תוכן

ב"ה אלול תשט"ז מנשסתר יע"א - לכבוד החברים שיחיו לנצח
אני רוצה להתקרב לחברה לעת בא שנה חדשה, שאנו צריכים להתחזק בביטחון חזק שנזכה להיושע בישועה כללית שיתגלה שם כבוד מלכותו על כל הארץ וישמעו רחוקים ויבואו, היינו שהרגישו שהיו מרוחקים מעבודה על טהרת הקודש, ויזכו לבחינת שמיעה. ואז יש יחוד עשיה ושמיעה.
וזה שכתוב: מקימי מעפר דל מאשפות ירים אביון. זה ידוע שיש שתי בחינות כלליות: א) בחי' מוחא ב) בחי' ליבא. בזמן שהאדם טועם בעבודתו בחינת עפר, על דרך: "נחש כל מאכלו עפר", שיש לו בתורה ומצוות רק טעם של עפר - הסיבה היא מפני שהוא דל, שחסרה לו בחינת אמונה, שהוא בחי' מוחא; וכמו כן הוא נופל לבחינת ליבא, שהרצון לקבל שלו הוא על תאוות של העולם הזה שנקרא אשפה, ואז הוא אביון.
וכשהוא מצטער על זה, היינו שנותן על זה תפילה וצועק לה' שיעזור לו במצוקתו, ומה הוא צועק: "מקימי מעפר דל" וגו', מאחר שאני דל וטועם טעם עפר, ואני אביון ומוטל באשפה, והכל מטעם הסתרת הפנים ששורה בעולם - אזי אני מבקש מה' שיוציא אותי מעבדות לחירות.
וזה ענין שבעל-תפילה מתפלל לפני העמוד. ובהסולם (ויקהל אות שיט) מפרש שענין העמוד היינו אח"פ של עליון שנפלו לגו"ע של תחתון, ובזמן שהעליון מעלה את האח"פ שלו עולים גם כן הגו"ע דתחתון. וכתב שם שלכן דוקא על ידי העמוד עולות הנשמות מעולם לעולם, וזהו הקשר שבין עליון לתחתון.
ולפי דרכנו אפשר לפרש ע"ד הנ"ל. היינו, שעל ידי זה שהכלים דעליון נפלו למקום התחתון, הכוונה שאת קטנותו של העליון התחתון מרגיש, שזה ענין: "ישראל שגלו - שכינה עמהם", היינו שגם השכינה אצלם בגלות, הנקרא "שכינתא בעפרא", כנ"ל, שמרגיש בתורה ועבודה טעם עפר. וכשאדם מצטער על גלות השכינה - היינו, שאין השכינה בגלות ח"ו, אלא שהשכינה מסתתרת בשביל ישראל ומסכימה שהתחתון ידבר על העליון כל דבר שאסור לדבר. והתחתון מדבר כך משום שמרגיש כך. וכשמצטער על זה ומתפלל בכל לשון של בקשה לאוקמא שכינתא מעפרא, על ידי זה העליון מגלה את עצמו לתחתון עם כל גדלותו, אזי ממילא גם התחתון מתעלהכה.
נמצא שזה ענין העמוד, כנ"ל, שדוקא על ידי העמוד הזה עולות התפלות מעולם לעולם, היינו מהתגלות ליתר בהירות. לכן דוקא ליד העמוד הזה צריך להתפלל.
ועם זה נבין מה ​שראש השנה ויום הכפורים נקראים בחינת יום-טוב אע"פ שהם דין. והוא משום שעיקר הדין הוא מצד השלמות שמתגלה בזמנים הללו, ויש חשש לחיצונים, היינו שלא יבוא לקבלה עצמית בבחינת מוחא וליבא. לכן צריכים להרבות בהתעוררות לתשובה, שענין תשובה הוא השבת הרצון לקבל לרצון להשפיע, שעל ידי זה חוזרים ומתדבקים במקורם העליון וזוכים לדבקות הנצחי ואז יכולים לקבל את השלמות המתגלה בימים הנוראים.
מפני ש"מזונותיו קצובין לו מראש השנה", היינו שמתגלה אור החכמה והשלמות והבהירות. אלא שצריכים להכין כלים שיהיו מוכשרים לקבל, היינו בחינת אור של חסדים שצריכים להמשיך, שזהו בחינת תשובה והתעוררות הרחמים, בסוד: "מה הוא רחום אף אתה רחום", שכן אזי נוכל לקבל את כל השלמות על צד הטהרה. וזה ענין שנקרא 'יום טוב', מסיבת התגלות השלמות.
וזה ענין "תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו" וגו'. שענין שופר הוא מלשון "שפרו מעשיכם", מפני שיש עכשיו כסה ללבנה, היינו שהיא בבחינת הסתרה.
לא יכולתי להאריך מפני שעתה הוא ערב יום טוב ואני מאחל לכם כתיבה וחתימה טובה.
מאת ידידכם הדורש בשלומכם וטובתכם ברוך שלום הלוי אשלג