תוכן

ב"ה ו' עש"ק י"ט כסליו פה מנשסתר יע"א - לכבוד החבריא שיחיו
לנכון קבלתי כמה מכתבים מ ... ... נ"י.
מאד הייתי שמח אילו היתה לי היכולת להיות אתכם בצוותא, אבל מה יכולים לעשות שהזמן גרמא. אבל יש מצוות שיכולים לקיים שבהם אין הזמן גרמא, היינו בדברים שהם למעלה מהזמן; כי האדם בבחינתו עצמו הוא מוגבל בזמן ובמקום, אבל בזמן שהאדם משתדל להיות דבוק בבורא אזי הוא צריך להשתוות אליו, היינו להיות "למעלה מהמקום ולמעלה מהזמן". כידוע, שמקום נקרא הכלי, היינו הרצון לקבל הידועכו. ו"למעלה מהמקום", היינו שלא רוצה שכל יגיעתו תהיה אך בשביל מקומו, אלא בשביל 'ברוך המקום', שהוא מקומו של עולם, היינו שכל היגיעה צריכה להיות רק להשפיע. ו"למעלה מהזמן", שענין זמן שייך לְדעת, שהדעת של האדם נותנת תמיד להבין שאין הזמן מוכשר עכשיו לקבל עבודתו ית' לשמו, וד"ל. שעל זה צריכים תמיד ללכת למעלה מהזמן, שאל תאמר שימים הראשונים היו טובים מאלה וכדומה, אלא תמיד צריכים להתחדשות הכוחות - היינו היסודות שעליהם בונים את כל העבודה, עד שזוכים להשראת השכינה בקביעות.
וצריכים תמיד ללכת בשתי הדרכים המכחישות זו את זו, היינו בבחינת החסרון ובבחינת השלמות. שהוא בחינת תפילה ובחינת שבח והודאה.
בזהר (וישב אות לו): כז"ועל דא אתבר ההוא גופא ואתדכיאת נפשא, ובגין כך קודשא בריך הוא עביד לההוא זכאה דיסבול יסורין ומכאובין בהאי עלמא, ויתנקי מכלא, ויזכה לחיי עלמא. ועל דא כתיב: ה' צדיק יבחן, ודאי". ושם (באות לח): "וכד סיהרא אתפגים" וכו', היינו הנשמה היוצאת בעת שהלבנה פגומה היא פוגמת את הגוף. ובהסולם שם מקשה: איך אפשר לומר זה שהנשמה פוגמת את הגוף. ומתרץ, שענין הפגם שיש לנשמה נמשך מהמיעוט שבבינה, שאת המיעוט הזה לוקחת המלכות, ובסוד "אמא אוזיפת לברתא מאנהא" נעשו הגופים גם כן מוכשרים לקבל הגדלות. הרי שענין הפגם הזה אשר הנשמות פוגמות את הגופים הוא לתיקון הגוף להכשירו לקבל אור הגדלות. עי"ש.
ולהבין את זה בזמן ההכנה להכנס להיכל המלך נוכל לפרש: דהגוף בדרכו הוא שלם, היינו שלא מרגיש שום חסרון בעצמו ֽֽ- כדרך שמרגישים לעומת זאת אם יש ח"ו איזה חסרון גשמי, שאז לא יושבים בחבוק ידים וביאוש אלא הרגשת החסרון מעוררת באדם תחבולות ועצות והוא לא בא אף פעם לידי יאוש.
וזה דוקא כפי הרגשת החסרון, היינו, אם הדבר שאליו משתוקק הוא אצלו בבחינת מותרות, ועל דברי מותרות אין כל־כך הרגש חסרון - בנקל בא לידי יאוש ומשלים עם המצב ואומר שכל מה שביכולתו כבר עשה ואין לו שום עצה להשיג את מבוקשו ולכן הוא מסיח דעתו מזה. אבל אין זה מטעם שקשה להשיג את הדבר, אלא משום שהדבר שמבקש הוא דבר מיותר אצלו ועל מותרות אין כל-כך הרגשת החסרון כמו על דברי הכרחיות. אכן על דבר הכרחיות שבהכרחיות האדם אף פעם לא ישלים עם המצב ותמיד יחשוב עצות ותחבולות איך להשיגו. היינו שכל הכח המניע את האדם ולא נותן לו להתיאש וכל פעם הוא מוצא עצות חדשות זהו רק כח החסרון.
ודבר זה תלוי בשיעור גודל החסרון, ונמדד בערך היסורים: שצורך גדול, היינו אם לא ישיג את מבוקשו יהיו לו יסורים גדולים. וצורך קטן, שאם אין לו את מבוקשו אין לו יסורים אלא אם יהיה לו מבוקשו יהיה יותר בשלמות.
וכל אדם הוא רשות בפני עצמו לקבוע את שיעור ההכרחיות והמותרות. על דרך שאמרו חז"ל שאם האדם מורגל לחיות בהכרחיות כעבד רץ לפניו - גם כן מוכרחים לספק לו, ומעשה בהלל שהיה רץ לפניו וכו' ע"ש. הרי שכל אדם יכול לקבוע מהי הכרחיות.
וזהו הענין מה שהנשמה פוגמת את הגוף. היינו, בזמן שאין לאדם בחינת נשמה אז יש לאדם גוף שלם, היינו שאינו מרגיש בחינת הכרחיות בעבודה על דרך הטהרה. משא"כ ע"י שעוסק בתורה ומצוות - "המאור שבה מחזירו למוטב", היינו שהמאור שבה, היינו בחינת נשמה שאדם משיג - מתביר גופא, היינו שהגוף נשבר כשרואה שאינו שלם. זאת אומרת, מקודם היה יודע שצריך לעסוק על דרך הטהרה רק בכדי להשיג שלמות, שהיא בחינת מותרות כנ"ל, ועל מותרות יכולים לבוא לידי יאוש; משא"כ שהגוף נשבר, היינו שרואה שהוא בחסרון, היינו שרואה את החסרון שיש בבחינה עליונה הנקראת בינה, היינו על ההשגחה, וד"ל, אז מתעורר בו בחינת כח מניע שלא ישקוט, עד שמרחמים עליו ממרום וזוכה לקבלת פני השכינה.
ה' יעזור לנו לקבל עול מלכות שמים למעלה מהמקום ולמעלה מהזמן להדבק בנצחיותו ית'. ידידכם ברוך שלום הלוי אשלג באאמו"ר בעל הסולם זצקלה"ה