תוכן

מיום יג' כסלו תרפ"ז – לר' דוד מינצברג
ב"ה יום ועש"ק וישלח תרפ"ז לונדון
כבוד ידיד נפשי מה"ר דוד נ"י לנצח
מכתבך מיום ד' כסליו הגיענו לנכון. ויפה עשית במה שבחרת בהמלמדות ולא בצרכי צבור. ולו היית מכיר את ידידנו... נ"י טרם שנכנס לכולל, אז הית נותן שבח והודאה שניצלת מהם.
ומה שכתבת שאינך מבין את תורתי שכתבתי לך. אמנם כן צריכין להיות מובנים לך, ובהיישיר דרך עבודתך בטח תבין אותם, כי על כן כתבתים לך.
ומה שפירשת על זדונות נעשה לו כזכיות, אשר בעת תשובתו אל ה' רואה בעליל שהשי"ת אנסו על עונותיו, ועכ"ז נותן נפשו על תיקונם כמו שהיו עוונותיו ברצון, שבזה נמצאים הזדונות כזכיות וכו'. עדיין לא קלעת אל המטרה, כי סוף סוף אתה עושה מאונסים זכיות ולא מזדונות. ועוד ביותר נטית מהדרך בחטאו של אדם הראשון וחייבת את נשמתו גלות מצד אונס הנ"ל, ועשית האונס כשוגג. ומה שתירצת שאין חילוק אם התינוק מתלכלך מעצמו או במעשה אביו, סוף סוף מלוכלך הוא ומחויב לצאת לרחוץ. אתמהא, איך יצא לכלוך מטהור.
ודבריך אחרונים כנים הם, שהודית שנכנסת במקום שאינו שלך, ובשביל הרגלך להיות עוטה על עדרים שאינם שייכים לך, ועל כן לא הבנת דברי הקולעים בדיוק רק אליך ולשמך לבדך. ומי יתן והיו דברי אלו דים לך שלא לרעות עוד בכרמים שאינם שלך. וכן איתא בזוהר (קדושים אות עב), "אסור לי' לברנש לאסתכל באתר דלא אצטריך".
ומה שכתבת שאני מעלים דברי בין השורותים וכו', ואיתא צרכי עמך מרובים וכו', כי אין לך שעה שהוא דומה לחבירו ומכל שכן הני דמהדרי אפתחא רצין ושבין ותרעין לא פתחין אין קץ לשינוי מצביהם, ובשעה שאני כותב דברי תורה או בעל פה אני אומר אותם לכל הפחות שיפרנסו איזה חדשים, דהיינו שיהי' מובנים בעיתים הטובות במשך הזמן, ומה אעשה אם העיתים הטובות פחותות המה, או הפרוץ מרובה על העומד, ודברי נשכחים. וזה ודאי שבשכל האנושי העיוני לא יתבוננו כלל דברי, כי המה נאמרין ונצרפין מאותיות דליבא.
ובדבר הזה שדימית שנכנסת ולא ידעת לצאת, כי נלאית מלכלכל את הענין, אומר לך בדרך כלל, שהשב מאהבה הוא הזוכה לתכלית הדביקות, דהיינו רום המעלות, ואיש המוכן לחטאים הוא מצוי בשאול תחתית, והמה שני נקודות היותר רחוקים בכל זה המציאות.
ולכאורה יש לדייק על לשון תשובה, דהי' להקרא לשון שלימות. אלא להורות שהכל ערוך מכל מראש, וכל נשמה ונשמה כבר נמצאת בכל אורה וטובה ונצחיותה, אלא שבשביל נהמא דכיסופא יצאה הנשמה בסוד הצמצומים עד שמתלבשת בגוף העכור, ורק בסגולתו היא חוזרת לשורשה לטרם הצמצום ושכרה בידה מכל מהלך הנורא שעשתה, שכללות השכר הוא הדביקות האמיתי, כלומר דנתפטרה מנהמא דכיסופא, כי כלי קבלתה נהפכה על כלי השפעה ושוה צורתה ליוצרה, שכבר דברתי הרבה בענין הזה.
ובזה תבין, אם הירידה צורך עליה היא, היא נחשבת עליה ולא ירידה, אמנם באמת הירידה עצמה היא העליה, כי אותיות התפילה עצמם מתמלאים משפע, ובתפילה קצרה יקצר השפע, כי יחסרו אותיות. וכן אמרו ז"ל (נדרים כב, ב), "אלמלא לא חטאו ישראל לא הי' להם אלא ספר תורה ויהושע לבד" ודו"ק.
הא למה זה דומה, לעשיר גדול שהי' לו בן יחיד, והוא נאנס ליסע למרחקים על שנים רבות, ובנו הי' רך בשנים, וירא שמא יפזר את הרכוש בענין רע, והחכים להחליף כל רכושו על אבנים טובות ומרגליות, ובנה מרתף גדול עמוק והטמין בשקים שם את כל הזהבים והאבנים טובות ומרגליות, והוא קרא את עבדיו הנאמנים לו ופקד אותם, שמרו את בני שלא יצא מן המרתף הזה עד שיהי' לו עשרים שנה, ותורידו לו שמה מכל מאכל ומשקה, רק נרות ואש אל תתנו לו בשום אופן, ותבדקו את הקירות מכל סדק שלא יפול קרני השמש שמה. ולמען בריאותו תוליכו אותו מן המרתף על שעה אחת בחוצות, אמנם בשמירה מעולה שלא יברח מכם, וכשיהי' לו עשרים שנה אז תתנו לו נרות ותפתחו לו חלון ותניחו לו לצאת.
וכמובן אשר צער אותו הבן הי' עד אין קץ, ומכל שכן בעת טיולו בחוץ ורואה כל הנערים אוכלים ושותים ורוקדים בחוצות בחופש בלי שמירה בלי זמן, והוא נתון בבית הכלא ורגעי אורה ספורים לו, ואם מנסה לנוס מכים אותו בלי חמלה, וביותר הוא נדאב ונדכה כששומע שאביו בעצמו הסיב לו כל היגון הזה, כי המה עבדי אביו עושים פקודת אביו, וכמובן שחושב שאביו הוא האכזר הגדול מכל אכזרים הקדמונים, כי מי שמע כזאת.
ובכלות העשרים שנה שלשלו העבדים אליו נר אחד כמצות אביו, הנער לקח את הנר והתחיל להסתכל אנה ואנה, ופתאום רואה שקים בזוית מלאים זהב וכל סגולות מלכים, אז הבין את אביו שהוא רחמן האמיתי, וכל מה שטרח לא טרח אלא בשביל טובתו, ותיכף הבין שבטח העבדים יניחו אותו גם לצאת חפשי מן המרתף, וכן עשה, ויצא מהמרתף וכבר אין שמירה, אין עבדים אכזרים, אלא הוא עשיר הנעלה על כל עשירי ארץ.
והנה באמת אין כאן חידוש ולא כלום, כי איגלאי מילתא למפרע שעשיר גדול הי' כל ימיו, אמנם לפי הרגש הוא היה עני ואביון המדוכא בשאול תחתית כל ימיו, ועתה ברגע אחד נתעשר בהון עצום ועלה מבירא עמיקתא לאיגרא רמה ומי יוכל להבין את המשל הזה? מי שמבין אשר הזדונות הם הם המרתף העמוק בשמירה המעולה שלא לברוח משם. ואתמהא אם אתה מבין את זה.
ובזה פשוט הוא שהמרתף והשמירה המעולה והחשכות כל אלו המה זכיות ורחמי אב על בנו, דבלא זה לא הי' לו מציאות כלל בשום פנים שיהי' עשיר כאביו.
אמנם הזדונות המה זדונות ממש ולא שוגגין ולא אונסין מפי הדבור, אלא טרם ששב אל עשרו שולט הרגש הזה בכל מלואו ומובנו, אבל אחר ששב אל עשרו אז רואה כל זה שרחמי אב הם ולא כלל אכזריות ח"ו.
וצריך להבין שכל קשר האהבה של האב ובן יחידו הנ"ל תלוי בהכרת רחמנות של האב על הבן בדבר עניני המרתף והחשכות והשמירה מעולה, כי טרחא גדולה וחכמה עמוקה רואה הבן ברחמי אביו האלו. גם בזוהר הקדוש דברו מזה ואמרו, שהזוכה בתשובה השכינה הקדושה מתגלית אליו כמו אם רכת לב שלא ראתה את בנה ימים רבים ועשו פעולות גדולות ומרובות לראות זה את זה, ומחמת זה באו שניהם בסכנות עצומות וכו', ולסוף הגיע להם זה החופש המקווה בכליון עינים וזכו לראות זה את זה, אשר אז האם נופלת עליו ומנשקו ומנחמו ומדבר על לבו כל היום וכל הלילה ומספרת לו הגיעגועין והסכנות דרכים שעבר עליו עד היום ואיך היתה עמו מעודו, ולא זזה שכינה אלא שסבלה עמו בכל המקומות, אלא שלא יכלה לראות את זה. וזה לשון הזוהר, שאומרת לו: כאן לננו, כאן נפלו עלינו לסטים וניצלנו מהם, כאן מתחבאים היינו בבירא עמיקתא וכו', ומי פתי לא יבין ריבוי האהבה והנועם והעונג המתפרץ ויוצא מסיפורי נחמה האלו.
ואמת שטרם ראיתם את עצמם הי' בזה הרגשי יסורים קשים ממות, אבל בסוד נגע מחמת שהע באה לסופו [אולי צ"ל לסוף] הצירוף, אמנם בעת הסיפור מדברי הנחמה אשר הע באה בתחילת הצירוף, ודאי ענג, אלא הם שני נקודות שאינם מאירים זולת אחר מציאת הויתם בעולם אחד, וסוב ודמה לך אב ובן שחיכו זה לזה בכליון עינים אורך ימים ושנים ולסוף ראו את עצמם, אבל הבן הוא אלם וחרש ואינם יכולים כלל להשתעשע זה עם זה ונמצא עיקר האהבה בתענוגים כיד המלך חסר.
תשלום המכתב עיין במכתב על שם משה יאיר.
יהודה ליב