תוכן

ב"ה ו' עש"ק חוקת תשט"ז פה מנשסתר יע"א - לכבוד התלמידים שיחיו
זה לא מזמן קבלתי מכתבים מ... ואני אענה על כל המכתבים באופן כללי ומופשט, היינו אפילו הזקן שבחבורה גם כן יוכל לקבל תשובות מספיקות אפילו על השאלות שהוא לא העלה אותן על הכתב. ואני זוכר עוד איך שאאמו"ר זצ"ל לימד אותו איך לכתוב, ובטח הוא זוכר את זה. כי ענין הכתיבה פירש אאמו"ר זצ"ל על מה שאנו אומרים:​ "זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים וכתבנו בספר החיים", שענין כתיבה הוא תמיד בדיו שחור על גבי ניר לבן.
וענין לבן הוא הזמן של תורה ועבודה, וזמן שחור היינו בחינת הרע והשפלות שהאדם מרגיש בעצמו. והשחרות הזו צריכה להיות מוקפת לבן על כל אות ואות, היינו, שאי אפשר לראות את מצב האמת איך שהוא אלא רק לפי שעותכ שנותן על תורה ועבודה, כי "המאור שבה מחזירו למוטב". לכן דוקא על ידי ריבוי היינו בחינת הימין, באים אחר כך למצב של השמאל שנקרא שחרות - ואז נבחנת הכתיבה שהיא כשורה. משא"כ סתם שחרות, שהאדם אינו מרבה בתורה ומצוות ואומר בעצמו שהוא רע, הרע הזה נמשך מחלל דקליפות ואין לזה שום מקום ברשות היחיד.
וצריכים תמיד להזהר שלא להפוך את סדר הזמנים של ימין ושמאל. וזה על דרך שאמרו ז"ל על הפסוק: "תמיד עיני ה' אלקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה - עתים לטובה עתים לרעה. עתים לטובה כיצד? הרי שהיו ישראל רשעים גמורין ​בראש השנה ופסקו להם גשמים מועטים. לסוף חזרו בהן. להוסיף עליהן אי אפשר, שכבר נגזרה גזרה, אלא הקב"ה מורידן בזמנן על הארץ הצריכה להן, הכל לפי הארץ. עתים לרעה כיצד? הרי שהיו ישראל צדיקים גמורין בראש השנה ופסקו להם גשמים מרובין. לסוף חזרו בהן. לפחות מהן אי אפשר, שכבר נגזרה גזרה, אלא הקב"ה מורידן שלא בזמנן על הארץ שאינה צריכה להן לטובה".
וזה אני מפרש בשני אופנים: א' תשובה לאותם החברים שאומרים שתיכף בעת הלידה נתנו להם מהשמים כוחות קטנים, היינו מוח מצומצם שאין בו לא חריפות יותר מדי ולא הבנה ולא זיכרון ולא מרץ ולא דעה מקיפה וחזקה, והם מדברים סרה על כל כוחות הנפש שלהם ואומרים לנפשם שבטח מחמת חטא של גלגול הקודם גזר הקב"ה גזירה שירדו לעולם הזה עם כוחות גשמיים מועטים, משום שבראש השנה - היינו בתחילת יצירתם גזרו עליהם כך.
אבל צריכים לדעת: אם חזרו בהן - אותם הגשמים מועטים, היינו כוחות הנפש המועטים, יורדים בזמנם לארץ הצריכה להם. היינו שכל הכוחות שיש בו משתמש בהם לברכה, וזה מספיק לשיעור שהארץ - היינו הלב - תתן יבולה, היינו פריה ורביה בתורה ומצוות וכו'.
ואם לא זוכים, אז אפילו שנגזרו עליהם גשמים מרובין ואחר כך סרחו - כל הכוחות הגשמיים, הנקראים גשמים מרובין - מורידם שלא בזמנם על הארץ שאינה צריכה להם, היינו שמשתמש בכל המרץ והשכל, לא לארץ דקדושה, אלא למקום מדבריות שיש בהם חיות רעות, אבל בשביל הארץ שתתן יבולה אין שם שום גשמים. )ויכולים לראות אצל הני גדולים, שלגבי עבודה טהורה ונקיה אין להם שום שכל ושום מרץ וכח)
והאדם צריך לתת עיניו ולבו שהגשמים ילכו רק למקום שצריכים להם, וזה השיעור מספיק בכדי שתוכל הארץ לתת יבולה, וזה נקרא 'עתים לטובה'.
ובזה ניחא מה שחז"ל ציירו 'עתים לטובה' דוקא בזמן שהיו רשעים גמורים בראש השנה, ולמה לא אמרו שהיו צדיקים ונשארו צדיקים? אלא כל אדם, איזה כוחות שיתנו לו - תמיד יש בידו לומר שהם קטנים. ולזה תירצו, אפילו רשעים גמורים בתחילת יצירתו, היינו בראש השנה, ופסקו גשמים מועטים - מכל מקום זה מספיק שהארץ, היינו הרצונות שלו יתנו פירות של קדושה.
הארכתי בכל זה כדי להוציא את התירוצים שיש לכמה מהחברים שמתחכמים לתרץ מעשיהם.
ופירוש הב' הוא: אם האדם אינו זוכה לתקן את מעשיו שילכו על דרך הטהרה, אזי אפילו שנותנים לו איזו חיות של קדושה שיכול להשתמש בה ולהרגיש בעצמו מעט שלמות שעבורה יוכל לתת שבח והודאה להקב"ה שקרבו מעט לעבודתו ית"ש, שזה נקרא "פסקו להם גשמים", וכח זה צריך להאיר לו בזמן העסק בתורה וקיום המצוות, כי אין לבוא לבית המלך בלבוש שק; - אם אינו זוכה הרגשת השלמות היא בזמן שעוסק בדברים בטלים, היינו בזמן אכילה ושתיה ושאר דברים, ובזמן שבא לקיום תורה ומצוות - אז הוא מרגיש את שפלותו, ונמצא שדוקא ב'שער המלך' אז הוא לובש את ה'שק' של השפלות, וזה פירוש: "שלא בזמנם על הארץ שאינה צריכה להם", וממילא לא יכול להיות פירות לברכה, כי "אין ארור מתדבק בברוך". אלא צריך להיות להיפך, שדוקא בזמן עשיית המצוות צריך להרגיש את עצמו בשלמות, ואז מכשיר את עצמו בזה שהשי"ת משרה שכינתו עליו, וזוכה לעריבות ומתיקות נועם עליון, עד שמרחמים עליו ממרום ומדבק את עצמו לנצחיותו ית' וית'.
והעיקר הוא שצריכים להתחזק בעניני האמונה דוקא במקום שמתעוררות השאלות מי ומה, וד"ל. ועל ידי זה נבין מה שמביא רש"י על הפסוק: "זאת חוקת התורה. וז"ל: לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל לומר מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה, לפיכך כתב בה חוקה, גזירה היא מלפני אין לך רשות להרהר אחריה". ויש להבין, מכאן משמע שמפני שאוה"ע מונין וכו' לכן אין כתוב בה טעם, ולפי השכל הפשוט היה צריך להיות להיפך, היינו שבזמן שאין מי שישאל לא צריך טעם, משא"כ כששואלים אז צריך לתת טעם? אלא שענין 'חוקת התורה' הכוונה על האמונה, ודוקא במקום ששואלים צריכה להיות התשובה למעלה מהדעת.
ועם זה תבין גם כן מה שאמרו חז"ל: "משל לבן שפחה שטינף פלטרין של מלך, אמר המלך, תבוא אמו ותקנח את הצואה. כך אמר הקב"ה, תבוא פרה ותכפר על מעשה העגל". ויל"ה איזו שייכות יש לפרה אדומה עם העגל, וכי משום שהלשון נופל על לשון, שכאן כתוב פרה ושם כתוב עגל? אלא כנ"ל, שחטא העגל היה כמו שכתוב בהקדמת ספר הזהר במאמר "מי ברא אלה" (אות יד בהסולם, ע"ש) שאמרו: "אלה אלהיך ישראל", היינו בחינת ידיעה, ולא בחינת מי הנקראת חסדים שהיא בחינת אמונה. לכן בא מעשה הפרה שזה סוד אמונה למעלה מן הדעת, ובזה תכפר מעשה העגל.
ידידכם ברוך שלום באאמו"ר זצוק"ל בעל הסולם אשלג