תוכן

מיום כט' אלול תרפ"ו – לר' יעקב מרדכי ברנדוויין וכל החברים
ב"ה ערב ראש השנה דשנת תרפ"ז לאנדאן יע"א
כבוד ידיד נפשי ותלמידי מוהר"ר יעקב מרדכי נ"י וכל החברים ה' עליהם יחי'.
קבלתי כל מכתביך, ויהיו נא דבריך לרצון לפני אדון כל ית'. אמנם, 'דע את אלקי אביך ועבדהו' (דברי הימים א' כח, ט), ו'דע' פירושו הכרה, כי 'נפש בלא דעת לא טוב' (ע"פ משלי יט, ב), דהיינו, המשתוקק ומתגעגע לעבוד אותו ית' כי בעל נפש הוא, אמנם אינו מכיר את רבונו, אז לא טוב הוא. ואע"ג שבעל נפש אינו מוכן מעצמו להכיר אותו ית' עד אשר יערה עלינו רוח ממרום, אמנם מחויב לתת אודנין למשמע לדברי חכמים ולהאמין בהם בשלימות.
וכבר מקרא כתוב (תהלים כג, ו) "אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי". פירוש, על דרך שפירש זקינך הקדוש הבעל שם טוב, "ה' צלך" (תהלים קכא, ה), דכמו הצל המתנענע אחר תנועת האדם וכל נטיותיו בהתאם לנטיות האדם, כמו כן כל תנועות האדם בהתאם להשי"ת. פירוש, שבהתעוררות אהבה להשי"ת, יבין שהשי"ת נתעורר אליו באהבה, ובהתעוררות געגועים עצומים יבין שהשי"ת התעורר אליו בגעגועים עצומים וכו'. שזהו כוונת רבי עקיבא "אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרים ומי מטהר אתכם", והבן.
ועל כן, בתחילת התקרבות האדם נותנין לו נפש מסטרא דאופנים, דהיינו שהשי"ת מתעורר אליו בכל עת שיש איזה הזדמנות מצד האדם בכיסופין וגעגועין להתדבק בהאדם.
וזה שהודיענו המשורר "אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי", שדוד המלך ע"ה הוא כללות הנפש דכלל ישראל, ועל כן הי' תמיד משתוקק ומתאוה ונכסף לדביקות האמיתית בו ית', אמנם הכיר בנפשו אשר השי"ת רודף אחריו ממש באותו השיעור אשר הוא רודף אחר השי"ת, ועל כן לא שכח ח"ו את זאת גם בעת געגועיו היותר גדולים.
ובזכרו שהשי"ת מתגעגע ורודף להתדבק בו בשיעור עצום כמדת עצמו, נמצא תמיד הולך בכיסופין וגעגועין מחיל אל חיל בזווגא דלא פסיק שהוא תכלית שלימות כח הנפש, עד שזוכה לתשובה מאהבה דהיינו תשוב ו' לגבי ה' שהוא יחוד קוב"ה ושכינתיה.
אמנם נפש בלי דעת והכרה את רבונו, נמצא לו ירידה גדולה אחר שמתרבים געגועין באיזה שיעור, כי נדמה לו שהשי"ת מואס בו ח"ו. אוי לאותה בושה וכלימה, שמלבד שאינו משלים את תשוקתו וכסופיו עד שיתמלאו לאהבה נצחיות, נמצא עוד בבחינת "נרגן מפריד אלוף" (משלי טז, כח) ח"ו, באשר שנדמה לו שרק הוא הכוסף והחושק והמתגעגע אחרי השי"ת, אבל אינו מאמין לחז"ל שבאותו מדה ממש גם השי"ת תואב וכוסף ומתגעגע אחרי האדם!
ומה לנו לעשות ולהועיל לאלה אשר עוד לא נקבע בלבבם אמונת חכמים, ומבשרי אחזה אלוקַ (איוב יט, כו), שכבר הוכחתי לכם כמה פעמים אשר כל מיני הנהגות דהאי עלמא המה אותיות שהאדם מחויב להעתיק אותם במקומם האמיתי ברוחניות, באשר שהרוחניות אין לו אותיות, אמנם בסוד שבירת הכלים נעתקו כל האותיות להנהגות ובריות הגשמיים, שבהיות האדם משתלם ומגיע אל שורשו, מוכרח מעצמו ללקטם אחת לאחת להמציאם לשורשם להקדושה, שזהו סוד מכריע את עצמו ואת העולם כולו לכף זכות.
וענין יחוד קוב"ה ושכינתי' שהאדם גורם בהתמלאות סאתו בכיסופיו וגעגועיו, דומה ממש לבחינת זווג התחתון הנוהג בלידת גוף גשמי, שהוא גם כן נמשך מסבה הקודם בהכרח, דהיינו הקישוי, פירוש, מדה ידועה של כיסופין וגעגועין שנקרא קישוי בלשון הגשמי, שאז יהי' גם זרעו לברכה באשר שיורה כחץ בנפש שנה ועולם.
שזה סוד "היכי דמי תשובה, באותו זמן ואותו מקום ואותה אשה" (יומא פו, ב). כי ה' תתאה כוללת נפש שנה עולם. 'נפש' הוא סוד מדת הכיסופין והגיעגועין. ו'שנה' הוא סוד הזמנים של בחינת העראות, כי ביאה שלימה יש לה שיעור השלם להכניס העטרה ליושנה, כלומר על דרך שהיו הדביקות בשורשם טרם נתפרדו בעולם הגשמי, אמנם לא בפעם אחד ימצא האדם מוכן לזווג הגבוה מאוד נעלה שנקרא ביאה שלימה כנ"ל, ועל כן עושה העראה שהוא תחילת ביאה, שזהו סוד "צדיק ורע לו", באשר שנדמה לו שהשי"ת אינו רוצה בדביקותו, ועל כן אינו טועם בהגיעגועים והכיסופין בחינת האהבה הצריך לאותו דבר ולאותו מקום, ונמצא בו בחינת צער, שהוא סוד נגע העתיד להתמתק לבחינת ענג (הקדמת תיקוני זוהר יב, א), אמנם מה שלא יעשה השכל יעשה הזמן, כי השי"ת מונה כל הערותיו ומחבר אותם לשיעור השלם שבמדת הקישוי ליום המיועד.
שזה כונת הפייטן "תעיר ותריע להכרית כל מריע". כי ​תקיעה הוא סוד גמר ביאה, על דרך שאמרו (יבמות נד, א) "תקע ביבמתו", שהוא סוד הזווג דקוב"ה ושכינתיה מעילא לתתא טרם התלבשה הנשמה בגילולין דהאי עלמא. ואחר כך בשעת הכנת האדם לשוב אל שורשו, אז לא בפעם אחת יגרום זווג שלם, אלא עושה העראות שהוא סוד דרגת הנפש בסוד מסטרא דאופנים אשר רודפים בכל כוחם וברתת ובזיע אחר השכינה הקדושה, עד שנמצאים מתעגלים על קוטב הזה כל היום וכל הלילה תמיד לא יחשו, כמו שכתוב בספרים בסוד האופנים. וכל עוד שמשתלם נפשו בדרגות הנפש והולך ומתקרב, כן מתרבה געגועיו וצערו, כי התשוקה העזה שאינה משתלמת, משאירה אחריה צער גדול לפי שיעור תשוקתו, וזה סוד "תרועה".
ומלמד אותנו הפייטן ואומר: תעיר, כלומר שאתה עושה העראות בשכינה הקדושה. ותריע, שעל כן אתה גורם לה צער גדול שאין כמותו, בסוד גנוחי גנח, כי בשעה שהאדם מצטער שכינה מה אומרת וכו'. ולמה אתה עושה כן, הוא "כדי להכרית כל מריע". פירוש, כי 'צדקת הצדיק לא יזכר ביום רשעו', וליודע תעלומות גלוי שעור החפץ שבלב האדם לקרבתו יתברך, אשר עדיין אפשר להיות מתפסק ח"ו, ועל כן הוא ית' מרבה הערותיו, כלומר התחילות הביאות, שאם האדם שומע לקולו ית' בסוד 'ה' צלך' כנ"ל, ונמצא שאינו נופל ויורד ח"ו מחמת התגברות הצער של ההעראות, כי רואה ושומע שגם השכינה הקדושה סובלת כמדתו מחמת הגעגועים המתרבים, ממילא נמצא הולך ומתעצם פעם אחר פעם ביתר געגועים עד שמשלים נקודת לבבו בחפץ השלם בקשר חזק שלא ימוט, על דרך שאמר רשב"י ז"ל באדרא "אני לדודי, מיומאי אתקטירנא בקטורא חדא לחיי עלמא ועוד לא אתפסיק ובגין כך ועלי תשוקתו וכו'", והיינו עד שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לכסלה עוד, ועל כן זוכה להשיב ה' לגבי ו' לנצחיות, דהיינו גמר ביאה והכנסת עטרה ליושנה שהוא סוד תקיעה גדולה. וכל זה בכוחות וסגולת של התרועות, כי הכריתו כל מריע ולא ישוב לכסלו עוד.
ואז זוכה להכרה השלימה בזווגא דלא פסיק בסוד "הדעת", ואז רואה שאין כל הקושי שהגיע אליו בריבוי הזמנים, אלא לדעת, והוא סוד 'באותו זמן', כלומר הידוע ליודע תעלומות שהזמנים עשו בו הסגולה הנ"ל שיעמוד בצדקתו לנצחיות, ו'באותו מקום' שהוא סוד הכנסת העטרה ליושנה כמו שהיתה טרם מיעוטה, כמו ששמעתם ממני כמה פעמים שהשי"ת אינו עושה חדשות בעת גמר התיקון כסברת הכסילים, אלא 'ואכלתם ישן נושן' (ויקרא כו, י), כלומר עד שיאמר רוצה אני, וד"ל. ו'באותה אשה', ד'שקר החן והבל היופי אשה יראת ה' היא תתהלל' (משלי לא, ל), כלומר שבשעת הכנה נראה החן ויופי לעיקר השלימות, שאחר זה הוא משתוקק וכוסף, אמנם בעת תיקון שימלא הארץ דעה את ה' (ישעיהו יא, ט), אז 'עולם הפוך ראיתי', כי רק היראה והגעגועים הם עיקר השלימות הנכסף להם אז, ומרגישים שבזמן הכנה היו משקרים בעצמם, והבן את זאת. וזה סוד "צדיק וטוב לו", דהיינו גמר ביאה, והזוכה לתקיעה גדולה כנ"ל זהו צדיק גמור, ודו"ק!
והראה דברים האלה לפני עיני כל החברים, ובזה אברך אתכם בכתיבה וחתימה טובה בספרן של צדיקים.
יהודה ליב
הנה טרדותי רבו עלי ואיני יכול להודיע לכם גודל געגועי אחריכם, אמנם בטחוני חזק בישועה קרובה, ומצדכם תחסרו ביותר ממניעת מכתבכם אלי, ועל כל פנים מכתב ארוך אחד בכל שבוע, והאמינו לי שעוד אתם כותבים לי תשיגו את תשובתכם תיכף.
והנה מחברינו הר' דוד מינצבערג נ"י לא השגתי כלום, ואולי אין מחסור ליראיו, גם זה יודיענו, ואני מתגעגע לשמוע ממנו ומבני ביתו כל טוב, ובע"ה נזכה עוד לדבר בהרחבה מרוב כל.
יהודא הלוי