוך העיר ולשלול טוּבה. כמו כן כאן, כדי שלא יכנסו מחשבות זרות ורצונות בלתי קרואים מוכרחים גם כן לעשות חומה שעמה נשמרים מהחיצונים, וחומה זו נקראת אמונה, שרק על ידי אמונה יש יכולת לאדם שיהיה ניצול מכל הנ"ל. וזה נקרא תחום, שעד כאן יש יכולת לחיצונים לגשת, ובזמן שרואים שהאדם לא יוצא מתוך החומה אזי הולכים ושבים למקומם. והטעם הוא כי ענין אמונה הוא דוקא למעלה מהדעת, ושליטת הס"א היא דוקא בתוך הדעת של השכל החיצוני, וממילא אין שום קשר ונגיעה לאדם.
וקליפת יון היתה שעם ישראל יתנהגו דוקא על ידי השכל החיצוני, שהיא הפילוסופיה הארורה, שזהו נגד האמונה הנקראת חומה כנ"ל. ובשיעור שעלתה בידם להכניס את הפילוסופיה לישראל - באותו שיעור נבחן שעשו פירצה בחומה. וזה פירוש: ופרצו חומות מגדלי, היינו החומה שהיא סביב המגדל מלא כל טוב, שעל ידה זוכים להשיג השגחה גלויה שהקב"ה מנהיג את העולם במידת טוב ומטיב. ועל ידי הפירצה הנ"ל - וטמאו כל השמנים, היינו שכל הבהירות והחיות שזכו על ידי האמונה נסתמו מהם. שטומאה היא מלשון טמטום וסיתום. עד שנעשה נס, והקב"ה עזר להם וזכו שוב לאור הגלוי הנקרא אור הפנים.
ועל מה שידידי שואל וזה לשונו: ​בענין שופר, הוא שהקב"ה עולה ממידת הדין למידת הרחמים. ומכל מקום משמע שהרמז הוא על מידת הדין, כעין בשעת נידוי שתקעו בשופר וכו'? ותירץ בספר יערות דבש (ח"א דרוש ו) שאותו הדבר הוא גם בר"ה, ששופר מעורר דין. וכאשר האדם תובע על עצמו מידת הדין, פירוש שאומר לבורא ית' שהוא רוצה לקבל עונשו ובלבד להפטר מהחטא ולהתנקות ממנו, בזה גופא האדם מעורר רחמים. ובטח אין להרהר על דברי הקדוש בעל יערות דבש.
ועיין בזהר (אמור אות קצא): נא"דישראל בעיין ביומא דדינא שופר ולא קרן. בגין דקרן הא אתידע באן אתר איהו (היינו שהוא מדת הדין), ולאתדבקא דינא לא בעינא". הרי משמע מכאן ששופר הוא מדת הרחמים.
ויש לפרש את מה שהוא מביא מענין הנידוי, שענין תקיעת השופר הוא היות שכשמנדין הרי המנודה תחת שליטת מדת הדין, וכדי שמדת הדין לא תשלוט עליו צריכים לעורר עליו רחמים, שהוא כעין שיתוף מדת הדין ברחמים, ובשופר הסגולה לעורר רחמים, כמו כן הפסוק "תקעו שופר בציון" וגו'נב, שהוא להזהיר העם על התשובה, והיות שרואים שיש ח"ו מדת הדין אזי צריכים לתקוע בשופר כדי לעורר רחמים, שיש בסגולתו של השופר לעורר רחמים וליתן כח לעם לעשות תשובה.
וזה דומה למי שעומד על המצפה ורואה מרחוק שבא חיל להלחם עם אנשי העיר ולשלול את טובה, אזי הוא תוקע בשופר כדי שהעם יתקבץ ויצא להלחם עמהם ולהציל את העיר. נמצא שהשופר הוא מכניע את מדת הדין וכמו שמשמע מדברי הזהר הקדוש.
ובענין השני מה שכתב אלי בקשר לאהבת ה' וז"ל: ובענין אהבת ה', זהו כמו שכל מי שאוהב את חברו רוצה להדבק בו (להמצא בחברתו), כך באהבת ה' צריך להיות בו הרצון להמצא במחיצתו של הקב"ה ולהרגיש עונג בקרבתו עד שאינו רוצה להפרד ממנו.
רש"ר הירש זצ"ל מפרש (דברים ו, ה) שאהבת ה' היא הרצון בקרב הלב לתת מתנות להתחסד עם קונו. וכמו בכל אהבת הבריות האוהב רוצה לתת לנאהב, כן אהבת ה' נקראת רצון עמוק בקרב הלב לתת ולגרום נחת רוח לקונו.
ויש לי להוסיף על זה, ששניהם אמת, אלא שיש להבחין ביניהם בזמן. כי תמיד יש להבחין בין מציאות לקיום המציאות. הלא כשנולד תינוק אנו רואים לעצמנו מציאות שלמה, שהתינוק חי וקיים ולא חסר בו שום דבר. ויחד עם זה אם לא ינתנו לולד המזונות הדרושים לו בטח שכל המציאות תתבטל, כי בטח בלי מזונות התינוק ימות. אם כן בכדי שהמציאות תתקיים צריכים למזונות שעל ידן הולד הולך ומתגדל, ואם יקבל מזונות מקולקלים או שיתנו לו מזונות אבל לא די סיפוקו אזי הולד יהיה חלש מאד.
כמו כן באהבת ה' צריכים לשני הדברים הנ"ל: א) היא המטרה, הנבחנת למציאות, שהיא האהבה בעצם, שהוא יחוד ודבקות, שרוצה להתבטל אליו ית' ואין לו שום דאגות אחרות בחיים שלו אלא שם כל לבו ומחשבתו כל היום וכל הלילה בו ית', ואין לו יסורים גדולים בעולם מהיסורים שיהיו לו באם יקרה ח"ו פירוד בהתחברות זו, כמו שכתוב: "אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו".
ב) קיום המציאות. בכדי שהאהבה לא תתבטל, וכמו כן שהאהבה תתרבה ותתגדל ביתר שאת, אזי למזונות אנו צריכים, שענינו ליתן מזונות שהם נקראים מצוות ומעשים טובים. ובשיעור שמרבה במעשים טובים באותו השיעור מתרבה האהבה בינו לבין קונו. ואז גם השי"ת נותן מתנות, כדרך האוהבים, ומתנות ה' נקראות התגלות סודות התורה, המכונים מעשה מרכבה ומעשה בראשית. ולפי זה שני הפירושים הם אמיתיים. ואחר זה זוכים למדרגה יותר גבוהה, הנקראת "אהבה שאינה תלויה בדבר".
והקב"ה יעזור לנו שנזכה לאהבת ה'. מאת ידידכם המאחל לכם כל טוב בגו"ר