תוכן

ב"ה ערב יום הכיפורים תשי"ח - בקשר לשאלתך, מדוע השארנו כה גלמודים במערכה?
הנה חז"ל אמרו: "כל הבוכה ומתאבל על אדם כשר" וכו'. וצל"ה ענין הבכי והאבלות מהו? ידוע שיש שני מיני בכיות, יש בכי של אבלות ויש בכי של שמחה. כי בזמן שהלב מתמלא עם התרגשות יותר מהרגילות, בין שההתרגשות באה מדברים טובים או חס ושלום מדברים רעים אז ההתפעלות מתגלה בחוץ. שזה כמו כוס של מים שבזמן שמתמלא יוצא מחוץ לכלי, כמו כן הדמעות, שהן בחינת עודף היוצא לחוץ. לכן יש דמעות של גיל וכמו כן להיפך. אבל דמעות בלי סיבה זהו בלתי אפשרי. הגם שיש דמעות מלאכותיות, היינו מי שרוצה להראות לחברו שהוא מתפעל מאיזה דבר, שגם זו היא סיבה לדמעות, אבל זה נקרא מלאכותי.
לכן כשאדם כשר נתבקש לישיבה של מעלה, ומרגישים את החסרון, וההרגש והצער מצטברים בלב, אזי זה מתגלה בדמעות. וממילא, כשחסרון מורגש באדם בשיעור מסוים, אזי החסרון הזה נקרא תפילה. ועל ידי התפילה ממשיכים שוב את האבידה.
אבל בזמן שלא שמים לב לזה ומשלימים עם המצב, אז בכל פעם מתרחקים יותר עד ששוכחים. וזה ידוע שהמת נשכח מהלב, כי ענין מיתה נקרא כבר יאוש, אזי ממילא יש קטרוג על האדם שהיה לו קשר עם הנפטר, שהקשר הזה מחייב תשומת לב, מדוע "הצדיק אבד ואין איש שם על לב".
לכן בכדי שלא יהיה קטרוג על האדם שהיה לו קשר עם הצדיק הנפטר, עושה הצדיק הנפטר תיקון בזה שלוקח ממנו חזרה מה שנתן לו. וממילא, "כל שעב ביותר גרוע ביותר", היות שלאלו אנשים כבר היה רצון לקבל על רוחניות, וכשאבדה להם הרוחניות אז מתחילים דברים גשמיים למלא את מידת התענוג של רוחניות, לכן הם נופלים יותר לשפל המצב, היינו לתאוות שפלות וכן לתאוות הכבוד בשיעור יותר מרובה.
לכן תיכף אחר המעשה שאירע לנו, שכחו את העצם ולקחו לעצמם דרך של מחלוקת... ממילא ידעתי מראש את התוצאות שיהיו. ויש אנשים שמסוגלים להצניע את מחשבותיהם, ויש אנשים שאין להם את הכח הזה ואז מתגלים מחשבותיהם לחוץ, היינו שעושים מעשים שאינם כשורה והם מראים לכל שאין להם ושלא היה להם שום קשר עם הצדיק. אם כן מה אתה מתפלא עכשיו, הלא זה היה תיכף לאחר יום כפור שנת תשט"ו, שתיכף אז נחרץ הדבר, ועד עכשיו אין יותר רק סדר התפתחות מחשבותיהם ומעשיהם.
ועכשיו תבין ביתר נחיצות להאמין בדברי חז"ל שחייבו את האדם לומר: "בשבילי נברא העולם". ואיך לוקחים את הגדלות הזו, שהאדם צריך להיות בעל גאוה במידה יתירה? אבל אם כל היסוד הוא בבחינת אמונה - יכולים להאמין גם לזה. כי אם האדם עובד לשם עצמו יש טענות כאלו, אבל אם האדם רוצה, או לכל הפחות הרצון שלו להיות לו רצון לשם שמים - הוא כבר יכול להאמין גם בזה. כי ענין אמונה צריכים על כל צעד ושעל.
"גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהן". היינו, שצריכים להגדיל את האמונה במיתתם יותר מבחייהם, כי כל יסוד הדרך של הצדיק זצ"ל הוא כן, בבחינת אמונה, כי רק על דרך זו מתגלה הידיעה, ולמי שיש הזכיה ללכת בדרכי אמונה, רק לו החכמה והגבורה.
"כל המתעצל בהספדו של חכם ראוי לקוברו בחייו". פירוש, במקום שאין מורגש חסרון שם מורגשת עצלות, והיות שאינו מרגיש את האבידה ואינו מתפעל בשיעור שיעורר בליבו בחינת הספד, אזי אפילו שעדיין חי, שטרם נסתלקה ממנו החיות שקיבל מהחכם, מכל מקום 'ראוי לקוברו בחייו'. וכמו שאין תקנה למת אלא בקבורה, כן האדם הזה 'ראוי לקוברו', משום שהמות כבר בטוח שיבוא, היינו שהחיים יסתלקו ממנו, וזה שהשמיעונו חז"ל שכבר מעכשיו ראוי לקוברו.