תוכן

ב"ה ערב חג הסוכות תשי"ח פה מנשסתר יע"א - לכבוד החברים שבארצנו הקדושה שיחיו לנצח
השבוע קבלתי שני מכתבים מ... ובקשר לשאלתו על אותו תלמיד, במכתבו מיום ז"ך אלול תשי"ז, אני אשיב באופן פרטי ובאופן כללי.
הנה כתוב: "כל המתעצל בהספדו של חכם ראוי לקוברו בחייו". וצל"ה מדוע מגיע לו עונש כל כך חמור? אלא צריכים לדעת שענין עצלות נובע תמיד ממקום שאין מורגש חסרון, שרק שם שורה עצלות, משא"כ במקום חסרון מתעוררות תמיד תנועות בכדי לטכס עצות למלאות החסרון.
לכן דוקא מי שאינו מרגיש בהסתלקותו של החכם שום חסרון, אזי זהו ניכר בהספדו, שמתעצל בהספדו של החכם. ונשאלת השאלה, למה אינו מרגיש את החסרון בהסתלקות החכם? אלא מוכרחים לומר שגם בחיים חיותו של החכם לא קיבל שום דבר מהחכם, לכן אינו מרגיש חסרון בהסתלקותו. וזהו שאמרו: 'ראוי לקוברו בחייו', היינו בחייו של החכם, שלאו דוקא עכשיו הוא אינו בסדר בזה שמתעצל בהספדו, אלא גם אז כבר לא היה בסדר. לכן הפירוש 'ראוי לקוברו בחייו' - היינו בחייו של החכם.
אבל לכל אלו יש רפואה, משא"כ "המבזה תלמיד חכם אין לו רפואה למכתו". היינו, אם לא די לו בזה שמתעצל בהספדו של החכם, אלא שאומר שעומד במדרגה אחת יחד עם החכם בחיבור - אין לך בזיון לתלמיד חכם גדול מזה. ואמרו רז"ל ש'אין רפואה למכתו', אלא בכל פעם הוא יורד יותר למטה עד שמגלה לכולם את צורתו האמיתית, היינו שתורתו נעשית לו סם המות ל"ע.
ותשובתי הכללית היא שחג הסוכות מתרץ על כל השאלות אפילו הקשות ביותר והגרועות ביותר. כי ידוע שענין סוכה הוא בחינת "צילא דמהימנותא". ומצד הדין צריך להיות "צלתה מרובה מחמתה". וזה ידוע שחמה מרמזת לבחינת ידיעה ולבנהמג מרמזת לבחינת אמונה. והוא על דרך שאמרו חז"ל: "ישראל מונין ללבנה ואומות העולם לחמה", היינו שבכל פעם שרואים שיש בחינת 'חמה' ושהיא 'מרובה מצילתה', אזי צריכים לכסות יותר בכדי שצלתה יהיה יותר מרובה. ואם האדם הולך בדרך הקדושה ואין הוא מוסיף מעצמו בחינת צל, אז מהשמים מרחמים עליו ומכסים את החמה עבורו. ואז האדם נעשה ברוגז, היות שאדם מבין אחרת לפי שכלו, היינו שאם יש לו בחינת חמה אזי רוצה שיוסיפו לו בחינת חמה. אבל "לא מחשבותי מחשבותיכם" ומוסיפים לו בחינת צל.
ואם האדם מתגבר על הצל, נותנים לו בחינת חמה, ואז האדם צריך להוסיף בחינת צל, ואם אינו מוסיף אזי משמים מוסיפים לו בחינת צל, וחוזר חלילה, עד שזוכה לדבקות לנצחיות. אבל צריכים להתאמץ בהתאמצות יתירה לקבל את הצל ולומר שזה צל קדוש, שכל הצל הזה בא משמים ולא מהס"א, ונתנו לו זה בכדי שיהיה לו מקום לקבל על עצמו את האמונה, ואז זה נקרא "צילא דמהימנותא" וזה קדוש. ע"ד הכתוב: "כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם".
וזה ענין שעושים את הסכך מ"פסולת גורן ויקב", שפירש אאמו"ר זצ"ל: גורן מלשון "גר אנכי". יקב מלשון "ונוקב שם ה'". ולפרש דברי קדשו ז"ל הוא כנ"ל: שענין סכך הוא בחינת צילא דמהימנותא, הנקרא בחינת אמונה למעלה מהדעת, שהיא בהפכיות לדעת. שהדעת מביאתו לידי פסולת ולידי גורן ולידי יקב, היינו מצד הדעת כפי שהעינים הגשמיות רואות יש מקום לפסולת גורן ויקב - ומזה עצמו אדם עושה צל ויושב תחתיו, היינו שעושה לעצמו ישיבה מכל אלו הדברים הנמוכים והגרועים ביותר ומקיים על ידי הפסולת מצות סוכה.
והעיקר שיש לאדם שמחה ממצוה זו, כי אמונה למעלה מהדעת נקראת "שמחה של מצוה", נמצא שכל הקושיות והשאלות שישנן במציאות בעולם מתתקנים בסוכה, היינו כי בלעדיהן אי אפשר לעשות בחינת סכך. היינו, שדוקא מהמחשבות ומהדעות שמביאות לאדם את הפסולת שהם "גורן ויקב" - מהם האדם עושה את הסכך הנקרא בחינת אמונה. משא"כ אם לא היה לו את הפסולת לא היה באפשרותו לעשות סכךמד.
ועל זה צריך האדם להיות אורח טוב ולומר: "כל מה שטרח בעל הבית לא טרח אלא בשבילי", שאדם צריך לומר בפה שכל מה שמתרחש בעולם, היינו שיהיו אנשים שיסבלו ויקבלו רע ח"ו - זהו כדי שאני אוכל לקבל טוב, היינו לקיים בחינת אמונה. ואפילו שאני רואה את הרע הנמצא אצל אנשים, הוא בכדי שיהיה לי מקום לקבל עול מלכות שמים. וזה עוד יותר קשה לומר, שאחרים יסבלו רע רק בכדי שיהיה לי מקום לקבל.
והאמת שקשה להגיד כך. אלא דוקא אם האדם עובד על מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו, נמצא שהוא בעצמו אינו עולה בשם רק הכל לשם ה', ואז אם אין האדם באמצע יכולים לומר הכל. כי זה שאומר: "לא טרח בעל הבית אלא בשבילי", היינו כדי שאוכל להמשיך בעבודת האמונה, וכל זה הוא רק בשביל ה' ולא בשביל עצמי. כי בזמן שאדם דואג עבור הנאות אז קשה לרמות את עצמו ולומר שכל העולם לא נברא אלא בשבילו, אבל בזמן שהאדם דואג לתועלת ה' אזי לא קשה כל כך להאמין, מטעם שהאנוכיות אינה עולה בשם.
היוצא מכל זה, שענין הסכך המכונה צל נעשה דוקא מפסולת גורן ויקב. וזה ענין מה שאנו אומרים בתפילה כשנכנסים לסוכה: "ולחסות מזרם וממטר", היינו שהאמונה מצילה את האדם מכל המזיקים. כי ענין המזיקים הוא ענין מחשבות זרות ודעות זרות - והאמונה נבנית דוקא על פסולת, כנ"ל, ורק באופן כזה הוא החסיה מזרם וממטר, אחרת הוא נמשך עם זרם העולם.
וענין 'מטר' הוא דבר המחיה את האדמה. כי אנשים שהם מבחינת הדומם אינם ניזונים אלא מבחינת הדעת, ורק הדעת תחיה אותם, ובמקום שאין הדעת מגיעה הם אינם מסוגלים להחזיק מעמד. והדעת הזו משאירה את אלו האנשים בבחינת דומם. והמחשבות האלו, כל מחשבה ומחשבה דומה כמו טיפת מים שיורדת להחיות האדמה, כמו כן אלו ריבויי מחשבות של העולם נקראים מטר. והם חושבים שדוקא מתי שיבינו את דרכי ה' בדעת אז יהיה להם חיות, וזו הדעת של הדומם הנקרא אדמה, משום שהם נשארים באדמה עם הדעת הזו. משא"כ מי שרוצה להיות בבחינת צומח אסור לו לקבל את הדעת הזו לסמיכה, כי המטר הזה אינו מסוגל למי שרוצה ללכת בדרך האמת.
ואם האדם נכשל ולוקח לעצמו איזו סמיכה מהדעת הזו תיכף הוא מקבל ירידה ונפילה לשאול תחתיות. משא"כ אנשים שהם מבחינת הדומם יש בידם לקיימם ולא מקבלים שום נפילות, לכן הם מחפשים תמיד בחינת דעת שתסמוך את עבודתם. ובכדי לא להיכשל בדעת הזו הנקראת מטר יש סגולה בסכך הנ"ל, וזה שאנו אומרים: "ולחסות מזרם וממטר". ובזה יתיישבו השאלות. ויהי רצון שנזכה לצילא דמהימנותא.
וכדי להבין הענין ביתר בהירות, אעתיק לכם מאמר ממכתב אאמו"ר זצ"למה ותעיינו בזה ותחי נפשכם. וזה לשונו: ובדרך אגב אבאר לך סוד הצדקה למסכנא, שמשובח מאד בזהר ובתיקונים ובחז"ל. אשר אבר אחד נמצא באדם שאסור לעבוד עמו ח"ו, ואפילו אם מצוייר עוד באדם איזה רצון דק לעבוד עמו נשאר אבר זה כנגוע ומוכה אלקים. ונקרא מסכנא, משום שכל זכות קיומו ופרנסתו בעולם היא שאחרים עובדים בעדו ומרחמים עליו. וזה סוד: "כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא", שבהיות האבר סמוך על שולחן אחרים אין לו יותר מקיום נפשו בלבד, והבן. ומכל מקום נחשב בעיני הקב"ה כאילו קיים עולם מלא, שזהו עצמו כל ברכת העולם ומלואו, שפרין ורבין ומשתלמין רק בכח נפש המסכן הזה - שמתקיים על ידי עבודה של אברים אחרים. וד"ל.
וזה סוד "ויוצא אותו החוצה ויאמר לו הבט נא השמימה וגו' והאמין בה' ויחשבה לו צדקה". פירוש, כי בהוציאו אותו החוצה על כרחך היה איזה רצון לעבוד באבר זה, ולכן אסר לו העבודה. וזה אומרו: 'הבט נא השמימה' - ויחד עם זה הובטח בברכת הזרע, והמה כמו שני הפכים בנושא אחד, כי כל זרעו לברכה על כרחך מאבר זה באים ואם כן כשאינו עובד איך ימצא זרע.
וזה ענין 'והאמין בה'', דהיינו שקיבל שתי קבלות אלו כמו שהם, הן איסור העבודה בהחלט והן הבטחת ברכת הזרע. וכיצד קבלם? על זה מסיים: 'ויחשבה לו צדקה', דהיינו כצורת הצדקה לעני המתפרנס מעבודת אחרים.
וזה ענין ב' המימרות בחז"ל: מר סבר שהקב"ה יעשה עמו צדקה, שיקיימהו ויחייהו בלי עבודה. ומר סבר שאברהם יעשה עם הקב"ה צדקה. ואלו ואלו דברי אלקים חיים. כי טרם התיקון נמצא אותו אבר בשמים ונחשבת הצדקה על שם התחתון. ובגמר תיקונו - "לא בשמים היא", ואז נחשבת נתינת הצדקה לעליון. ודו"ק כי אמיתי הוא. עכ"ל.
אבקשכם שכל אחד מאתכם יכתוב לי פירוש על המאמר הנ"ל של אאמו"ר זצ"ל וגם להביא את דברי קדשו ולפרשם, כי זהו מאמר נפלא ואני רוצה לראות עד כמה ידכם מגעת להבין את דברי אאמו"ר זצ"ל.
ועכשיו נסדר עבודת החורף שהוא זמן העבודה בלילות הארוכים. עד עכשיו דברתי בבחינת שמאל, הנקראת "שמאל דוחה", ודרושה יגיעה ועבודה גדולה בהתגברות על כל המכשולים ועל כל הדעות והמחשבות הזרות לנו.
אבל צריכים לעסוק גם בימין, כמו שאמרו חז"ל: "עשה תורתך קבע ומלאכתך עראי", שתורה נקראת בחינת ימין, שהיא בחינת שלמות, ועיקר הקביעות של האדם צריכה להיות בבחינת ימין. והאדם צריך להחזיק את עצמו לאדם השלם במעלות ובמידות תרומיות, וצריך להתאים את מעשי התורה והמצוה כמו שמתאים לאדם השלם עד כמה שזה באפשרותו.
אבל אין לו להצטער אם לא יכול להשלים את רצונו. היינו אם יש לו רצון להרבות במעשים טובים ובלימוד התורה ואינו יכול אל לו להצטער על זה, אלא צריך להיות בשמחה בזמן עבודת הימין, וכמה שהוא יכול לעשות יהיה שמח בחלקו ויתן שבח והודיה לשמו על מה שניתן לו שרות קט לשמש את המלך אפילו רגע ביום או אפילו רגע ביומיים, ויהיה אצלו דבר זה כמוצא שלל רב, ואפילו שהוא מעשה כפשוטו היינו בלי חיות, מכל מקום הוא צריך להשתדל להיות בשמחה ויקבל חיות מזה שניתן לו לשמש את המלך. ובצורה כזאת, היינו על דרך השלמות הוא צריך להיות בזמן הלימוד. וזה נקרא בחינת תורה, שהיא ימין, כמו שכתוב "מימינו אש דת". ועל כל הזדמנות הוא מחויב לתת שבח לה'.
ושמעתי מאאמו"ר, כי עם השבח וההודיה שנותן לה' על התקרבותו אליו עם זה ממשיך את אור קדושתו למטה, כי האדם צריך להרגיש את עצמו לשלם, ואז הוא נקרא בחינת ברוך, וברוך מתדבק בברוך. משא"כ כשאדם מחזיק עצמו לארור - "אין ארור מתדבק בברוך", כמאמר חז"ל. לכן אתם צריכים להחזיק את עצמכם לשלמים בזמן לימוד התורה ועשיית המצוות, ואסור למצוא בעצמכם בזמן הזה שום מום, כמו שכתוב: "כי כל איש אשר בו מום לא יקרב", וזו בחינת תורה, היינו שלמות.
אבל תורה לבד (היינו שנמצא תמיד במצב השלמות ואינו עושה חשבון לעצמו אם באמת הוא כך) גם כן לא טוב, כמו שאמרו חז"ל: "כל העוסק בתורה בלבד דומה כמי שאין אלוה, שנאמר: וימים רבים לישראל ללא אלקי אמת". כי 'ימים' הוא בחינת שלמות, היינו בחינת תורה. 'רבים' - היינו שעוסק רק בתורה, אזי הוא 'ללא אלקי אמת', שדרך זו היא אינה אמת. אלא שצריכים לבחינת מלאכה גם כן, שהוא בחי' שמאל, שיראה את החסרון שיש בו ולתקן את החסרון, כי אחרת הוא ישאר במצב שקר, שיחשוב שהולך בדרך אמת, ואם לא עושים בדיקה אזי לא רואים את האמת.
וזהו שאמרו חז"ל: "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עון. וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטילה וגוררת עון". ואל יקשה, מדוע תורה לבד לא די שאינה משכחת אלא עוד גוררת עון. והטעם, כי אם לא הולכים על דרך האמת אזי נשארים בבחינת "לא זכו סמא דמותא" ח"ו. והמלאכה הנ"ל היא בחינת מלכות שמים, שרק על בחינה זו נופל לשון מלאכה ויגיעה, לכן הזהירו חז"ל כי דוקא 'יגיעת שניהם משכחת עון'.
אבל כנ"ל, שיהיה ממעט בעסק ועסוק בתורה. "עשה תורתך קבע ומלאכתך עראי". כי רוב היום צריך האדם ללכת דוקא בבחינת הימין, ומקצת היום בבחינת מלאכת הטהרה במוחא וליבא.
אסיים מכתבי בתקוה שנזכה לדבקות הנצחי לשמו ית'. ברוך שלום באאמו"ר בעל הסולם זצקלה"ה