תוכן

מיום טז' מר חשון תרפ"ז – לר' דוד מינצברג
ב"ה יום ט"ז מר-חשון תרפ"ז לאנדאן יע"א
כבוד ידידי מה"ר דוד מינצברג נ"י לנצח
שני מכתביך האחרונים מיום י"ג ומיום כ"ט תשרי קבלתי, וגם בעיני יפלא על איבוד מכתביך הקודמים.
ובענין השואת ענינך לדרכי השתלשלות העולמות, אשר רוח חבריך אינה נחה מזה, היינו משום שקבלו הימני שצריך מתחילה להבין העולמות העליונים, שכן הוא הסדר, מעילא לתתא מתחילה, ואח"כ מתתא לעילא. כי מעין גשמי לא יולד אלא גשמיות, ובכל מקום שנותן עיניו, נמצא רק מגשם. ומעין רוחני יוצא רק תמונות רוחניות, ובכל מקום שנותן עיניו מתברך.
ואפילו התמונות הגשמיות, שמרגישים את מקורם, חוזרים להיות רוחניים אמיתיים, לא על צד ההשואה ודמיון, זולת מתהפכים לרוחניות גמורה, על דרך שכתוב (איוב לח, יד) "תתהפך כחומר חותם תתייצב כמו לבוש".
ומה שאתה דורש הימני, לחזור ולשנות לך ענין היחודים, כי לא זכית לקבלם מפי סופרים. אתמהא, ואיך תקבלם מפי ספרים.
ובענין צרכי ציבור, נראה שאתה יודע שאין דעתי מוסכמת לזה, אולם ההכרח לא יגונה, ואקוה שה' ינחך בדרך אמת ובטוח.
ראיתי המשלים והמליצות שלך, המתחילים: "אשא משלי ואומר, דברים המדודים בעומר". אמנם, מדדת דבריך בעומר, התאמץ עוד לברך ברכת העומר; כי 'העומר עשירית האיפה הוא' (שמות טז, לו). פירוש, דמילת איפה הוא לשון תמהון לבב גדולה, כמו שכתבת: "איפה" הוא הצד צידך" (בראשית כז, לג). ועשירית הוא מלשון אסורות, דיש אם למסורת ויש אם למקרא כנודע, והוא על דרך 'מלך אסור ברהטים' .
וענין המדה הזאת יורה, אשר בכח האמונה והבטחון, גם התמהון לבב נאסר. כלומר, שלא נשאר אפילו רושם של תמהון, אשר זהו שעור העומר. אמנם צריכים לברך, וזה לא מצאתי בשורותיך.
ואיתא (תהלים י, ג), "בוצע ברך ניאץ ה'". פירוש, ד'תפלה עושה מחצה' (ויקרא רבה י, ה). דהיינו, דרך כל מתפלל על עצמו שאין לו שלמות, זולת המחצה, דהשלם אין לו על מה להתפלל. ועל כן הזהירו אותנו חז"ל (אבות א, ג) לעבוד על מנת שלא לקבל פרס, אלא שלמות, והוא סוד נשגב, לא יבין זה זולת מי שאין לו שום אתערותא בעד עצמותו.
ועל כן אמרו ז"ל (ברכות מו, ב; זהר בלק אות נז) "בעל הבית בוצע ואורח מברך", דהיינו דאסור לשקר בעצמו שבעל הבית נותן לו שלימות, אלא להרגיש האמת כמות שהוא בדיוק נמרץ, ועל כן אמרו "בעל הבית בוצע". ואף על פי כן אורח צריך לברך. אורח הוא מלשון "והריחו ביראת השם" (ישעיה יא, ג), וכיון שמקבל מה שבעל הבית נותן לו בבציעה כמו שהיתה על צד השלימות, ממילא נמצא מברך. ושיעור ומדת ברכתו כפי שיעור שמחתו בהמתנה ההיא, והוא אפשר לו רק בכח והריח ביראת ה'.
וזה שאמרו ז"ל (סנהדרין ו, ב) "הרי שגזל סאה חטים, טחנה אפאה והפריש ממנה חלה אין זה מברך אלא מנאץ", והוא עמוק עמוק, כי הגוזל אינו נותן תודה להנגזל, בשביל כי הנגזל לא נתן לו כלום, אלא לקח הימנו בעל כרחו שלא בטובתו, וענין הבציעה והפרס שמגיע להאדם, הכל מכח עוון ראשון רחמנא ליצלן, כי 'עברה גוררת עברה' (אבות ד, ב), ומתחילה כחוט השערה ואחר כך כעבותות העגלה, והכל הולך בתר ההתחלה, והבן.
ועל כן, אף על גב שמאמין שכל החסרונות והבציעות יד ה' פעל כל זאת, מכל מקום על עוון ראשון לא יוכל לחשוב כזאת, כי ודאי ​'מפי עליון לא תצא הרעות' (איכה ג, לח), ודו"ק, ונמצא ודאי גזלן אמיתי בזה, כמו שזה חטף מה' שלא בטובתו. והבן.
ועץ הדעת חטה היתה כנודע (ברכות מ, א), וזהו שאמר "הגוזל סאה חטים", 'סאה', ע"ש 'בסאסאה בשלחה תריבנה' (ישעיה כז, ח). 'חטים', היינו עוון ראשון. ואם כן, אף על גב שטחנה ואפאה, כלומר, שנעשו לעבותות העגלה. ואחר כך הפריש ממנה חלה, והוא מלשון חולין. אמנם כולו לה', שרומז על הרוממות והפרשה למעלה מהדעת. "אין זה מברך אלא מנאץ", כי הוא מצוה הבאה בעבירה, דאי לאו העוון ראשון לא הי' לו מצוה הגדולה הזו, והבן. וכל זה מפני שגזלן הוא, ואינו מתבונן ש'צדיק חונן ונותן' (תהלים לז, כא), ועל כן אינו מברך בכל לבו, ואינו עושה תשובה מאהבה, שאז הי' זדונות נעשו לו כזכיות, ואז הי' מכיר שזה הסאה חטים מתנת ה' ולא כחו ועוצם ידו.
ועל כן אמרו ז"ל "בעל הבית בוצע", ולא אורח, דהיינו, גם הסאה חטים מתנת ה' לאוהביו ולזוכרי בריתו לעשותם (ע"פ תהלים קג, יח), וכשהאורח מתחזק להאמין דכל מה שטרח בעל הבית לא טרח אלא בשבילו, אז מברכהו בכל לבו, ונמצא שזה הבציעה עצמו היא באמת דבר שלם אחר ברכת ה' מעילא לתתא. אמנם מתחילה צריך להתחזק מעין ברכותיו מתתא לעילא. והיינו דנקרא אורח, דאפשר לו להתחזק ולהתאמץ בכח הריח בסוד הכתוב (ישעיה יא, ג) "והריחו ביראת ה'".
וזה סוד הכתוב (משלי כח, כד) "גוזל אביו ואמו, ואומר אין פשע, חבר הוא לאיש משחית". פירוש, דעוון ראשון נשרש בגופו מכח אביו ואמו, ועל כן נעשה האדם גזלן בזה שאומר שעצמו הוא כנ"ל, ולא מתנת ה', ועל כן נקרא גוזל אביו ואמו. ועוד מוסיף חטא על פשע כי אומר "אין פשע", פירוש, שבעד זה יש לו אמונה שלימה, ואז נמתק בו הפשע הזה, והבן. ומסיים הכתוב "חבר הוא לאיש משחית", פירוש, שגם המצוה מתחבר להשחית ח"ו, ודי לחכימא ברמיזא. וזה סוד ברכת העומר שצריך להרגיש מתנת ה' גם בסאה החטים, והיינו בכח הריח כנ"ל, ואז שמחתו שלימה בכל עבודתו, ובזה חוזר הפרס להיות שלימה. ו'יודע ה' דרך צדיקים' (תהלים א, ו).
יהודא ליב במהר"ש נ"י