תוכן

ב"ה כ"ט טבת תשי"ז פה מנשסתר - לכבוד ידידי מו"ה ... נ"י ומו"ה ...
קראתי את מכתבכם מהחודש, ואענה לכם בקיצור באופן כללי.
כבר כתבתי לכם שיש בחינת דינים ממותקים. ולהבין זאת בדרך ההכנה להכנס להיכל ה' הוא: כי יש לפעמים שהאדם מרגיש בעצמו מצב של שפלות, היינו שאין בו לא תורה ולא עבודה וגם חושב מחשבות של הבלי העולם וכדומה.
ואדם בא אז לידי יאוש. היינו שאומר: בטח לא עלי נאמר "ואני נבראתי לשמש את קוני", אלא זה נאמר לאנשים שהם רמי מעלה, היינו שיש להם מזמן הלידה מידות טובות וישרות ומוח טוב ורצון וחשק להתמדה בלימוד התורה וכל עיסקם מעת היותם בעולם מוחם וליבם רק בתורה ועבודה, מה שאין כן איש כערכי מקומו הוא ברפת, והפסוק "כי לא דבר ריק הוא מכם כי הוא חייכם ובדבר הזה תאריכו ימים" לא עלי נאמר.
ויש לפעמים שיש המתקה בזמן התעוררות השפלות, היינו שהאדם רואה שאנכי לא ידעתי עד כמה שאני כל כך שקוע בהבלי הזמן, ובעניני התכלית לא שמתי לב להיות כפי שראוי להיות, והשיר שאומרים: "יתפאר בי כי חפץ בי" - גם אני צריך לאומרו, כי לכל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, היינו בסוד: "עמד וגנזו לצדיקים לעתיד לבוא".
ועכשיו שאני רחוק מכל הענין אזי אסור להתייאש, ורק להיות בטוח בה'. "כי אתה שומע תפילת כל פה", כל - היינו לרבות, אפילו שהפה שלי לא כל כך בסדר כמו שצריך להיות, בוודאי שלש עשרה המידות של רחמים יתעוררו גם עלי, ואני מקוה שמהיום והלאה אלך קדימה. ואע"פ שכבר אמרתי כך פעמים רבות ובסופו של דבר נשארתי בשפלותי? אזי הוא משיב, כי יש בחינת "עולם שנה נפש", ששלושת אלה צריכים להתיחד בזמן ובמקום ובנפש יחד, לכן הוא אומר שבוודאי עכשיו הגיע הזמן שאני כבר אצא מכל המצבים הרעים. והבא לטהר מסייעים אותו, ומתחיל תיכף בעבודה ביתר שאת וביתר עוז.
וגם בעת המשא-ומתן הנ"ל הוא לא מרגיש בחינת יסורים מזה שרואה שהיה נמצא כל ימיו בשפלות כזו, אלא להיפך, הוא מרגיש בעת המשא-ומתן בחינת נעימות והתרוממות הרוח, משום שמאירה לו עכשיו הגדלות שעליו לזכות אחר כך. וזהו נקרא שהאור מקיף מאיר לו מרחוק, היינו, אע"פ שעדיין מרוחק הוא מהיכל המלך, היינו שעדיין לא זכה לטהר את כליו לשם שמים - מכל מקום יש לו הארה מהאור העתיד להתלבש בו אחר כך, נמצא שבמצב השפלות הזה אין לו יסורים, אלא להיפך יש לו תענוג.
וזה נקרא בחינת המתקת הדינים, היינו שהמצב הזה אינו רע כל כך, וכל זה הוא משום שאינו מביט לאחוריו היינו לזמן העבר, אלא מסתכל לפניו, היינו לאור שעתיד להשיג אחר כך. נמצא שאז הוא דבוק בה' מבחינת אור מקיף.
אבל בב' המצבים הנ"ל גם כן קשה שהאדם תהיה לו היכולת לשפוט ולברר לעצמו איזה מצב מהם עליו לקבל לבחינתו וללכת בו. ובדרך כלל כשאדם עדיין אינו מלומד בדרכי העבודה אזי הוא כצל הנמשך, היינו לפעמים מראים לו ממרום מצב של יאוש ולפעמים מראים לו מלמעלה בחינת המתקה על שפלות.
אבל גם אם אין האדם יכול לבחור לעצמו מה שיש לו לקחת - על כל פנים אין הוא צריך להאמין למצב של יאוש שזהו אמת, אלא עליו לומר שאין הוא עדיין בעל עבודה, אלא שנמצא בכף הקלע, היינו שזורקים אותו מלמעלה ממצב למצב.
ואם האדם נופל למצב הא' הנקרא בחינת יאוש אזי באמת הוא מת. ויש לפעמים שאדם ממית את עצמו לדעת, היינו שהולך למקום דשכיחא היזקא, הנקרא "מכניס את עצמו למקום סכנה". ועל פי רוב הסביבה גורמת מצב כזה הנקרא מיתה.
ואז "במתים חפשי - כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצות", היינו שאומר שכל המצוות שקיבל עליו מרבותיו לא הועילו לשום תועלת, אם כן כבר אין לו צורך להמשיך בהם.
והעצה לזה, רק לחזור להסביבה של אנשים חיים, היינו לאנשים שהם עדיין ממשיכים במצוות שקיבלו מרבותיו. והגם שהוא במצב הזה לא יכול להאמין שיש אנשים בין החברותא שלו שיהיו בבחינת חיים וקיימים, אלא נדמה לעיניו שהעולם חשך בעדו, שבכל מקום שהוא נותן את עיניו הוא רק גלי גלים של עצמות מסתובבים לעיניו - אבל על דבר אחד אפשר לו להתאמץ ולראות, אם על כל פנים החברותא שלו ממשיכים במצות רבו זצ"ל.
ויש לפעמים שמלמעלה גם זה לא נותנים לו לראות, ואז הוא רואה לעיניו איש ערום בשכל, שהוא אינו יכול לרמות את עצמו שהוא הולך בדרך הישר, ועל ידי זה שרואה שאין מעשיו רצויים יש לו יסורים נוראים, ואומר: משא"כ החברים שאין הם רואים את מצבם האמיתי או שאין להם אפילו זמן לראות את שפלותם לכן הם חיים חיי שלוה ויש להם מנוחת הדעת, אבל אני חי חיי צער.
ואז בזמן כזה האדם משתוקק לפעמים להנות מחיי הבלי עולם הזה. אבל גם זה לא יכול לתת לו סיפוק נפשי. ואע"פ שרואה שאחרים כן נהנים מהחיים, ולמה עליו נגזר הגורל שאין הוא מוכשר לקבל חיים של סיפוק נפשי כמו אחרים? היינו שהולך ברחוב ומסתכל שאנשים הולכים ורצים זה לעבודתו וזה לבית מסחרו וזה לישיבה ולא נראה על פניהם איזה צער ויסורים ח"ו אלא כולם עליזים ושמחים, ולמה דוקא אני אינני רואה שיהיה לי סיפוק הן מבחינת הכבוד והן מהפרנסה? והלא אפילו אנשים שמצבם הגשמי יותר ירוד ממני מכל מקום אין להם יסורים מהחיים עד שיאמרו שאין להם הנאה מהם, משא"כ אני כשלעצמי מרגיש פחות טעם בחיים, היינו שכל התענוגים הגשמיים אין בהם כל כך הרבה הנאה בכדי שיתנו לי סיפוק?! אינני אומר שאם בתענוגים הגשמיים אין כל כך אחוזי הנאה כמו שאני רוצה להנות אזי אוותר עליהם, כי גם דבר קטן שאינו שווה אפילו פרוטה אין זורקים לחוץ, אלא דאגתי היא מדוע אינני מרגיש כל כך אחוזי תענוג עד כדי שיתנו לי סיפוק כמו לאחרים.
והאמת, אם נצייר זאת בציור, ונגיד שבתענוגים גשמיים נמצא ארבעים אחוז תענוג, אזי זה יכול לתת סיפוק לאותם אנשים שמספיק להם עד ארבעים אחוז. אבל אותם אנשים שלפעמים טעמו טעם רוחני ונגיד שהיה להם כבר טעם של ששים אחוז תענוג, לכן קשה להם להתרגל לחיות על מאכל שאין נמצא בו אלא ארבעים אחוז. ומשום כך כולם עליזים ושמחים והוא חי חיי צער, משום שזקוק לששים אחוז של תענוג.
אבל כנ"ל, הוא אינו זורק את התענוג אפילו שאין בו אלא אחוז אחד. לכן: "כל הגרגרן כועס", היינו, אע"פ שמקבל תענוג כמו אחרים, אבל הוא כועס, היינו שרוצה למצוא את שיעור התענוג של ששים אחוז שהיה רגיל לטעום בטעמים רוחניים. אבל בגשמיות לא ניתן מלכתחילה להנות אלא רק מבחינת נהירו דקיק, כמובא בזהר הקדוש, היינו אחוז מצומצם של תענוג. לכן אפילו שכבר מת היינו שאבד לו טעם חיים הרוחניים, אבל כשזוכר שהוא היה רגיל לטעום טעם בעל תענוג של אחוז יותר גבוה משיש בתענוגים גשמיים יש לו צער ואין לו סיפוק נפשי.
וזה ענין: "קשה רימה למת כמחט בבשר החי". היינו, בזמן שהוא מת, וזוכר את הטעם של התענוג שהיה לו בזמן התרוממות הרוח, הנקרא רימה - הרי זה קשה "כמחט בבשר החי", היינו, בזמן שהיה חי וכל תענוגו היה רק בתורה ועבודה והיה מרגיש טעם עבודה של מסירות נפש בעל מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו, ואם ח"ו היה מתעורר בו איזה חטא היינו תשוקה של הרצון לקבל היה לו אז צער מזה, וזה נקרא כמ-חט בבשר החי, היינו בזמן שהיה דבוק בחיים. רק עכשיו בזמן שהוא זוכר את הרימה והוא בבחינת מת יש לו גם כן צערכט.
אבל זה כלל, שגם המת נשכח מהלב, היינו ששוכח שהיה פעם בחיים ועכשיו הוא נמצא במצב של מיתה. ואז הולכים ונשטפים בזרם החיים של הכלל כולו, ואז כבר אינם חיים חיי צער. היינו שבאים לידי מצב ששוכחים את הכל. ואז אדם בא לידי מצב ד"במתים חפשי", היינו שנעשה חפשי מכל המצוות שקיבל מרבו זצ"ל, ובא לידי מצב של שכחה, ששוכח אפילו שהיתה לו פעם איזו עבדות אלא נדמה בעיניו כי במצב כזה הוא שרוי כל ימי חייו - ואפילו את החשבון הזה הוא שוכח לעשות, אלא פשוט נמשך עם זרם העולם השוטף.
ולפי זה יוצא שיש כמה מצבים עד שבאים לאחוז בצנור החיים המחיה כל הנפשות: א) ששוכח לעשות איזה חשבון עם מצבו שנמצא בו עכשיו. ב) הוא עושה לעצמו חשבון, ורואה שהוא איש בין אנשים וחי חיים של תענוגים כמו כל האנשים. ג) עושה חשבון ורואה שהוא מת, וזוכר את הזמן של רימה, ואז הוא מרגיש חיי צער כנ"ל – כמ-חט בבשר החי, אבל הוא בא לידי יאוש. ד) עושה חשבון, ורואה שמת, אבל מאיר לו אור הביטחון ומתחזק ומקבל עליו שמכאן ולהבא הוא ילך בדרכי העבודה בבחינת המתקה. ה) בזמן עבודה, היינו שעובד במצוות מוחא וליבא עד כמה שידו מגעת, בבחינת "כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה".
ואז [במצב הה'] מרגישים טעם בלימוד הקבלה, ואע"פ שאינו מבין את תוכן הענין הרוחני מכל מקום מאיר לו הלימוד בבחינת המאור שבה, ומרגיש טעם בעבודה למעלה מהדעת ומרגיש את ההתרחקות שגורם לו הרצון לקבל ומשתוקק לעשות רק בעבודה של השפעה. עד שהשי"ת מרחם ואומר לו שלום, כמו שכתב אאמו"ר זצ"ל על הפסוק: "אשמעה מה ידבר האל ה' כי ידבר שלום אל עמו ואל חסידיו ואל ישובו לכסלה".
ובאמת יש להבין קושיה גדולה ועצומה: איך אנו שזכינו לשמוע דברי אלקים חיים מפי האר"י החי אאמו"ר זצ"ל, וראינו שאין דבר נסתר ממנו, וכל פעם שזכינו להיכנע אליו בלב ונפש כבר הרגשנו בעצמנו שאנחנו נמצאים באויר רוחני הגבוה מכל הבלי העולם הזה - איך היתה מציאות שאנחנו נשארנו במצב הנוכחי, כל אחד לפי דרגא דיליה, והלא כל אחד מאתנו צריך היה להמצא במדרגה יותר גבוהה מכפי שנמצא עכשיו?
ודבר זה מגולה בתורה. כי כבר פירשתי לכם את ענין יציאת ישראל מיד פרעה, ולמה אם ה' רצה להוציא את ישראל מיד מצרים היה צריך להסכמת פרעה, והלא הוא כל יכול? ופירשתי: שפרעה - היינו הגוף, שהגוף צריך לאהוב את ה', כמו שדרשו חז"ל: "בכל לבבך - בשני יצריך". וענין אהבה לא יכול להיות על דרך הכפיה.
ולפי זה יש להקשות: הלא ידוע שהעבודה צריכה להיות למעלה מהדעת, ואיך הראה הקב"ה מופתים לפרעה? ועוד קשה: "כי אני הכבדתי את לבו וגו' למען שתי אותותי אלה בקרבו". והקשו העולם, אם כן נטל ממנו את הבחירה, היינו חוץ מזה שיצר לב האדם רע מנעוריו הוא הוסיף עליו כל פעם הכבדת הלב - אם כן אין בידו שום אפשרות להיות בוחר בטוב ומואס ברע?
אלא נבין את זה כפי שהורה לנו אאמו"ר זצ"ל שיסוד עבודתנו צריכה להיות למעלה מהדעת, כי רק באופן כזה יש בחירה, היינו שאפשר לבחור שעבודתו תהיה בעל מנת להשפיע, משא"כ כשיש מופת אזי כבר קשה שתהיה עבודתו לשמה. והעיקר הוא: "למען שתי אתתי אלה בקרבו", שדוקא בלמעלה מהדעת, שיש שאלה של 'מי' וד"ל - יש מקום לחיבור עם 'אלה', שעל ידי שניהם מתגלה שם אלקים. כי אלה בלי מי אין קיום, כמבואר בהקדמת ספר הזהר בהסולם (אות יג-יד)ל.
והעיקר צריכים לאותיות התורה שיתגלו [שזה נקרא למען שתי אותותי], כי "לא עם הארץ חסיד", שדוקא לבן תורה צריכים, כי אחרת נקרא: "המשיא בתו לעם הארץ כאילו כופתה ומניחה לפני ארי", וד"ל. היינו שהמות בטוח באם אין הוא בן תורה. ותורה נקרא בחינת קו אמצעי, היינו שכולל שני דברים ביחד: מי - ואלה, שהם ביחד שם אלקים.
לפי זה, אם האדם מתחיל להכנס לעבודה על דרך האמת ומתחיל להרגיש טעם בעבודה - כבר יש מקום להכשל בבחינת רצון לקבל, היינו כבר יש לו יסוד לעסוק בתורה ועבודה משום שאני מרגיש בזה טעם יותר משובח מכל הבלי העולם הזה, אם כן כבר אין לו צורך לבחינת אמונה למעלה מהדעת, מטעם שהרגשת התענוג כבר מהוה בשבילו מופת חותך שכדאי להיות עובד ה', ואם לא יתנו לו טעם בעבודה אזי לא יוכל להמשיך, משום שקשה להתחיל בעבודה שהיא למעלה מהדעת אלא מתחילים בשלא לשמה ואחר כך באים לשמה.
והסדר הוא כדרך שמלמדים את התינוק ללכת, שמחזיקים בידו ומוליכים אותו. וכשמתחיל ללכת אזי כבר עוזבים אותו לנפשו. ואז בתחילתו הוא נופל, ואז מחזיקים אותו עוד הפעם ונופל עוד פעם, וכן הוא הסדר עד שכבר יכול ללכת בלי שום תמיכה.
ואז נקרא שיכול לעבוד לשמה. ואז כש"זוכה לדברים הרבה" כבר הוא יודע איך להנהיג את עצמו שיהיה זה בבחינת להשפיע אע"פ שעכשיו מקבל "דברים הרבה", משום שהוא בן תורה, היינו שהיתה לו כל הזמן התעסקות בתורה ויודע איך להתנהג שתהיה כל כוונתו לשם שמים. ואז מתחיל הזמן ש"מגלים לו רזי תורה", שהוא סוד השפע הנשפע לעובדי ה'.
ועם הנ"ל נבין את ענין הכבדת הלב מה שהשי"ת הבטיח למשה. היינו, שאחרי כל הנסים והנפלאות, היינו אפילו שנקבל כמה מיני גדלות, הן בבחינת התרוממות הרוח והן מבחינת החידושי תורה, אע"פ שבשעת מעשה תהיה לנו מזה התפעלות גדולה ועצומה עד שכבר מחליטים שאין עוד מלבדו וכדאי להתמסר עצמנו רק בכדי לשרת את הקב"ה - א"כ אל יעלה בדעתך שבזה יתבטל מקום העבודה מבחינת מה שהאדם צריך לגלות, כי האדם תיכף יתבטל לרבותיו וכבר אין מקום לבחירה, היינו מה שהאדם צריך לבחור.
לזה הבטיח הקב"ה, כי אני יכול לעשות דבר מה שאין אתה יכול להבין שיהיה דבר כזה במציאות, היינו: "אני הכבדתי את לבו". כי הקב"ה נותן הכבדת הלב. כי תיכף אחרי כל המופתים והגילויים מיד הוא שוכח את הכל וצריך להתחיל עבודתו מחדשלא.
ואם תשאל למה לי כל המופתים אם הוא שוכח אותם? אבל הזמן שיש לו מופת חותך שכדאי להיות עובד ה' זה נקרא בחינת תמיכה, וזה לא על חשבון עצמו כי זה רק על חשבון התומךלב, אבל יחד עם זה הוא מרגיל את עצמו ללכת, כנ"ל במשל התינוק.
אי לזאת, אפילו אנחנו שזכינו לשמוע את דברי אלקים חיים מפי שכינה מדברת מתוך גרונו של אאמו"ר זצ"ל, מכל מקום הבחירה נשארה בידינו. לכן אפילו שהוא זצ"ל גילה לנו הרבה גילויים, היה זה רק כדי להדריך אותנו בכדי שנוכל ללכת בלא סעד, ולכן משום זה על כל חידוש תורה שגילה לנו ונגרמה לנו התרוממות הרוח ובטחון חזק להקדיש את ימינו רק לתועלת ה' - תיכף באה על זה בחינת הכבדת הלב מבחינת "כי אני הכבדתי את לבו" כדי שתהיה לנו אחר כך בחירה מצידנו, כי זה נקרא יגיעה בלי סעד לתומכולג, כי כוונתו היתה כדי להביאנו לשלמות הנרצה. לכן משום זה נשאר כל אחד במצב שאינו מתאים לתלמידו של אדמו"ר זצ"ל, וד"ל.
ואנחנו צריכים לחזק את עצמנו, כמו שכתבתי במכתבי הקודם, ש"יעקב אבינו לא מת" - היינו שמדתו של יעקב הנק' אמת חיה וקיימת לעד, ושיקויים הפסוק: "ואתה אל תירא עבדי יעקב נאם ה' ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים", היינו אפילו אם אנחנו נמצאים בתכלית ההתרחקות, אזי "ישועת ה' כהרף עין". ונזכה לבוא לבחינת האמת, היינו להשפיע נחת רוח ליוצרנו, אמן כן יהי רצון.
ידידך ברוך שלום הלוי אשלג באאמו"ר בעל הסולם זצקלה"ה