תוכן

ב"ה ג' מנחם אב תשט"ז פה מנשסתר יצ"ו- לכבוד התלמידים שיחיו
מתפלא אני בזה שאני לא מקבל מכם מכתבים בכל שבוע. חשבתי שתחליפו את יגיעתכם שהיתה בכם כשהייתי בארץ ברגליכם, לכתת רגליכם לבא אלי כדרך שבאים ללמוד תורה - ביגיעת ידיכם, דהיינו שתכתבו מכתבים. ועדיין לא הגעתם לידיעה זו. רק אחד שמצטיין יותר מכולכם הוא ... שהוא לא מחכה לתשובותי בכתב אלא עושה מה שמוטל עליו. כנראה שיש לו הכרה מלאה איך להתנהג.
ר' ... לפעמים הוא חושב שצריכים להגיש את שאלותיו בכתב, ולפעמים הוא חושב שהוא משיג שדי ומספיק להגיש שאלותיו במחשבה. אבל צריך לדעת כי למעשה אנו צריכים. שיש "מחשבה דבור ומעשה", והמחשבה צריכים להכניס תוך המעשה. דיבור, מלשון "דַבָּר אחד לדור", היינו מנהיג - שצריכים שהמחשבה תגיע לכלל מעשה, כי כל דבר יש לו תיקון בפני עצמו.
ר' ... התחיל לכתוב והפסיק. ור' ... עוד לא זכיתי לקבל ממנו אף תמונת אות. ור' ... כשהייתי בארץ הייתי מקבל ממנו מכתב בכל שבועיים בערך, ובטח יש לו זכרון טוב, כי אשתקד שלח מכתב אחד ללונדון והכתובת לא היתה תמה אז המכתב חזר אליו, א"כ הוא חושש שמא עד שיטריח את עצמו ויכתוב וישלח אולי זה יחזור אליו, נמצא לפי דעתו שהיתה יגיעתו לריק, ומשום כך אפשר שזה טעם מספיק עבורו. אבל האמת אינו כן, כמו שאומרים העולם "אז משטעלט נישט איין, נעמט מען נישט ארויס" ]- כשלא משקיעים, לא מוציאים[. ויכול גם כן להיות שהוא סומך על חברו הנאמן והמסור לו ביותר שהוא מוציא אותו בזה שחברו עושה קידוש והוא עונה על ברכתו. ור' ... בטח שהוא הולך בדרך של הצנע לכת, וד"ל. ו... בטח שעדיין לא חשב על תירוצים, אבל הוא מכיר את עצמו שבשעה שיתחיל לחשוב על תירוצים בטח שימצא. ועל הזקן שבחבורה מוה"ר ... הוא זקוק לאהבת חברים, היינו שיהיה מי שיכתוב בשבילו.
אבל בכל זאת אנו צריכים להתאמץ וללכת קדימה להגיע בעזרת ה' ית' לתכלית הנרצה. והעיקר מה שדורשים מאתנו היא התפילה. שענין התפילה צריכים להבינו, בשביל מה ניתן לנו דבר זה וכי אין הקב"ה יכול לתת לנו כל טוב בלא תפילה? אלא אמר אאמו"ר זצ"ל, כי אין טעם בשום דבר אם אין חסרון ותאבון לדבר, המכונה השתוקקות.
ומשום כך כשאדם מתחיל ללכת בדרכי העבודה, אז הוא מכין את כליו לקבל את המתנה מהשי"ת - אזי הקב"ה נותן לו מקום להגדיל את רצונו, וזה דוקא על ידי הדחיות וההסתר שהוא מקבל ממנו ית"ש והאדם מתאמץ בכל פעם ללכת קדימה והוא רואה שהולך אחורנית, מזה גדל הצורך לישועת ה'.
כי כן הוא הטבע: בזה שהאדם משתוקק וכל פעם נדמה בעיניו שכבר הוא הולך בדרך המלך, ופתאום הוא מסתכל אחורנית, היינו למקום שכבר יצא משם, אזי הוא עוזב את דרך המלך ושוב מתחבר עם אנשי הכפר והולך אחריהם. וכשרואה שנמצא כבר בכפר, היינו בבחינת הכפירה, אזי מתחיל שוב להשתוקק לבחינת אמונה, ואז על ידי התפילה מתגדלת ומתרחבת ההשתוקקות, עד שבא לידי מידה שהקב"ה אומר שהכלים שלו כבר מוכנים לקבל את הישועה אז האדם זוכה ורואה שהשי"ת הוא שומע תפילה. אבל לפי האמת כל תפילה שהאדם מתפלל היא על דרך התיקון, כי כל תפילה עושה את שלה, היינו להרחיב כלי הקבלה.
וזה ענין ש"הקב"ה מתאוה לתפילתן של צדיקים", היינו שעל ידי התפילה מתרחבים הרצונות שבאדם, וכל תפילה שהוא מתפלל ורואה שעדיין לא קיבל תשובה, אזי הוא נצרך להשי"ת, שמרגיש באבריו שרק השי"ת בכבודו ובעצמו הוא יכול להושיע.
היוצא לנו מכל האמור, שעל המצבים השפלים ביותר - אז נמצא מקום לתפילה שהשי"ת יוציא אותו משפלותו. משא"כ כשאדם מרגיש את שפלותו ובורח מהמערכה, הרי שמכל הדחיות שקיבל כדי להתקרב אליו ית' נמצא מתרחק. לכן על זה צריכים לב מיוחד, להתגבר בתפילה.
ועיקר הוא שצריכים לדעת שבכל אדם יש בחינת נקודה שבלב שנותנת כח לעבודה. אבל כשלוקחים הכח הזה ומשתמשים בו כדי לשמש את הרגילות, הנקרא "מצות אנשים מלומדה", ממילא לא נשאר עוד מרץ להשתמש עבור המטרה העיקרית, כי סוף סוף הגוף כבר יודע שכבר עשה מעשים בתורה ומצוות ואין לו עוד מרץ לתת מעשים חדשים.
כי צריכים לדעת שבמעשה אין להוסיף, ומבחינת המעשה אין הבדל בין מצוות הבאות מתוך הרגילות למצוות הבאות מטעם אמונה, כי מי שהוא צדיק באמת לא יעשה יותר מארבע ציציות לבגדו וכמ"כ לא יניח תפילין על יד ימינו גם כן ולא יעשה שתי מזוזות על הדלת וכדומה. רק בכוונה יש חילוק: מיהו המחייב - או הסביבה או האמונה, זאת אומרת או הרגילות שקיבל מהסביבה או מטעם מצוות השי"ת.
וזהו: "תפילה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו". וזה ידוע מהספרים הקדושים שתפילת העני מתקבלת למעלה. וצריכים לדעת מהי תפילתו של העני. וזה מפורש בכתוב: תפלה לעני כי יעטוף, ומה הוא רוצה - שלפני ה' ישפוך שיחו, שכל השיחות שלו יהיו רק לפני ה' ולא לפני הסביבה. כי זה כלל שתמיד עושה האדם רק למען הגורם, ואם הסביבה היא הגורם שלו לעבוד נמצא שעובד לפני הסביבה ולא לפני ה'. ועל זה צריך האדם להתרעם - מדוע אין לו זכיה שיהיה שיחו לפני ה', ולבקש על זה מאת הקב"ה שירחם עליו. וזה מה שכתוב בזהר: "תפלה לעני - מה עני בתרעומת", כן צריכה להיות תרעומת לאדם מדוע הוא מקבל כל חיותו מהסביבה.
אבל בזמן שיתחיל לעבוד על חשבון האמונה אין לו שום חיות והעבודה הזו נמאסת עליו כנבילה. אבל על זה אמר אאמו"ר זצ"ל מה שהיונה אמרה לנח: מוטב שיהיו מזונותי מרורים כזית ביד הקב"ה ואל יהיו מתוקים ביד אדם, מטעם כי התכלית העיקרית היא רק להתקרב אליו ית'.
והאמת יורה דרכו, היינו אם האמונה שלו היא בסדר. לכן כשרוצה להשיג תורה ומצוות לשמה ואין לו שום חיות בזה, זה סימן שאין לו אמונה בה' - ואיך יכול לעבוד לה' בזמן שאינו מאמין בו? לכן רק על נקודה זו צריכים לתת את כל המרץ מה שהאדם רכש מהנקודה שבלב. כי כל נקודה שבלב נותנת כח לעבודה. אבל עם הכח הזה הולכים ומשמשים לסביבה.
ובזה תבין מאמר חז"ל: "כל תלמיד חכם שאין בו דעת נבילה טובה הימנו". ויש להבין, אם אין בו דעת על מה נקרא תלמיד חכם? והענין, כי הוא תלמיד חכם בזה שלמד מהסביבה, אבל דעת, הנקרא דבקות בה'כא - אין לו, והוא רואה שאם אינו לוקח כח לעבודה מהסביבה אלא מבחינת לשם־שמים אז עבודתו נמאסת עליו כנבילה, מטעם ש"כך היא דרכה של תורה, חיי צער תחיה", שכוונתו שמרגיש בחינת צער בעבודתו ולא בחינת נחת, כנ"ל ביונה שאמרה: מוטב שיהיו מזונותי מרורים כזית וכו'.
ולמה באמת הם מרורים? - מטעם שדרך העבודה לשמה היא נגד הטבע שהוא בחינת קבלה בין במוחא בין בליבא, וטרם שאדם מגלה את תפילתו כנ"ל אין השי"ת יכול להושיע לו, כמו שנאמר: "ועת צרה היא ליעקב - וממנה יושע", כי רק אז מקבל האדם את ההשתוקקות לה', שזה בחינת "אלמלא הקב"ה עוזרו אין יכול לו" - משום שזה נגד הטבע.
משא"כ כשהסביבה משפיעה לו המזונות, היינו שמרגיש בחינת קבלה בתורה ועבודה, ממילא יש לו חיות, ואז אינו נצרך לה' ואין לו דרישה שיקבל בחינת דעת, שהיא בחינת "וידעת היום - והשבות אל לבבך", שהיא בחינת התישבות על הלב בזמן שאדם זוכה לדבקות השי"ת.
וזה פירוש: "כל תלמיד חכם שאין בו דעת נבילה טובה הימנו". היינו, שיותר טוב בשבילו שיקבל עליו את העבודה שהיא אצלו מאוסה כנבילה, שאין בה חיים.
וזה ענין: "פשוט נבילה בשוק ואל תצטרך לבריות". היינו כנ"ל, אם אתה נמצא בשוק, היינו בסביבה, תיקח לך את העבודה שהיא אצלך פָּשוּט נבילה, 'ואל תצטרך לבריות' היינו לקבל המזונות והחיות מהסביבה, הנקראים בריות.
וגם זה ענין: "עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות". שבתך, היינו ההתיישבות של הלב - תהיה בחינת חול, היינו אפילו שאין אתה מרגיש שום קדושה בהתישבות על הלב, שאין לך שום חיות, והעיקר - אל תצטרך לבריות שהם יתנו לך מזונות. אלא בכל פעם שאין חיות יפנה להשי"ת שהוא ירחם עלינו ויוציאנו מאפילה לאורה ומשיעבוד הגוף לגאולה. ועל דרך זו צריך האדם לעמוד בכל תוקף, ללכת בדרכי השי"ת ולא ללכת בדרכי הסביבה.
וזהו שאמרו חז"ל: "כל תלמיד חכם שאינו קשה כברזל אינו תלמיד חכם". ויש לעיין, אם הוא תלמיד חכם היינו שהוא בקי בש"ס ופוסקים ועושה מצוות - מדוע אם אינו קשה כברזל אינו נחשב לתלמיד חכם? אלא כנ"ל, שצריכים לעמוד כברזל שאל יקח כוחות מהסביבה.
ואז באים לבחינת "ויאנחו בני ישראל מן העבודה". ועיקר העצה לזה היא בחינת תפילה. וכל אחד מכם יקציב לו מזמנו לתת לבו לתפילה, ומכל־שכן אלו ששמשו את האילן הגדול זצוק"ל, וזכותו תעמוד לנו שנזכה ללכת לפי דרך עבודתו שהוא סידר לנו.
"גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהם". היינו אפילו הפירוש האמיתי הוא ש'גדולים צדיקים במיתתן', היינו בזמן שאדם מרגיש את הצדיק שהוא בבחינת הקטנות, שהוא בחי' מת - הוא עוד יותר גדול אפילו מהזמן שהאדם מרגיש את הצדיק כשהוא חי, שרואה את גדלותו של הצדיק. כי זה שרואה בחינת קטנות בצדיק זה לטובת האדם, כי לפעמים צריך האדם לגלות תפילתו עצמו, הרואה שהוא נשאר יחידי בעולם, על דרך הכתוב: ואיש לא יעלה עמך על ההר, היינו שבזמן שאדם צריך לעלות להר ה' אז אינו רואה עוד איש עימו שיוכל לקבל ממנו סמיכה. והענין הזה שמע ר' יצחק אגסי מפי אאמו"ר זצ"ל.
ובדרך אחרת, היינו מחוץ לדרך האמונה, נקרא רק בחינת דומם דקדושה, כמו שאמר זצ"ל שדומם נקרא תנועה כללית, היינו שלכדור הארץ בכללותו יש תנועה, אבל לפרטי הדומם אין תנועה ואין הרגשת האמת. ותנועה פרטית נקראת בחינת צומח, ובזה זוכים דוקא כשהולכים בדרך האמת, כמו שכתוב: "אין קורא בצדק ואין נשפט באמונה, בָּטוֹח על תוהו וְדַבֵּר שוא הָרוֹ עמל והוליד און". וביאור הכתוב כנ"ל.
ועם הנ"ל נוכל להבין באפס־מה המבואר בתלמוד עשר הספירות שיש ג' מצבים, הנקראים: חולם, שורוק, חיריק.
חולם נקרא בחינת קטנות, היינו ה' תתאה בעינים והכלים דעליון נמצאים בתחתון. פירוש: שהתחתון רואה שהשכינה הקדושה היא בעפרא, היינו שעל העינים, שהוא בחינת השגחה )היינו השגחה גלויה ולא אמונה) יש סתימה הנק' הסתרת פנים. והקטנות הזו מונחת אצל התחתון, היינו שהעליון צמצם את עצמו, שמראה את קטנותו לתחתון, שהוא בכדי שהתחתון יוכל לקבל עליו את בחינת האמונה, שהתחתון יוכל לקבל עליו את בחינת הבחירה, שדוקא בזמן ההסתר יש מקום בחירה משא"כ בבחינת השגחה גלויה וכשרואים את גדלותו של העליון נקרא זה ידיעה ולא אמונה ואז אין לתחתון שום בחינת עבודה.
מזה נמצא שהעליון ביזה את עצמו והשפיל את עצמו לצורך התחתון. ואז יש בחירה בתחתון, שאז שייך בחינת לשון הרע. וד"ל.
וכשהתחתון מקבל עליו את העבודה הזו על ידי תפילה ויגיעה ואמונה, שכל ג' האלה הולכים ביחדכב, ובכללות רק בצורת האמונה - אז זוכה ורואה את גדלותו של העליון. וזה נקרא שהעליון העלה את האח"פ שלו מהתחתון, היינו, שהיה העליון אצל התחתון והתראה כצורת התחתון, על דרך "תלמיד שגלה מגלין רבו עמו", פירש אאמו"ר זצ"לכג: אם האדם בבחינת קטנות, אזי על מה שהוא מסתכל - בין על ה' בין על הרב ובין על החברים - הכל אצלו צורת התחתון. וכשהשי"ת שומע לתפילתו של התחתון אזי העליון מעלה אח"פ שלו למעלה, שזהו על ידי הורדת ה' תתאה מעינים, שהיא בחינת השגחה גלויה, ורואה אז איך שהעליון בגדלות. נמצא, שהתחתון מתעלה על ידי העליון, היינו אם הוא רואה שהעליון גדול אזי ממילא גם הוא נעשה גדול [וזה נקרא שע"י שעלו אח"פ דעליון נתעלו גם גו"ע דתחתון]. וזה דוקא על ידי זה שהאח"פ דעליון היו אצל התחתון, היינו, שהתחתון הצטער על זה שהעליון הוא בקטנות, וזה נקרא "שכינתא בעפרא". וזה נקרא בחינת שורוק.
אבל על ידי זה נאבד לתחתון מקום העבודה, ואז אין התחתון רוצה לקבל את כל גדלותו - הנבחן לבחינת ג"ר דחכמה, אזי העליון מקטין את עצמו מסבת התחתון, שזה נקרא שהעליון כלול מהתחתון, היינו מגו"ע דתחתון, אז התחתון גורם עוד פעם שהעליון ימעט את עצמו לבחינת חיריק, שזה נקרא שהגורם הוא מצד התחתון, שהתחתון יוכל לקבל את הידיעה הזו רק בבחינת ז"ת, שזה נקרא בתוך לבוש של החסדים, היינו - בשיעור שיכול ללכת בדרך האמונה בשיעור זה הוא מקבל ידיעה ולא יותר, אחרת לא יהיה לו מקום לבחירה.
אין בדעתי לפרש יותר אלא מי שיכתוב ויבקש ממני לפרש יותר אז שיכתוב לי השאלות ואם אזכה אוכל להשיב לו.
מאת ידידכם המצפה לישועה ברוך שלום הלוי באאמו"ר זצוק"ל בעל הסולם