תוכן

ב"ה חמשה עשר בשבט תשי"ז פה מנשסתר - לכבוד החבריא שיחיו לנצח
לפני זמן מה כתבתי לכם מכתב ועדיין לא קבלתי תשובה אם זה הגיע אליכם, וחוץ מ... כולם מתרשלים במכתבים אלי, ובטח זה ענין של עשה שהזמן גרמא. וד"ל.
א) על ראש השנה לאילנות שהוא בחמשה עשר בשבט מובא בגמרא (ר"ה יא, א): "באחד בשבט מאי טעמא? אמר רבי אלעזר אמר רבי אושעיא הואיל ויצאו רוב גשמי שנה". וברש"י: "שכבר עבר רוב ימות הגשמים שהוא זמן רביעה ועלה השרף באילנות ונמצאו הפירות חונטין מעתה". וכתבו בתוספות, שהפירוש הזה הוא גם לבית הלל שסוברים בט"ו בשבט. ושם: "האי מאן דנפיק ביומי ניסן וחזי אילני דמלבלבי, אומר: ברוך שלא חיסר מעולמו כלום וברא בו בריות טובות ואילנות טובות להתנאות בהן בני אדם".
ויש להבין: א) מהו 'שלא חסר מעולמו', אם הוא רואה שאילני מלבלבי - איזו הוכחה יש מכאן שלא חסר שום דבר בעולם. ב) מהו 'וברא בו בריות טובות', איזו ראיה יש מכאן שהבריות הן טובות. ג) מהו הקשר בין אדם ואילן, שהם תלויים זה בזה ["בריות טובות ואילנות טובות"]. ד) מדוע אם עברו רוב ימות הגשמים הוא סימן לראש השנה, שטעם זה הוא בין לבית שמאי ובין לבית הלל.
להבין את כל הנ"ל אפשר לפרש זאת על דרך העבודה, איך יגיע האדם לשלמות המטרה.
ידוע שראש השנה הוא זמן הדין, שדנים את העולם לטוב או ח"ו להיפך. וראש נקרא שורש, שמשורש זה יוצאים הענפים, ותמיד הענפים נמשכים לפי מהות השורש, כי משורש של תפוז לא יצאו ענפים של תפוחי עץ וכדומה. וכפי השורש והראש שהאדם מסדר לעצמו בתחילתו כן הולך וממשיך את סדר החיים שלו. שהשורש הוא היסוד שעליו נבנה כל הבנין. וענין הדין שדנים את האדם בראש השנה, היינו האדם עצמו הוא השופט והדיין והמוציא לפועל, כי האדם הוא הדיין ומוכיח ויודע ועד, וזה על דרך שאמרו ז"ל: "יש דין למטה אין דין למעלה".
וגשמים נקראים חיות ותענוג שעל ידם מוציא האילן פירות, שהוא בחינת תענוג שאדם נהנה מזה. ועיקר עבודת האדם היא בימות החורף, בלילי טבת הארוכים. והנה מחודש תשרי שהוא ראש השנה הכללי עד שבט, כבר עברו רוב ימות הגשמים, היינו שהאדם כבר קיבל חיות ותענוג מתורה ועבודה. אזי האדם עושה דין לעצמו אם כדאי להמשיך כל השנה רק בתורה ועבודה או ח"ו להיפך.
ו"אם יש עליו מלאך מליץ אחד מני אלף להגיד לאדם ישרו", היינו אם יש לו זכות, אזי מגידים לאדם יושרו, שפירושו הוא שילך בדרך הישר, אזי - "מני אלף", בסוד "ואאלפך חכמה". ואז אחר הדין ודברים שהאדם עושה לעצמו, יוצא זכאי בדינו, היינו שמקבל על עצמו שמהיום והלאה יעסוק רק בדברים זכאים, שענינו בדברים שהם אך ורק להשפיע, הן לשמים והן לבריות, שהוא עוסק בעניני השפעה בין אדם למקום ובין אדם לחברו.
וזה דוקא אם רובא זכויות, היינו שעד עכשיו רוב החיות והתענוג שקיבל היה בדברים של השפעה, ואז יש לו היכולת להחליט שכדאי הוא שמהיום והלאה הוא ימשיך בדרך זו. וזה נקרא שיוצא זכאי בדינו.
ואם רובא עוונות, היינו שאחר כל העבודות והיגיעות מכל מקום רוב החיות שלו היתה רק מדברים גשמיים, שענינו שלא קיבל תענוג אלא מדברים של רצון לקבל לעצמו, שזהו שורש כל העוונות והחטאים, אזי הוא יוצא חייב בדינו, היינו שרואה שאין לו שום טעם וחשק בעבודה דלהשפיע, אלא שמחליט בדעתו שמכאן ואילך ילך רק בדרך של קבלה לעצמו, שזה בדרך כל העולם שאין להם שום מושג בעבודה דלשמה הנקרא עבודה דלהשפיע אלא כל החיות שלהם היא רק מה שממלאים את תאוות עצמם.
וזה נקרא חוב לאדם, משום שהדברים שהם בבחינת קבלה לעצמו מעכבים את האדם מלהגיע לשלמותו בנצחיות ולזכות לתענוגים העליונים הרוחניים שבשביל זה נברא האדם ועל זה היתה מטרת הבריאה, נמצא שזה נקרא חוב לעצמו, היות שאחרי כל זה הוא מחליט להמשיך כל ימיו בדברים שהם חוב לנשמה.
וזה אפשר לפרש בדברי הרש"י: "משום שעברו רוב ימות הגשמים וכו' ועלה השרף באילנות ונמצאו הפירות חונטין מעתה". היינו, אם עברו רוב הלילות הארוכים של ימות החורף בתורה ועבודה, ועלה שרף באילנות, ויודע ומרגיש בעצמו עד כמה שאש שורפת בלבו, ע"ד "רשפיה רשפי אש שלהבתיה" - אזי הוא ממשיך בהחלטה נחושה ללכת בדרך הזו לתמיד. וזה פירוש: 'ונמצאו הפירות חונטין מעתה', היינו מעתה והלאה הוא יזכה לפירות.
לכן ט"ו בשבט נקרא ראש השנה, משום שכבר האדם עשה דין וחשבון לעצמו אם כדאי להמשיך בעבודה על צד הטהרה או ח"ו להיפך, כי כבר יודע אז מאיזו בחינה הוא יכול להמשיך חיים, היינו אם מדברים של קבלה עצמית או מדברים שהם להשפיע נחת רוח ליוצרו.
כי דבר זה ידוע שכל עבודתנו היא רק להשיג את הרצון להשפיע, ורק על זה אנחנו צריכים להתיגע, כי על הרצון לקבל לעצמו אין צריכים לעבוד משום שרצון זה כבר הכין הבורא ית' בשבילנו וזה נמשך לנו ממטרת הבריאה שהיא רצונו להיטיב לנבראיו, ולסיבה זו ברא את הרצון לקבל (עיין הקדמה לספר הזהר באריכות מאות ו).
ואם הבריאה היתה נשארת בבחינה זו, פירוש, אם היינו מקבלים השפע הרוחני והנצחי ברצון לקבל הזה, אזי התענוגים לא היו באים אלינו בשלמות. משום שהטבע הוא שכל ענף רוצה תמיד להתדמות לשורשו, והיות ובשורש שלנו שהוא הבורא ית' אין נוהג ענין הקבלה לעצמו, לכן היינו מרגישים בזה טעם של נהמא דכיסופא והיתה יוצאת הבריאה בבחינת חסרון.
וכדי שהבריאה לא תשאר עם חסרון, הכין לנו הבורא ית' תיקון, הנקרא צמצום, שענינו הוא שבמקום שיש רצון לקבל אז האדם מרגיש בחינת הסתרה, כמו שכתוב בהקדמה להסולם (בפתיחה לחכמת הקבלה אות י) שאע"פ שהחיים המלובשים בגוף הם בחינת אור הנמשך מעצמותו ית' יש מיש, מכל מקום לא ניכר שורש מוצאו, אלא שאדם מרגיש את עצמו לרשות בפני עצמה, ודבר זה נמשך לו מסבת הצמצום, כנ"ל.
ורק על ידי הסתגלות בתורה ועבודה אזי זוכים להתיקון, הנקרא: "קבלה על מנת להשפיע", שעל ידי זה אנו זוכים לדבקות בו ית' וכמו כן נקבל את כל התענוגים שהוכנו בשבילנו, היינו שמקבלים את כל התענוגים וכבר אין בהם בחינת נהמא דכסופא, נמצא שבזה הכל נשלם. וזה פירוש: "שלא חסר מעולמו כלום", שכוונתו על תיקון דלהשפיע כמו שיתבאר להלן.
ועתה נבאר את ענין הקשר שבין אילנות לבריות, שחז"ל סמכום זה לזה. הנה כתוב: "כי האדם עץ השדה", היינו, כל העבודות שנוהגות באילנות כדי שיהיו מוכשרים להוציא פירות נוהגות גם באדם, כי בכדי שאדם יהיה מוכשר להוציא פירות מוכרחות לעבור עליו כל העבודות שנוהגות באילנות.
וענין פירות הוא תכליתו של האדם. ואאמו"ר זצ"ל פירש פעם בסעודה של חמשה עשר בשבט הטעם שעושים סעודה בפירות. ואמר: משום שזהו כל ההפרש בין קדושה לסטרא אחרא. כמו שכתוב בספר הזהר: "אל אחר איסתרס ולא עביד פירי", שמפורש בהקדמת ספר הזהר (אות כג בהסולם) שמתייבש מקורם והם נובלים והולכים עד שנסתמים לגמרי. וההולכים בקדושה זוכים לברכה במעשי ידיהם, "אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול". ע"ש. לכן עם ישראל עושים רמז לזה בכדי להראות שעיקר הוא הפירות. עכ"ל.
והפירות דקדושה הוא בזה שזוכים לגילוי אלקותו ית', ונעשה כמעיין המתגבר שאינו פוסק לעלמין, והולך ממדרגה למדרגה עד שזוכה לגילוי אלקותו ית', לומר להשי"ת: "יתפאר בי כי חפץ בי והוא יהיה לי לעטרת צבי".
וענין העבודות שנוהגות באילנות ניתנו גם כן לאדם בכדי להכשירו, כנ"ל. ועיין במסכת שביעית שמביא שם דברים הזקוקים לעבודת האילן, וממנו נלמד לעבודת האדם, וז"ל: "מזבלין", מכניסים להם זבל. כמו כן האדם צריך להכניס בעצמו זבל, היינו בחינת פסולת, שהן מדות המגונות שבאדם.
אבל האדם אינו צריך להביא זבל מהחוץ כמו אצל האילן, אלא הזבל שלו מספיק, מטעם שאדם נברא עם כל המידות המגונות והשפלות, והמה הנקראות זבל, כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל על פירוש רש"י: "שהיו אומרים זבל פרדותיו של יצחק ולא כספו וזהבו של אבימלך" והוא צריך רק להביא את הזבל מההעלם אל הגילוי, זאת אומרת לתוך הרגשתו, שירגיש מדת שפלותם של המידות המגונות שבו, אחרת אינו מסוגל לתקן מעשיו.
"מעדרין", חופרין בעיקרי האילנות. כמו כן האדם צריך לחפור ולחקור את עיקר תכליתו של האדם מהי ולשם איזו מטרה בא לעולם הזה.
"מיבלין", חותכין את היבלת, מומין הנולדים באילן. יבלת נקרא דבר שמחוץ לגופו. ישנם כמה דברים שאדם עושה אותם והם נראים לחוץ, כגון בעת התפילה או שמדבר דברי חסידות לפני חברו, שעל ידי זה חברו רואה את עבודתו משום שהיא מחוץ לגופו. אזי צריך לחתוך אותם ולבטלם. כמו שכתוב: "הצנע לכת עם אלקיך", ומתי יכול האדם לומר שעבודתו היא 'לה' אלקיך' - בזמן שהוא בהצנע לכת.
והסימן הוא: אם משתוקק להצניע את עבודתו מזולתו אז ידוע הוא שכוונתו היא אמיתית ולשם שמים. אבל אם הוא משתוקק לגלות לזולתו ומטהר את הגילוי בק"ן טעמים, כגון שחברו ילמד ממעשיו ויראה את גודל עבודתו והתלהבותו בעבודת ה' וכדומה, אז עליו לדעת שעבודתו היא לא לשם ה' אלקיך. משא"כ בזמן שעבודתו היא לשם שמים אז מטבעו ירצה לכסות את עבודתו והיא נשארת בפנימיותו ואינה נגלית לחוץ אפילו במשהו.
"מפרקין" העלים מעל גבי האילן להקל מעליו. שמטבע הדבר הוא שאין האילן מוציא פירות בטרם שיש לו עלים. כן לאדם אין לו אפשרות להוציא פירות בטרם שיש לו עלים. ואצל האדם עלים נקראת בחינת השלא לשמה, והפירות הוא הלשמה. כמו שכתוב: "לעולם יעסוק אדם בתורה ומצוות אע"פ שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה".
אבל כמו אצל האילן שצריכים לפרק מעליו את העלים כדי להקל מעליו ושיוכל להוציא פירות, כן אצל האדם צריכים לפרק את השלא לשמה כדי שיגיע ללשמה, אך אם לא יפרק את העלים (ז"א השלא לשמה) ישאר תמיד במצב שלא לשמה. אבל אחרי שזכה להגיע למדרגת לשמה, עליו אומר הכתוב: "ועלהו לא יבול", וכל העבודות שהיו בבחינת שלא לשמה נכנסות אחר כך לקדושה.
ולענין זה יש פירוש יותר נעלה ע"ד שכתוב בהסולם (הקדסה"ז אות ב), ששם מפרש שענין עלים הוא כחות הדין שבמסך, שפירושו הצמצום שהיה על הרצון לקבל שלא יאיר בו שום שפע אלא שיהיה חושך. שעל ידי זה נעשה מקום לתיקון המסך. נמצא, שכח הדין של הסתלקות האור - מביאו שיעשה מסך, שעל ידו הוא מקבל את הכח של מקבל על מנת להשפיע לה'.
וגם בזמן ההכנה, ז"א בטרם שזוכים להכנס להיכל ה', צריך האדם להתרגל בכוחות דהתגברות על הרצונות דקבלה עצמית. והדרך היא להתחיל בדברים קטנים, היינו בדברים שאין לו כל כך הנאה ותענוג, שיותר קל לוותר עליהם ולומר שלולי שהיתה מצוה לעסוק בדברים הללו לא היה עושה אותם. ולאט לאט הולך ומוסיף עד שמרגיל עצמו לוותר אפילו על דברים החשובים אצלו ביותר, ואפילו בדברים שנוגעים עד לנפשו גם כן יכול הוא לוותר ולומר שאם לא היתה מצוה לעשותם לא היה מתעסק בהם. וכל זה כדאי הוא בשביל שיהיה גיבור ומלומד במלחמה, ואז הוא זוכה להכנס להיכל ה' ולהיות בין משרתי אל.
והכח המחייב אותו לשמור את עצמו מכל הדברים אשר לא יהיה שקוע ברצונות של קבלה עצמית הוא כח הדין השולט. ותפקידו הוא לשמור אותו שלא יכשל בהנ"ל, משום שבשעה שיש לו נגיעה פרטית תיכף מסתלקים ממנו החיות והשפע, לכן הוא קובע ומחליט שצריכים לשמור על המסך, שעל ידי זה הוא יקבל דוקא בעל מנת להשפיע.
וכמו כן בדרכי ההכנה, היינו בטרם שאדם זוכה להכנס להיכל פנימה, גם אז כח הדין הנ"ל מראה כחו ופעולתו ניכרת, עד שמחליטים פעם אחת ולתמיד שלא יעבור מהיום והלאה אף פעם על הגבול של חוקי התורה. ועד אותו הזמן שבאים לידי החלטה גמורה בבחינת חוק ולא יעבור, הוא במצב של רצוא ושוב, הנבחן לבחינת כף הקלע, עד שבאים לידי כך שנקבעת היראה מפני העונש של כח הדין הנ"ל.
ובדרך הציור הוא: אפילו בזמן שאדם נמצא במצב של התעלות הנפש, והוא חושב שכבר בא לידי מדרגה שמרגיש בעצמו שהוא בבחינת בל אמוט לעולם - ומכל מקום אם הוא נכשל בנגיעה עצמית, בין במוחא ובין בליבא, אזי תיכף שולט עליו כח הדין והחיות הרוחנית מסתלקת ממנו, וכל החשק והטעם שהיה לו בתורה ועבודה נאבד ממנו ונופל לס"א והיא מושלת עליו ואין לו שום עצה וכח להתגבר עליה והוא נמשך אחריה כצאן לטבח יובל, והיא מכריחה אותו לחשוק ולקבל חיות ברצונות של קבלה הכי שפלים שבמציאות, היינו בדברים שסתם יראי ה' מן הרחוב אף פעם לא יהיה להם רצונות וחשק לדברים כל כך נמוכים כמו שהוא נמצא עכשיו בזמן הירידה.
והסיבה לזה היא, היות שהוא היה רגיל לקבל חיות רוחנית, שגודל התענוג הוא לאין שיעור בכמות ובאיכות, ועכשיו נמצא במצב שאינו יכול לקבל חיות אלא בהבלי העולם הזה, וכאן אינו מוצא טעם לשבח בשיעור שיהיה לתמורה במקום החיות הרוחנית שהיה מקבל במצב של עליה, ובכל התענוגים הללו אינו מרגיש הנאה שתתן לו סיפוק נפשי, לכן הוא חושב שאולי בתענוגים היותר שפלים שם ימצא מרגוע לנפשו. ומשום זה במצב של ירידה הוא חשוד על כל העבירות שבתורה.
וכל זה הוא משום שכח הדין דוחף אותו לס"א, לכן הוא משועבד למלאות את תאוותו, היינו למלאות את הרצון לקבל הנמשך מכח הס"א, לפיכך הוא יורד למקום השפלות הנמוך ביותר אולי שם ימצא את מבוקשו. אבל אם ימצא שם את מבוקשו זה בסימן שאלה. ומכל מקום הוא מחטט באשפות כמו תרנגולים המנקרים באשפה.
וגם במצב הנפילה יש הרבה מדרגות: כי בתחילת הנפילה עדיין זוכר האדם את מצבו הרוחני שהיה לו פעם, ז"א שעוד נשארת בו רשימה ממצבו הרוחני, ואז עדיין הוא מרגיש שהמצב בו נמצא עכשיו הוא מצב של ירידה, והוא ממש כמו מת שאין לו שום חיות דקדושה והוא עכשיו שבוי ברשות הס"א. ואפילו שעושה את כל הדברים השפלים ביותר, בין במחשבה ובין במעשה, וכל דבר שרק מדמה לעצמו שתהיה לו הנאה מזה תיכף הוא מוכן לעשותו, ומונע את עצמו רק במקום שיש לו בושה מאנשים, ודבר אחר לא יפריע לו - ומכל מקום בכל אלו התענוגים הוא בבחינת מת, שאין לו שום מצב רוח אע"פ שמקבל ההנאות מכל דבר הבא לידו.
וזהו מטעם שעוד זוכר שזו לא תכליתו, ויושב ומחכה מתי יבוא הזמן שיוכל להתגבר על מצבו הנוכחי, כי מכוחו עצמו אינו יכול להתגבר לאשר הוא רואה שהוא מונח כמת בלי שום תנועה מעצמו והוא כפות בחבלים של עביות תחת רשות הס"א, והרשימה שיש בו היא עדיין מזכירה לו שהיה לו איזה פעם מצב טוב ומרומם, אבל זה נראה בעיניו כמו חלום, שאין בידי האדם לומר היות שהיה לי חלום טוב לכן אני רוצה לחלום אותו עוד פעם, כי זה רק בידי שמים, כמו כן הוא בטוח במאה אחוז שאין בידו לבוא עוד פעם למצב של עליה, היינו שהוא רואה שאינו מסוגל לתת כוחות של מסירות נפש בבחינת אמונה למעלה מהדעת כמו בזמן העבר. ולכן הרשימה הזו פועלת בו רק יסורים, מאחר שאין לו שום אפשרות להיחלץ ממצבו הנוכחי.
והיות שטבע האדם להשכיח את היסורים, שכן דרך העולם שהמת נשכח מלב, זאת אומרת שאם הוא זוכר את זמנו הרוחני אז הוא רואה שהוא עכשיו מת - לכן הוא בא לידי ירידה יותר גדולה, היינו ששוכח את מצבו הטוב, ונדמה בעיניו שאף פעם לא היה לו מצב יותר טוב מכפי שיש לו עכשיו, אלא תמיד הוא היה שקוע באהבה עצמית של רצון לקבל ומעולם לא ידע את ענין התשוקה לעבדות ה', וכאילו לא עליו נאמר "ואתם הדבקים וגו' חיים כולכם היום", אלא שכל החיות שלו היא רק מדברים גשמיים.
ואם לפעמים עולה במחשבתו שהיה לו איזה פעם מצב רוחני, תיכף הוא משתדל לבטל את זה עם כל מיני תירוצים, והוא אומר שגם אז לא היה בדרך האמת אלא "מעשה קוף בעלמא". והכל מטעם כי המחשבות הללו מביאות לו יסורים. וגם אם לפעמים יש שעולה במחשבתו: סוף כל סוף מה יהיה עם תיקון הנשמה, הלא הוא נולד בסביבה של עובדי ה' שמדברים תמיד מעניני תכלית הבריאה! אז הוא מתרץ לעצמו שבגלגול זה אי אפשר לו להתענין באלו ענינים, אלא שהוא מסכים שבגלגול הבא הוא יעסוק אך ורק בצרכי גבוה ולא לצרכי עצמו, אבל כיום בעולם שהוא נמצא עכשיו אין בדעתו אפילו לחשוב מענינים כאלו.
ואחר כך הוא בא לידי ירידה יותר גדולה, היינו ששוכח לחשוב אפילו לרגע קט על ענין תכלית, והוא חי בלי שום חשבונות ונמשך עם זרם העולם ועושה חיים כמו כל העולם.
וזה ענין שאמרו: "יורד ומסית" האדם לקבלה עצמית. "ועולה ומקטרג" על מה שאדם עבר על חוקי התורה. "ונוטל נשמתו", היינו שנוטל ממנו את כל החיות שיש לו בתורה ועבודה ונשאר כמו מת בלי שום תנועה בענינים רוחניים.
ודבר זה נמשך לו עד שמרחמים עליו משמים, ומסבבים לו איזו סיבה שנלכד לפעמים לתוך סביבה טובה של ספרים או של סופרים, ואז פתאום הוא מתחיל שוב להרגיש את "קול דודי דופק"; או להיפך, שבא בתוך סביבה שפלה בתכלית השפלות ועל ידי זה שהוא מסתכל בשפלותם שהיא מלאה אפסיות אז פתאום עולה במחשבתו כאילו הוא שומע את הכרוז של "שובו בנים", ותיכף הוא מתאזר שוב בכח של גבורה להכנס בתוך מלחמת היצר, ותיכף מזכירים לו את הדרכים והתורות מה שקיבל ושמע אז, ובא שוב לידי התעלות הנפש ויוצא בפעם אחת מכל השפלות וקם שוב לתחיה, ומתחיל שוב להרגיש בעצמו שיש לו כוחות עבודה של מסירות נפש ויש לו עכשיו הכח להיות בוחר בטוב ולמאוס ברע.
ודוקא עכשיו הוא הזמן שפועלות ועוזרות לו העצות הטובות והנהגות הישרות, שנותנות לו כח שיוכל ללכת קדימה. משא"כ בזמן הירידה, הנבחנת לבחינת מיתה, אזי אין לאדם שום עצה אלא לצפות לרחמי שמים, כי מי שמתו מוטל לפניו אינו מקבל שום תנחומים, כמו שאמרו: "במתים חפשי - כיון שמת אדם נעשה חפשי מן התורה ומן המצות", ושום עצה לא יכולה להועיל לו.
ואם עוד פעם הוא נכשל בנגיעה פרטית, אז שוב פוגעת בו מדת הדין ועובר עליו כל הנ"ל. והוא מונח כך בכף הקלע, עד ש"החי יתן אל לבו" להזהר ולשמור עצמו בכל מיני זהירות שלא יפול עוד פעם לרשות הס"א. והיראה מפני כח הדין צריכה להיות איתנה, כמו שאמר הכתוב: "וירא את הקיני וישא משלו ויאמר איתן מושבך", ופירש רש"י שבלעם אמר: "תמה אני מהיכן זכית לכך, הלא אתה עמי היית בעצת הבה נתחכמה לו, ועתה נתישבת באיתן ומעוז של ישראל". היינו כנ"ל, שהס"א באה אליו בטענה: מה נעשה עמך, הלא תמיד אתה הולך עמי ביחד בעניני קבלה עצמית, ועתה קבעת לך איתן מצבך שלא לזוז ממקומך הרוחני אף משהו. וזה נקרא יראת העונש, היינו ששומר את חוקי התורה מחמת העונש של כח הדין כנ"ל.
וזהו מפרקין, מלשון: "הוא מותיב לה והוא מפרק לה", משום שדוקא על ידי הירידות והעליות, ע"י הקושיות והתירוצים שנובעים על ידי שנכשלים בענין נגיעה פרטית, הם קובעים את הצורה האמיתית בעבודת ה', כמו שאמרו רז"ל על הפסוק: "והמכשלה הזאת תחת ידך - אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם".
"מאבקין", שרשים המגולים מכסים אותם באבק. 'שרשים' נקראים מחשבות, כי המחשבה מולידה ומוציאה מעשה. לכן אם המחשבות מגולות, זאת אומרת שמסתכל בכל המקומות ומרגֵל אותן לראות אם הן נכונות לפי שכלו ודעתו, היינו שמבקר את כל ההדרכות וההנהגות והתורות שקיבל מפי ספרים ומפי סופרים אם הן אמיתיות, אזי הוא נמצא תמיד בביקורת עליהם.
אז אין לו שום עצה אלא להתאבק עם המחשבות האלו, שענינו להילחם עמהן (וזהו מלשון: "ויאבק איש עמו" הנאמר על שרו של עשו) ולקבל הכל למעלה מהדעת. כמאמר חז"ל: "והוי מתאבק בעפר רגליהם", שפירושו: אע"פ שיש לך מרגלים שאומרים "לא נעלה" במעלות הקודש, ומחשבותיהם מחייבות אותך לומר שדברי רבותיך הם בערך של עפר, אזי אתה צריך ללחום [- להאבק] עם המחשבות האלו ולקבל הכל למעלה מהדעת ולבטל דעתך ומחשבתך.
("והוי מתאבק בעפר רגליהם" - 'רגליהם' הוא בבחינת רגל, שהוא יסוד, סוף, מטה בחשיבות. ז"א שעל ידי שהתלמידים מרגלים את החכמים, את היסוד והשורש על מה שבנו דרכיהם ודבריהם, אז הם רואים שכל ההדרכות והתורות שלהם הם בבחינת סוף וסיום שאין למטה הימנו, ונקרא בחינת 'עפר'. וע"ז נאמר: והוי מתאבק, היינו להאבק ולהלחם עם המחשבות של 'עפר' 'רגליהם').
אלא צריכים ללכת בתמימות. וזה על דרך מאמר חז"ל על פסוק "בהאבקו עמו - שהעלו אבק ברגליהם עד כסא הכבוד". וזה פירוש מאבקין, שצריכים ללחום עם המחשבות האלו ולקבל הכל למעלה מהדעת, ורק על ידי זה יכולים להינצל ממחשבות זרות.
[מהדו"ק: ואתן כאן דוגמא. הנה אאמו"ר זצ"ל הבטיח לנו שעי"ז שנלך בדרכו ונקיים את הנהגותיו נזכה לנצחיותו ית' ולהדבק בו ית' ולהכנס בהיכלא דמלכא. אע"פ שכל אחד מאתנו מרגיש שאין בו מידות טהורות כראוי למי שמשרת את המלך, מכל מקום: "קרוב ה' לנשברי לב", מאחר שכל המידות המגונות שנמצאות בנו מצד הטבע - ה' הטביע אותם בנו, וברא אותנו עם כל השפלות. ואאמו"ר זצ"ל אמר: "כי רם ה' ושפל יראה" - משום שה' אוהב את האמת לכן הוא מקרב את השפלים באמת.
ולפעמים אנחנו באים לידי מצב של יאוש, ואנו מרגישים שלא נעלה אף פעם ממצבנו שאנו נמצאים בו עכשיו, היינו בזמן ההרהור. על זה אמרו "מאבקין", שצריך ללחום עם המחשבות הללו.]
"מעשנין" תחת האילן להמית תולעים הגדלים בו. הנה הכתוב אומר אצל המן: "ויותירו אנשים ממנו עד בקר וירם תולעים ויבאש". ענין המן, פירש אאמו"ר זצ"ל שהוא בחינת אמונה. וזה ידוע שבכל יום צריכים לחדש את האמונה, כמו שכתוב: "ולקטו דבר יום ביומו", שענינו הוא: אפילו שעדיין אצלו בחינת יום מכל מקום הוא צריך לחדש את היסוד שעליו הוא בונה את התורה והעבודה, היינו את מטרת העבודה, כי העיקר הוא המטרה של העבודה.
וצריך לדעת כי מה שהוא נמצא במצב של יום אין זה אלא תוצאה מהאמונה, כי רק כשהולכים על יסוד של אמונה זוכים להתלבשות השכינה, כל אחד לפום שיעורא דיליה בבחינת אמונה, ואז הוא נמצא במצב של יום. אבל צריכים להזהר שעיקר המטרה לא יהיה אצלו המצב של יום, שהוא בחינת המתיקות והנייחא דרוחא שיש לו, אלא העיקר הוא האמונה. ועם בחינת היום שהשיג הוא צריך להשתמש בתור עד, היינו שיעיד על בחינת האמונה, כי עכשיו הוא יכול לומר: אני הולך בדרך האמונה מאחר שראיתי שעל ידה השגתי בחינת יום, וא"כ עלי להתחזק וללכת רק בדרכי אמונה.
וזה על דרך שפירש אאמו"ר על פסוק: "רועי מקנה אברהם", היינו שנותן מזונות לקנינים של אברהם שמדתו היא אמונה, כי אברהם נקרא אב האמונה. ואם מקבלים את המצב של יום למטרה ועיקר, אז הוא בחינת "רועי מקנה לוט" ונקרא בחינת משתחווה לשמש.
ועוד דבר צריכים לדעת, אם היסוד הוא אמונה - הוא נמצא בבחינת עניוות ושפלות, כמו שכתוב: "ואנכי תולעת", שה'אנכי' הנקרא בחינת אמונה גורם לי להרגיש שאני 'תולעת', מטעם שכל עבודתו היא למעלה מהדעת ומדבר שהוא למעלה מהדעת אי אפשר לקבל גאות. וד"ל.
ולפי זה אם אינו מחדש בכל פעם את האמונה אלא שהוא משתעשע עם בחינת היום מה שיש לו ועושה מהעיקר טפל - עי"ז הוא בא לבחינת גאות, כמו שכתוב: "ויותירו וגו' וירם תולעים", כי במקום שצריך להיות בחינת תולעת, היינו שפלות ועניוות - אם הוא לא מחדש את האמונה אלא שבחינת האמונה שהיתה לו הוא הותיר למחר, גורם ל'וירם', היינו גאות, שהוא חושב את עצמו למורם מעם, והגאות שלו מתפשטת למרחוק עד שבאה לשיעור "ויבאש", שהגאות נודפת ממנו.
והעצה לזה, מלמדת אותנו המשנה: מעשנין. כי העשן בא על ידי שריפה, וכמו כן כאן צריך האדם לשרוף את עבודתו של אתמול ולומר כאילו כל עבודתו כבר חלפה מן העולם ועכשיו הוא מתחיל בעבודה חדשה וללחום את מלחמת המצוה להוציא את ארץ ישראל מתחת רשות הקליפות הנקראות בחינת קבלה עצמית, ולעשות מן הנקודה של הלב בנין שלם של קדושה, היינו שיהיה מורגש אצלו שכנפי השכינה חופפות עליו, כמו שכתוב: "חופף עליו כל היום ובין כתפיו שכן", שהכוונה היא על בחינת אמונה, שנבחנת לעול שנושאים על הכתפיים, ו"כשור לעול", ואז זוכים להשראת השכינה. [מהדו"ק: כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, שבכל יום צריכים לתת לה' את כל המעשים שעברו עליו, בין שהם מצוות ובין שהם עבירות, ומתחילים מחדש.]
וזה פירוש מעשנין, שהעשן סותם את העינים, שהוא השכל, מלשון "עיני העדה", שעל ידי העשן נסתם השכל החיצוני שלו וזוכה לשכל הפנימי דקדושה.
"מסקלין", מסירים את האבנים. אבנים מלשון הבנה, שרוצה לעשות כל דבר רק עם בחינת השכל החיצוני. וזה נקרא בחינת "לב האבן", בסוד: "והסירותי את לב האבן מבשרכם", שכל עבודתו נבנית על רצון לקבל תענוג ולא על בחינת אמונה. שבזמן שיש לו טעם ומקבל תענוג מהעבודה הוא אומר שעכשיו אני מבין שכדאי להיות עובד בתורה ומצוות, נמצא שעיקר עבודתו אינה בשביל מצוה אלא מסיבת הנאה עצמית. ומריבוי הבנות כאלו נעשה בנין שלם הנקרא "בתוך הדעת", והם ממש אבני נגף.
וזה שאמר פרעה: "וראיתם על האבנים, אם בן הוא והמיתן אותו ואם בת היא וחיה". בן נקרא משפיע, כי הזכר הוא משפיע. בת נקרא מקבל, כי הנקבה היא מקבלת. ופרעה נקרא שורש של הס"א. והס"א רוצה שהאדם ילך על דרך הקבלה עצמית דוקא ורק מזה יקבל את החיות שלו: שאם תהיה לו הבנה, שעבודתו נבנית על יסוד קבלת תענוג - טוב, ואם לאו, היינו שתהיה לו מחשבה לעבוד בבחינת השפעה הנקרא בן - 'והמיתן אותו', היינו להמית המחשבות האלו שמעוררות אותו ללכת בדרכי אמונה והשפעה.
"מכרסמין", כורתים וחותכים הענפים היבשים מהאילן. כי ענין היבשות נובע בזמן שאין הענף לוקח חיות מהשורש. כמו כן האדם: אם הוא עושה "מצות אנשים מלומדה", שזהו רק מה שהסביבה מחייבת אותו ואינו עושה מטעם האמונה שהיא השורש, אזי כל התורות והעבודות שלו הן יבשות וצריכים לחתוך אותם ולבטל ולהשכיח את תורת חוץ לארץ. כי תורת ארץ ישראל נקראת תורה לשמה, ומה שלוקחים מהסביבה נקרא שלא לשמה, וכשמשתדל בעבודה לשמה צריכים לבטל את התורות וההנהגות שמפריעות לבוא לתורה לשמה, שרק על ידי יניקה מהשורש מקבלים כל פעם חיות.