תוכן

ב"ה י"א ניסן תשי"ז - לכבוד החבריא שיחיו לנצח
הנה זה כמה זמן שלא השגתי מכם מכתבים. והגם שהתירוצים ידועים לי מזמן, בכל אופן גם לכם זה ברור שהקושיה הכי גדולה היא בזה שיש לכם תירוצים. ונקוה שה' יעזור לנו.
היות שחג הפסח ממשמש ובא, נדבר קצת מענין דם פסח ודם מילה. פירושו של דם הוא דממה, מלשון "וידום אהרן", "דום לה'", היינו, שאינו שואל שאלות מדוע יש לו שאלות. וד"ל.
להבין זאת נקדים את מאמר חז"ל (גיטין לו, ב) "תנו רבנן: הנעלבין ואינן עולבים שומעין חרפתן ואין משיבין עושין מאהבה ושמחין ביסורין, עליהן הכתוב אומר: ואוהביו כצאת השמש בגבורתו". ופירש רש"י: "עושים מצות מאהבת המקום, ולא ליטול שכר ולא מיראת פורענות".
ופירוש הענין הוא, כי בזמן שאדם נכנס בעבודה בהתאמצות יתירה יותר מכפי שקיבל מהחינוך אזי מתרקמת בלבו תביעה נפשית, עד ששואל ואומר שלפי ערך עבודתו וטרחתו בתורה ומצוות שהיא יותר משאר בני גילו היה השי"ת צריך להתגלות אליו כבר מזמן ולגלות לו את טעמי התורה וטעמי המצוות ולהשתעשע עמו, כמו שכתוב: "ישראל אשר בך אתפאר", שפירושו שהקב"ה משתעשע עם העובדי ה'.
והוא רואה אחרת, שמכל טרחתו ויגיעתו הוא הלך אחורנית מערך בני גילו (וד"ל), אזי במקום שהיה צריך לשמוע קול ה' מדבר אליו, הוא שומע חרפתו (כמו שכתוב: "אשר חרפו אויבך"), היינו שאין מתחשבים עמו (נמצא שכל טרחתו ויגיעתו בתורה ועבודה היא על קרן הצבי, וד"ל). ואז האדם מרגיש שהוא עלוב, כי נעלב מכך שהוא עומד במדרגה יותר שפלה מכל בני גילו. והגם שבמצב כזה אין הוא מסוגל לראות איזה סימן של גדלות אצל בני גילו, מכל מקום הוא אומר לנפשו: אם לאחרים היה את סדר העבודה ושׂכל התורה שיש לי בטח היה ה' שומע לדבריהם ולא היתה יגיעתם לריק. (ערבתי כאן שני דברים ביחד, היינו בחינת מוחא לאותם המבינים וכמו כן את הבחינה של יאוש לאותם המבינים)
וזה ידוע לנו שהעיקר הוא האמת, היינו ש"אין לדיין אלא מה שעיניו רואות", לכן אם הוא רואה את מצבו האמיתי עם כל המחשבות המנקרות את מוחו, יוצא לו על ידי זה שני דברים: א'. שמרגיש עצמו שהוא נעלב היינו שאין מתחשבים עמו. ואח"כ הוא בא למצב הב' ששומע את חרפתו (וד"ל). לכן הוא מרגיש אז יסורים גדולים בזמן שהוא רוצה להחזיק מעמד במצב הזה.
וזה פירוש: 'הנעלבין', שמרגיש שהוא נעלב, היינו שלא משגיחים עליו. 'ואינם עולבים', היינו, שזה על דרך פועל ופעולה, שהפעולה היא שמרגיש שהוא נעלב, והפועל העושה נקרא עולבים; והוא אומר שאין כוונת ה' לתת לו בחינת עלבון, אלא להיפך, שמדרך ה' להיטיב. וכמו כן הוא 'שומע חרפתו ואינו משיב', היינו שאינו מתרץ תירוצים, בסוד: "כוש־תריץ ידיו לאלקים" (תהלים סח, לב).
ונשאלת השאלה, מדוע באמת השי"ת נותן לו להרגיש מצב שפל ויסורים כזה? והענין הוא, כי בזמן שאדם נכנס לעבודה לשמה, היינו ללא שום תמורה עבור יגיעתו, ומקבל על עצמו הן במוחא והן בליבא שיהיה נקי בלי שום נגיעה עצמית, אז נותנים לו משמים מקום שיוכל לראות את מצבו האם באמת כוונתו לשמה. ואם הוא עומד בנסיון אזי מכניסים אותו להיכל ה' ויושב בצלא דמלכא.
נמצא, שרק במצב הזה יכול לגלות את שיעורו האמיתי ל'אהבת המקום ולא ליטול שכר'מא, מאחר שיש לו עכשיו רק יסורים, שזה נקרא שדרך התורה היא "חיי צער תחיה", היינו, שמטרם שעוברים את המצב של חיי צער, שהיגיעה הראויה להביא לידי מציאת השי"ת שכל אחיזתו היא רק בסוד חן דקדושה, כמו שכתב אאמו"ר זצ"ל ביאור על מאמר חז"ל: "אשה חמת מלא צואה וכו' והכל רצין אחריה", כמו שפירשתי לכם את הביאור שאי אפשר להעלותו בכתב, שהוא בסוד ​"אסתר ירקרקת היתה וחוט של חסד משוך עליה", ובסוד "ואביה ירק ירק בפניה". וכאן המקום שצריכים לסייעתא דשמיא.
וזה ענין "דם פסח ודם מילה". היינו, שיכולים להחזיק מעמד ולשתוק בזמן התורה הנקרא פה-סח, ובזמן עשיית המצוות המרומזים במצות מילה - אז זוכים לצאת מהגלות ונכנסים בגאולה, שהוא טעמי התורה וטעמי המצוות.
המכתב נשאר בידי ולא שלחתי אותו. עכשיו, מחר אני נוסע לאמריקה היינו ביום א' לחדש אייר תשי"ז אז אני שולח לכם את המכתב. ידידכם ברוך שלום הלוי אשלג