תוכן

מיום י' אדר ב' תרפ"ז - לר' משה יאיר ויינשטוק
ב"ה עשרה לאדר ב' תרפ"ז לאנדאן יע"א
כבוד ידי"נ מה"ר משה יאיר נ"י
גם מכתבך מיום כ"ב אדר א' קבלתי לנכון. ומה שאתה מצטער שאין החדושים שלך מוצאים מקום וזמן המוכשר לתשומת עין ולהתחשב עמהם. גם אני מצטער על זה, ולדעתי יותר ממך. אמנם 'קוה אל ה' חזק ויאמץ לבך וכו'' (תהלים כז, יד).
ותן בעדי את ברכתי להר' יוסף וויינשטאק להבן הנולד לו. שיתברך הוא וביתו בכל טוב ממעון הברכות.
ומה שאתה כותב מהא' בילא וווינטר, יפה עשית שלא הלכת. אבל עתה לא עת צניעות הוא כי כבר נדפס רובו של הספר, וכל העומד להגלות כגלוי דמי. ועל כן תוכל לפרסם הספר כחפצך.
גם מצדי, אני רוצה לדעת איזה רושם יעשה הספר על יקירי ירושלים האוסרים כל חדש בתורה ומוציאים החדש מפני הישן, אשר יש להם בספרי ב' דרכים: או לאמר שאין כאן תוספת וחידוש כלל, מפני שהכל כתוב בכתבי האר"י, וכן הוא האמת. או לאמר שכל דברי הם סברות הבטן, ולמה לא נזכר מהראשונים אף מלה אחת מכל האמור בדברי? ומי יודע אם אפשר לסמוך על אדם כזה שרוצה לברוא שיטה חדשה בקבלה אשר לא שערום אבותינו. ואחר כך לתלות על יתדם זה כל קופתם של שרצים.
והיות שדבריהם עלי יגעים בעתים האחרונים. על כן אחפץ לדעת מהלך רוחם בענין החיבור, אשר אתה תוכל לברר לי זה במוקדם האפשרי, בהיותך קרוב אליהם יותר מכל החבריא.
והאמת אני מודיעך, שלא הוספתי שום דבר על הכתוב בכתבי האר"י, בכוונה, להסיר אבן מכשול מתחת רגלי העורים והפסחים, אולי יזכו לראות בטוב ה' בארץ חיים. וטוב היה שתמהר להיות בקי בכל ספרי בטרם הגלותו לעיני החיצונים, כדי שתוכל להראותם כל דבר ודבר כתוב ומפורש בכתבי האר"י ז"ל.

והנה עיקר וקוטב כל הביאורים שבחיבורי הוא גילוי האור חוזר אשר האר"י ז"ל קיצר בו להיותו מגולה די באר לכל המקובלים עוד מיסודם של הראשונים מטרם ביאתו לצפת ת"ו, ועל כן לא האריך הרחיב דבר זה. אמנם בענף ד' מביאו להדיא, והוא מובא בעץ-חיים דף ק"ד ע"ב בשער מ"ז סדר אבי"ע פרק א', אשר במקום זה מובאים לנו כל מה שחידשתי בענין ה' בחינות דאור ישר וענין האור חוזר.
ודע אשר ה' בחינות דאור ישר המובא פה, זה קוטב כל חידוש קבלת האר"י ז"ל על הראשונים, ועל זה הי' כל מחלוקת אנשי דורו עליו, בכח המשנה המפורשת בספר יצירה (פ"א מ"ד) "עשר ולא תשע, עשר ולא י"א". ואגלה לך עם זה, אשר היא שנתנה בלבול גדול בהבנת דבריו ז"ל, להיותו מביא ברוב המקומות בחינת העשר ספירות במקום ה' בחינות. ואני חושד לרבי חיים ויטאל, שעשה זה בכוונה להסיר ממנו עקשות פה ולזות שפתים הנ"ל.
אמנם בביאורי כבר הסרתי תלונה זו, בהוכיחי היטב אשר אלו ואלו דברי אלקים חיים, כמבואר בהפתיחה כוללת.
ועי' בדרוש הדעת בשער ההקדמות, ששם טרח עצמו הרח"ו ז"ל מאד ומאד להשוות העשר ספירות וה' בחינות יחד, אמנם אינם מספיקים לגמרי לבעלי עיון, ועל כן חתם רק את שמו עצמו על הדברים, עיין שם.
ובענין זווג דהכאה שאני מרחיב דיבורי, ובכתבי האר"י מובאים בקיצור, הוא מטעם הא' הנ"ל, לסיבת גילוי הענין יותר מדאי בין תלמידי הרמ"ק ז"ל. ועל דבר זה אמר האר"י ז"ל, שכל דברי הרמ"ק נאמרים רק על עולם התוהו ולא על עולם התיקון, כי ענין זווג דהכאה אינו נוהג אלא בעולמות שקודם אצילות, וכן בחיצוניות אבי"ע. אבל בפנימיות אבי"ע, אינו נוהג הכאה, אלא זווגין דפיוסא, הנקרא חיבוק נשיקין ויסודות, כמו שאבאר בע"ה בהתחלת עולם התיקון, אמנם ביסודות עצמם, נוהג זה בכל מקום, אלא בבחינת פיוסא.
ועי' היטב בשער מאמרי רשב"י בתחילת פרשת שמות בביאור על הזוהר שם (אות א) "והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע וכו'", נהרין ונצצין בזיווא עילאה, עיין שם היטב בסוד ב' הצדיקים, צדיק דעאל בה הנקרא יוסף, וצדיק דנפיק מינה הנקרא בנימין: דהא' נקרא נהירו, שזה סוד התפשטות ט' הספירות דאור ישר אליה. והב' נקרא נציצו, שהוא סוד ט' הספירות דאור חוזר היוצאים ממנה אליו, שהוא סוד ח"י העולמים. עיין שם היטב ותראה שלא הוספתי כלום בכל דברי, חוץ ממה שסדרתי הדברים שיהיו נאותים למתחילים. וזהו סובב רק על מהרנ"ש ז"ל ועל מהר"ש וויטאל ז"ל, וודאי אין בזה קפידא.
גם לפעמים אני פוסק דרוש אחד באמצע, מפני שהוא שייך לעולם התיקון, ואיני רוצה לבלבל המעיין, רק להדריכו בדרך נאמן ובטוח. ואז אני חושב אשר אחר שאפרש בקיצור אם ירצה השם את כללות הפרצופין והעולמות והמוחין, אחזור לראש, ואז אוכל לבאר על המאמרים השלמים בסדר נפלא, כאשר חשב הרח"ו ז"ל.
והנה כעת הולך ונדפס הקונטרס החמישי. ויש לי מחשבות שלא להדפיס יותר בטרם שאראה הרושם שיוצמח מה' קונטרסים אלו, אלא יש לי עוד רצון להמשיך ביאורי עד תחילת עולם התיקון כדי שיכלול איזה בחינת שלימות. והזמן יוכיח.
ואחת יש להחיצונים להרהר במדה גדושה, בראותם שבדרך ביאורים שבחיבורי נופלים כעלים יבשים כל הפלפולים והקושיות שבגדולי המחברים באין מכיר מקומם. ומי יודע אם יוכלו לסלוח לי על זאת.

ושאל נא לידידינו להר' דוד נ"י. למה לא השגתי ממנו מכתב כדבעי זה זמן רב? ויכול להיות שהוא טרוד לעסוק בשפלות רוח ולא יוכל למצוא שעת הכושר, ולדעתי לית דין צריך בושש, ומוטב הי' במקום זה לעסוק ברוממות השי"ת.
גם מידידנו הר' יושיע נ"י לא שמעתי דבר. ויכול להיות מפני שקשה לו מאד לציית אותי.
והיתי רוצה לדעת אם הר' יעקב מרדכי והר' אברהם נ"י עשו שיעור ביניהם ללמוד בחיבורי, או מקוים על אחר השלמת כל הספר.
ומה מאד חשקה נפשי לשמוע בשורות טובות מכל החברים נ"י, והי' לי למשיב נפש בתוך כל טרדותי שהתרבו עלי מיום שהתחלתי לקוות על הצלחתכם עד בואי למקום הזה.

קשה לי מאד להיות בחג הפסח בלונדון, והוא ביותר מפני שעדיין אני באמצע עבודתי. והגם שלבי מלא תקוות, אמנם מנהגי להנות רק מההווה, שהיא היא הסגולה לקירוב העתידות הטובות, ועל כן יש לי מקום רחב של געגועים. ו'המצטער עצמו עם הציבור זוכה ורואה בנחמת ציבור' (תענית יא, א), להיות אלו ואלו דברי אלוקים חיים, ובשיעור הצער נמדד השלוה, להיותו באמת אחד, וכל ההבחן בזה הוא רק בהדביקות בו ית'. שבשעת הדביקות מתהפכים כל הדינים להיות רחמים פשוטים. וסימן לדבר, שאפי' חייב מיתה הנראה אל עיני המלך נפטר וזוכה בחיים. אשר על כן שלא בשעת דביקות, אז נמצא ההבחן של 'אלו ואלו', שני מטות בגימטריא צ"ח, כי אז "צדיק מט לפני רשע" (משלי כה, כו), ו"שבע יפול צדיק וקם" (משלי כד, טז).
אני חושב אחר הפסח לשוב ירושלימה ת"ו, ואני רוצה לראות אתכם מוכנים ומזומנים בהיכלא דמלכא, כי בשמחת חג המצות תצאו מכל אותם דמהדרי אפתחא ברצוא שוב. ועל דרך המובא בזוהר (ויצא אות רכ) להמשיך ו' במצה ואז נהפך המצה להיות מצוה, והפרוסה לשלימה.
ועד אנה תעסקו עוד בהלכות יחץ, וכבר אמרו ז"ל (אבות א, ג) "אל תהיו כעבדים וכו' על מנת לקבל פרס", כי לא תשבר המצה טרם הקבלה לידים. ומרגלא בפומייהו דאינשי, "שובר כל עצמותיו אחת מהנה לא נשברה", כי אם מתחזק בהמחצה שביד הנותן, אז נעשין ב' המחצות, כל אחד ואחד, לשלימות. שזה סוד "והצדיקים בארצם ירשו משנה" (ע"פ ישעיה סא, ז), כי אין כאן שבור, ושניהם מליאים ושלימים, ונמצא כי אחת מהנה לא נשברה, ויש לו לחם משנה, כי המלכות חוזרת להיות כתר.
וזה שביקש אלישע מאליהו הנביא "ויהי נא פי שנים ברוחך אלי" (מלכים ב' ב, ט), דהיינו ברוח הנותן.
ואיני יודע כמה להודות לכם על המשלוח מנות שתשלחו לי שעוד לא אתא לידי, אמנם מצדי אין שום נפקא מינה כלל וכלל, כי אני דבוק בצד של הנותן תמיד, וד"ל.

ואמרו ז"ל (מגילה ז, ב) ​"חייב אדם לבסומי בפוריא עד דלא ידע וכו'". פירוש, שאדם זוכה להרחבת הדעת ע"י אשה נאה, ודירה נאה, וכלים נאים, כמו שכתוב בזוהר על הפסוק (שמות לא, טז) "ושמרו בני ישראל את השבת", ע"ש.
אמנם יש זוכה להרחבת הדעת על ידי שכרות יין ושכר, כמו שכתוב (משלי לא, ו) "תנו שכר לאבד ויין למרי נפש". ובאמת הוא ענין של שקר, כי מה יתן לך ומה יוסיף לך הרחבת הלב במקרה השכרות, ששוכב ושמח דכולי עלמא דיליה. ועל כן כתוב (משלי כ, א) "לץ היין", להיותו מתלוצץ על אנשים בשמחה של שקר ושאין לו שחר. וזה היה חטאו של נח, ושמלאכי השרת מבזים אותו ששכור הוא.
אמנם יש קליפה שפלה ובזויה הנקראת קליפת עמלק, שחותך המילות וזורקם כלפי מעלה וכו', כלומר, שהוא כל כך חומרי, עד שאי אפשר לפייס אותו אפי' בי"ג בריתות וי"ג נהרות דאפרסמונא דכיא, כי גם הם זורק כלפי מעלה ואומר: טול מה שנתת להם.
וזה סוד הכתוב גבי אלישע, שהיה חורש י"ב צמדי בקר, והוא בשנים עשר. שהעבודות הנמוכות נקרא חרישה, וכבר היה בדרגא היותר שפלה, דהיינו בסופה שהיא השנים עשר, ובמדרגות השנה נקרא חודש שנים עשר הוא חודש אדר. ואז אליהו הנביא השליך את אדרתו אליו וכו' ויעשהו עולה לה' וכו', ע"ש. כי בהחזיק באדרתו של הנותן, זכה לנצח עד גמירא. כי אדר מלשון אדיר, והתחזקות היוצא מהכלל שנקרא אדר. והתחזקות הזה מגיעה לו לאדם רק מתוך ריבוי תורה. והגם שבמקום זה אין חכמה ואין תבונה ואין עצה, אמנם עמלק נחלש ונחרב ונעדר, ובא צדיק ויורש מקומו.
והענין, ש'אין עבודה זרה נבטלת אלא בעובדיה', שיש לו שייכות עמה. כי אי אפשר להכות את הרוח עם הגרזן, אלא רוח מכה ודוחה רוח, וברזל בברזל, וכדומה. וכיון שכל עקרו של עמלק הוא לץ, ומחריב הכל בחומריות בלי דעת, רק בלצנות בעלמא. על כן אי אפשר לבערו מן העולם, עם רוח הדעת, אלא אדרבה, בדבר שלמעלה מהדעת, והיינו על ידי יינה של תורה, כי מכללות האור תורה נשאב כח "אדיר" הזה.
ובזה תבין דאע"פ ש'לץ היין הומה שכר' (משלי כ, א). אמנם סגולה טובה לכלות ולאבד (כמו שכתוב (אסתר ט, כד) ​ולהומם ולאבדם, מדה כנגד מדה ונהפוך הוא וכו') זרע עמלק, במשתה היין של אסתר המלכה, שעומדת מחיקו של וכו', וטובלת ויושבת בחיקו וכו'. והיינו דאמרו ז"ל (בבא מציעא כג, ב), 'דמותר לשנות בפוריא ובאושפיזא ובמסכתא', וד"ל. ועל דרך שאמרו "חייב אדם לבסומי בפוריא".
והיינו שאמרו ז"ל (ברכות ז, ב), "אשר למד" לא נאמר, כי אם "אשר יצק מים", ללמדך, שגדולה שמושה של תורה יותר מלימודה. דמחמת השימוש זכה לפי שנים, ולא כלל מחמת הלימוד, להיותם ב' הפכים בנושא אחד. דעל-כן נקראים פי שנים, והאיסור הוא ההתר, שבמפתח המותאם לסגירה, ראוי לפתיחה.
וזה סוד ​"משלוח מנות איש לרעהו" (אסתר ט, יט), עי' בפרי-עץ-חיים (שער ר"ח חנוכה פורים פרק ו, ד"ה ענין משלוח מנות), להיות שאינו ניכר בין בעל ג"ר לבין בעל ו"ק, מפני ב' מנות ששולחים זה לזה. וזהו שכתוב בזוהר שיר השירים (אות קנו), "כי טובים דודיך מיין" (שיר השירים א, ב), היינו, שהידידות נמשך מיינה של תורה, ע"ש. להיותו דבוק בתכלית השלימות עם הקב"ה, אפילו במקום שאין חכמה וכו', שאין זה מחכמת התורה עצמה, אלא מיינה של תורה הנובע ויוצא מתוך ריבוי תורה.
וזה סוד ​"וזכרם לא יסוף מזרעם" (אסתר ט, כח ), דהיינו בחינת הזכריות להיות הביט על רשעים ואינם, ואגלאי מילתא למפרע שאין כאן אחורים כלל, וימי הפורים האלה נ"זכר"ים ונעשים" כנ"ל. ​"ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות" (אסתר ח, טו). הכל בזכר תליא מילתא, ואפילו מגילוי של אסתר וד"ל.

קצרתי בדברים, להיות שהענינים האלה דברתי כמה פעמים באריכות, ואקוה להשי"ת שירחיב את גבולכם בכל המלואים השייכים לדברים הנ"ל, כי קרוב הדבר אליך עד מאד. ועד כמה תנסון את ה', ואם תאמינו בו ית' ודאי לא הרביתם פעמיכם לשוב לאחור.
ולמה האמין השי"ת את רשב"י שלא ישוב לאחור? כמו שאמר "אני לדודי, אנא בקטירנא חדא אתקטרנא לחי עלמא, ומיומאי לא אתפסק, ובגין כך ועלי תשוקתו וכו'". אלא ש'אדם יראה לעינים וה' ללבב' (שמואל א' טז, ז), כי אין פיכם ולבכם שוים לעשותו, ותבלין לזה הוא התורה כנודע.
ובאמת הרבה תורה למדתי לכם, אמנם הכנסתם טיפות של דברים בטלים ויצאו טיפות של תורה כנגדם. כי אין בכוחי להלחם עם החומריות שבכם, ובמקום זה אאיר עליכם אור תורתי המצויין אפילו בדורות שעברו. אמנם אתם לא עבדתם לעצמכם מול החומריות כלום, ואין לכם התפעלות מגדלות השי"ת ומגדלות עבדיו ומתורתו הקדושה, אשר אני עומד ומזהיר אתכם בזה זה כמה; וזהו הכותל המפסקת ביני וביניכם זה זמן כמה, ולא נוכל להיות אחד, ווי להאי שופרא דבלי בהאי עפרא.
ודעו שעבודה הזאת מסוגל ביותר בטרם ביאתי אליכם, להיותה עבודת חוץ, והמנקה בגדיו לפני המלך לא ישיג כבוד, ועל כן התקינו עצמיכם בעתו ובזמנו כדי שתכנסו בטרקלין, כי אינני רואה חסרון אחר זולתו, ומי שאמר לעולמו די וכו'. והזמן קצר והמלאכה מרובה מאד במקום תורה, על כן מהרו וסעו מרפידים לאור באור החיים, ונברך יחד בברכת הגאולה "אשר גאלנו וגאל את אבותינו", אכי"ר.
יהודה ליב