תוכן

מיום טז' כסלו תרפ"ז – לר' משה יאיר ויינשטוק
ב"ה ב' וישב ט"ז כסלו תרפ"ז לפ"ק לונדון יע"א
כבוד ידי"נ מוה"ר משה יאיר נ"י לנצח
גם מכתבך האחרון מיום ה' כסליו השגתי לנכון. ועל פליאתך ממיעוט מכתבי, אומר לך שטרדותי רבו מאוד, על כן אשא תפילה לה' שיגמור בעדי.
וגם אני מתפלא למה לא פרשת את מכתבי ששלחתי לידידנו הר' דוד מינצברג נ"י בענין 'בעל בית בוצע ואורח מברך' (ברכות מו, ב), כי כתב לי שאינו מבין בו.
וכמדומה לי שנלאית נשוא את הגעגועין לזכות לעול תורה ומצוות לסיבת פגעי הזמן. ומה אוכל לאמר לך [מרחוק] בעת שלא תוכל לשמוע את קולי גם דיבורי, זולת להסתכל באותיות מתות יבשות עד להפיח בהם רוח חיים, אשר לזה צריכים יגיעה, וליגיעה צריכים זמן מרווח לדעתך.

כתיב, "פעמון זהב ורמון פעמון זהב ורמון על שולי המעיל סביב וכו' ונשמע קולו בבואו אל הקודש וכו'".
הנה סוד ה'איפוד' מלשון אי' פה' ד'. כי במקום הדלת, שם הפתח בשעה שסגור. ובגשמיות, אפשר לראות את הדלת כמו שאפשר לראות את הפתח. אמנם ברוחניות, אינם רואים זולת הפתח, ואי אפשר לראות את הדלת כלל, זולת באמונה שלימה וברה רואים את הדלת, וברגע הזאת מתהפך לפתח, כי הוא אחד ושמו אחד.
וכוח הזה לשמוע בקול חכמים במציאות זאת בד' נקרא אמונה, מפני שאינה נקבעת בפעם אחת, אלא בחינוך ובהרגל ובעבודה, על דרך שאומנין את הילד הקטן המונח כאבן שאין לו הופכין, זולת האומן הזה המגדל אותו. ועל כן נקרא כללות העבודה הזאת בלשון "מעיל", להיותו בגד חיצוני והיותו בלמעלה משכל האנושי.
ויש בו שולים, על דרך שולי הכלי ששם מקום קבוץ השמרים והזוהמא, דהנה במשך ימי האַמנות הוא בבחינת הולך ושוב ככל דמהדרי אפתחא, וברגע אחרונה של ההליכה כשנמצא קרוב לפתח אז דוקא נלאה וחוזר לאחוריו, והליכה הזו נקרא 'זהב' מלשון זה הב, כמו שכתוב בזוהר הקדוש. כי ההליכה נעשה בכח ההשתוקקות והגעגעין לדביקותו ית', ומייחל ומתפלל זה-הב זה-הב.
ונקרא 'פעמון', משום שאין לו כח לפתוח וחוזר לאחוריו, וכן מבלה זמנו בהלוך ושוב פעם אחר פעם באהדורא אפתחא.
ונקרא 'רמון', כי רוממות הלמעלה משכל מקיפו סביב, ועל כן השוב נקרא רמון, דאם לא כן הי' ח"ו נופל לגמרי.
ברבות הימים מתקבץ זוהמא וחרדה גדולה בשולי המעיל סביב, הן מבחינת הפעמון והן מבחינת הרמון המתקבץ מ"סביב" האי"פו"ד" שאין לו קצה ...
ולמה עשה ה' ככה לבריותיו, היינו משום שצריך להמציא הקול לדיבורים שיתגלה פה ד' בבואו אל הקודש, כמו שכתוב "ונשמע קולו בבואו אל הקודש".
וצא ולמד מאותיות דהאי עלמא, דאין קול אלא בהחרדה, כמורגש בנימין של הכנור, דבשביל תוקפן של התמשכות הנימין יש שם חרדה באויר שהיא היא הקול ולא זולת. ועל דרך זה יש בכל אוזן אנושי מין עקומא דאודנין שנקרא תוף בלשון רופאים, אשר מתוך שפה שחבירו מכה באויר, באים ניצוצי אויר המוכים אל אזן האדם רדופים ביותר, ועל כן המה מכים על התוף שבאוזן, והתוף נחרד מכל הכאה בצורה אחרת, ובזה נמצאים כל מעלת מובחר היצורים מין המדבר, שבזכות זה כל שתה תחת רגליו.
וזהו שכתוב (תהלים ב, יא) "וגילו ברעדה", ודרשו ז"ל (ברכות ל, ב) "במקום גילה שם תהא רעדה". והלשון קשה, דהיה להם לתפוס לשון קצרה, דהיינו הגילה והרעדה יהי' ביחד. אלא יורנו, אשר הגילה לא הי' לה מקום ושום מציאות בלעדי הרעדה, וזה שאמרו, בו במקום שצריך להמצא גילה ושמחה צריך שם מציאות הרעדה שהוא מקום גילה.
גם תוכל לנסות זאת בזוג המקשקש על הברזל כגיגית ומשמיע קול, אם תשים ידך על הגיגית תיכף יחלש הקול, ויהיה זאת מפני שקול היוצא מהגיגית הוא בחינת הרעדה של הגיגית על ידי הכאת הזוג, ובתשומת ידך על, אתה מחזק את הגיגית וממעיט את הרעדה וממילא יחלש הקול.
והנך רואה את הקולות, אשר הקול והחרדה דבר אחד הוא, אמנם לא כל הקולות ראוים לנעימות שהוא באיכות צורת הקודם, דהיינו החרדה. למשל, קול רעמים המה מפחידים ולא ינעמו לאוזן האדם, מפני שהחרדה תופסת שיעור גדול בכוח המכה, וגם כן מדה של זמן ארוכה יותר מדאי. ואפי' כוח המכה היה קטן, היה גם כן מאוס [נמאס, צורם] לאוזן, מפני תפיסת זמן מרובה. אבל קול כינור ערב לאוזן שומע, להיותו משוער בכוח המכה, והיותו משוער בתכלית הדקדוק באריכות זמן. והמאריך בתפיסת זמן אפילו חלק ס"ד מדקה, יקלקל הנעימות. ואם לא תדע זה, שאל [נא] ללוי יצחק ויאמר לך.
ומכל שכן להכין [להבין] את הקולות לדבר ה', כי יקר הוא, ודאי צריכים דקדוק גדול, בכוח מכה, המחולק על שבע מדרגות. ומכל שכן בתפיסת זמן, שלא לקלקל חלק ס"ד מרגע [מדקה], כי שם רגל גאוה נמצא, כמו שכתוב (איוב לג, יא) "ותשם בס"ד רגלי". ואז תדע שכל המלאכים עולים בשיר, ובמקום גילה הוקדם הרעדה, ועל כן לא כל החרדות טובות. אלא החרד לדבר ה', מקבץ כל החרדות למקום והקדם הגילה. והוא סוד "יקוו המים וכו' אל מקום אחד", לא זולת ח"ו.
וזהו שאמרו ז"ל "כינור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד, כיון שהגיע חצות לילה, מנשבת רוח צפונית בו, והי' הכנור מנגן מאליו". כי החרד לדבר ה' נקרא החרדה במקום רוח צפונית, דהיינו בסוד הרמון כנ"ל. דבזה בעל הבית בוצע, ואתפליג לילה, על דרך 'תפילה עושה מחצה' (ויקרא רבה י, ה). דעל כן הוא שוכב במטה, שהוא סוד "לא יתן לעולם מוט לצדיק וכו'" (תהלים נה, כג), ועל דרך שאמרו על "וישכב במקום ההוא" (בראשית כח, יא), דרשו (זוהר ויצא יב; פנחס תקד): יש כ"ב אותיות, שהוא כף המחזיק ב' אותיות שהם ב' הנקודות היותר רחוקות בהמציאות שלפנינו, כמו שהארכתי במכתבו של דוד. ולמעלה ממטתו - שם הוא סוד רמון כנ"ל. וכיון שנתגלתה הנקודה של מטה גם כן, אז הקב"ה יוצא לטייל עם הצדיקים בגן עדן, כי הפתח פתוח, והשכינה הקדושה אומרת אז כל השירות והתשבחות שלה, ועל כן כינור של דוד מנגן מאליו, כלומר, בלי חיבור שום דבר זולת החרדה דרוח צפונית, ודי למבין.
ואם עדיין אין הדברים ברורים, צא ולמד אלף-בית. שלא נחסר כלל להב' שהעולם נברא בו, זולת הא' של אנכי. וזה הפרצה שלה ברוח הצפונית של הב', ועל כן "מצפון תפתח הרעה" (ירמיה א, יד), שהיא פרצה גדולה. אמנם על כן "מצפון זהב יאתה".
ומתחילה בפעמונים. ובהתיחדם של הב' אותיות, מתגלה פה ה'. ועל כן צריכים לקבץ החרדות למקום אחד, להיות חרד רק על דבר ה'. ואז מכינים פעמון זהב ורמון בשולי המעיל סביב, דעל דרך זה לאט לאט יהי' העומד מרובה על הפרוץ ויריח ביראת ה', ומרגיש שכל מה שטרח בעל הבית לא טרח אלא בשבילו, ואז ידע ויראה שבעה חלקי הרוח רעדה כנ"ל, דהיינו שנוסף על הרוח של יראת השם עוד ששה רוחות השורים על משיח ה', כמו שכתוב (ישעיה יא, ב) "ונחה עליו רוח חכמה ובינה וכו'" ע"ש.
ועל כיוצא בו אמרו ז"ל (ברכות מו, ב) "בעל הבית בוצע וכו'", דאף על גב שבעל הבית בוצע, האורח מברך על הפרוסה כמו על השלימה. ומי אשר ח"ו אינו עושה את זאת, עליו נאמר "ובאו פריצים וחללוה" (יחזקאל ז, כב) ח"ו, כמו שכתוב (אסתר ז, ח) ​"הגם לכבוש את המלכה עמי בבית", שבא [לבוא] שם בגסות הרוח בפרוץ מרובה על העומד וכדי בזיון וקצף.
וזה סוד ויו קטיע דשלום דפנחס, להיותו עומד בפרוץ מרובה לפניו, "ותעצר המגפה" (במדבר כה, ח), שבקדושתו הִרְבה העומד על הפרוץ, ושוב נתיחדו העם עם משה וד"ל, והי' שכרו שהקב"ה אמר למשה שיאמר לו "ואני נותן לו ברית כהונת עולם" לנצחיות, כמו שכתוב בזוהר.
ובזה יתבאר לאברהם הזאת זכרון שלו שיש שם, שלא יחשוב האדם בפרטות הענינים שנלכד בהם שזהו עצת היצר והס"א [רק בכללות], והכונה כמו שהארכתי כאן די באר.
וזה סוד כל עשיותיו של אדם צריכין להיות בכונה לאקמא שכינתא מעפרא, שהנחש הקדמוני ניזון הימנו, ודו"ק.
ומה אעשה לאלה שנודרים ונודבים על דעת רבים להטות, ודי להם חצי הנחמה שמקבלים על ידיהם, כמו שכתוב (ע"פ דברים רבה ב, כב) צרת רבים חצי נחמה, ועל כן עובדים ומסתפקין כדי לקבל פרס, ולו גבהו דרכיהם פעם אחת על תמיד למעלה מיוד טפחים, אז יראו את הדלת כי פתח פתוח להרוחה הוא, ולא יהי' עוד ב' הפכים במקום אחד ובזמן אחד, להיותו שורה למעלה מיוד.
הרבה דברתי עמכם בכפיפה אחת, ונתתי לכם פעמוני זהב טהור שהי' כדאי עוד יתר מדאי מכדי תפישת יד, ושלחתם ידכם ותטו את השמלה אחרי רבים, כי לא רציתם לזכות בו בטהרה.
והנה יהודא צבי כותב לי שמתנחם ביגיעתו, להיותו במקום שמחורבן הבית עד הנה לא הי' שם אמונת חכמים וכו', אמנם כן גם זה חצי נחמה הוא, וד"ל. אמנם בכלל אינה ידוע לי מה הפסיד בסבתי ולמה יצא לרשות הרבים לחפש נחמות, ואני קורא עליו את המקרא הזה (ע"פ מלכים ב' ו, טז-יז) "פתח נא עיני הנער ויראה שרבים אשר עמנו מאשר עמהם".

כתיב (משלי ג, לד), "אם ללצים הוא יליץ ואם לענוים יתן חן". להבינכם את זאת אפתח במשל פי, אולי תבינו.
מלך גדול טוב ומטיב אחד, שכל מגמתו לא הי' אלא להנות בני מדינתו, כי לא הי' לו שום עבודה אחרת, אמנם ידע שיש מדרגות במקבלי טובתו בדבר אהבתם אליו והכרת מעלתו, ועלה ברצונו להנות מאוד ומאד את הכשרים שבבני מדינתו ביחוד, וכל יתר העם יראו איך המלך אין מקפח שכר מן המרבים אהבה אליו, מחמת שיש בזה תענוג מיוחד בהרגשם שנבחרים מעם המה, שהוא תענוג היקפי נוסף על כל התענוגים שנותן להם כיד המלך, וגם זה רצה ליתן לאוהביו.
וכדי להשמר מהתלונה של העם, כי ישקרו בעצמם או יטעו גם כן את עצמם לאמור שמאוהבי מלך המה, ועם כל זה נגרע שכרם.
ומחמת שלימותו של מעלת המלך נשמר גם מזה, וחשב תחבולה והמציא המצאה נפלאה שנתן צו לכל בני המדינה אחד לא יחסר, לבוא על שנה תמימה אל עבודת המלך להיכל המלך במקום מיוחד שם, ובפירוש היתנה שלא לעבוד מחוץ למקום הנועד כלום, כי פיגול הוא ובעיני המלך לא ירצה. והנה שכרם אתם במקום פעולתם, שהכין להם סעודות גדולות וכל מעדני עולם בכל אימת שרוצים, ואחר ככלות השנה של העבודה אז יקח את כולם לשלחן המלך עצמו ויהיו מרואי פניו היושבים ראשונה במלכות.
והמאניפעסט [-הכרוז] נתפרסם, וכולם כאחת באו לעיר המלך המוקפה חיל וחומה, כי נסגרו שם במשך השנה הנועדה, ותחל העבודה, וכסבורים היו שהמלך הכין משגיחים על אופן עבודתם לידע מי שעובד אותו ומי שלא עבדו, אמנם המלך נסתתר ואין שום השגחה ואיש הישר בעיניו יעשה.
ולא ידעו מההמצאה הנפלאה, אשר נתן מין אבק רע במעדנים ומגדנות וכנגדו נתן אבק מרפא בבית של עבודה, ובזה נתברר ההשגחה מעצמו, כי אוהביו ונאמניו באמת ובתמים אע"פ שראו שאין השגחה במקום הזה, מכל מקום מחמת אהבתם הנאמנה שמרו מצות המלך בדקדוק, ועשו כל עבודתם המוטל עליהם, גם דייקו שיהיה במקום המיועד, ממילא שאבו לתוך גופם את האבק המרפה. וגם כשהגיע זמן האכילה, טעמו את המגדנות והמעדנים, והיה בהם אלף טעמים שמעודם לא השיגו שיש טעמים מתוקים כאלו, ועל כן היו מהללים ומשבחים מאד את המלך, כי שולחן המלך הנעלה על כל שבחים המה אוכלים.
אמנם השפלים שאינם מבינים כלל בחינת מעלה במלך שראוי משום זה לאהוב אותו באהבה מסורה ונאמנה, כיון שראו שאין השגחה, לא שמרו את המצוה כדבעי, דהיינו שזלזלו רק במקום הנועד להם, וכל אחד עבד עבודתו במקום שנראה לו במגרשי העיר המלך, וכשהגיע זמן האכילה, כיון שטעמו את המגדנות נתמלא חיכם טעם מר מחמת האבק הנ"ל, ויחרפו ויבזו את המלך ושולחנו הבזוי אשר הכין להם לשכר חלף טרחותם, והוחזק אצלם לשקרן גדול שאין כמותו, שבמקום מעדנים ומחמדי עולם נותן להם מרורות [ומלוחות] כאלה, ומחמת זה התחילו להמציא להם ממגרשי העיר מיני מזונות לשבור רעבונם, ו"משנה שברון שברם" (ירמיה יז, יח), כי עבודתם נתרבה פי שנים, ולא ידעו את החמדה שבשולחן המלך המצוי לעיניהם.
והנמשל הוא שהתורה נחלקת לחצאים: חצים לשיעבוד המקום, כמו תפילין ושופר ולימוד התורה. וחצים לשיעבוד הבריות, כמו גזילה, ושמרתם לנפשותיכם וכו', גניבה, אונאת איש, להקפיד אנקיות. והנה חלק שבין אדם לחבירו היא העבודה האמיתית, וחלק שבין אדם למקום הוא השכר והמחמדים הפרושים על שולחן המלך.
אמנם "כל פעל ה' למענהו" (משלי טז, ד), שגם החלק של שיעבוד הבריות צריך להיות במקום של מלך, דהיינו לאקמא שכינתא מעפרא, לא זולת, ובזה יש אבק מרפא להסם המות המוטל בין אדם למקום. וזה סוד "ולענוים יתן חן", בתורה ומצוות [ש]בין אדם למקום ושיעבוד ה', ואוהביו ושומרי בריתו לעשותם עובדים הכל על המקום הנועד, ויש להם החן דקדושה, ומשנה ירשו בארצם (ע"פ ישעיה סא, ז), כי מלבד שאינם עובדים כל זה בשיעבוד הבריות, שורים בתענוג כל ימיהם בחן ה'. אמנם ללצים יליץ כנ"ל, ואומרים שולחן המלך מגואל הוא ח"ו, כי מרגישים את הקדושה כמו מין ליצנות [וח"ו], ואם כן הרשעים אינם מרויחים ברשעם, ואם כן מי יוכל להפסיד מה אם יתפרש מהם אפילו בשעת תקוה למציאות חן.
יהודא ליב