תוכן

מחודש אב תרפ"ו – לר' משה יאיר ויינשטוק
ב"ה פרשת ראה פ"ו
אמנם שמור רגליך מלקבל טלטולא דגברא טרם הזמן, כי במקום שאדם חושב שם הוא, ועל כן בזמן שאדם בטוח שלא יחסר לו כל טוב, אפשר לו להשים כל עמלו בדברי תורה, כי ברוך מתדבק בברוך (ע"פ בראשית רבה נט, יב). אמנם בחוסר הבטחון יתחייב לו הטרחא, וכל טרחא היא מסטרא אחרא, ואין ארור מתדבק בברוך, כי לא יוכל להשים כל עמלו לפיהו בדברי תורה.
ואם אמנם מרגיש הוא לכתת רגליו במדינת הים, על כל פנים לא יחשוב בדברים אלו כלום אלא במהירות גדולה כמו שכפאו שד ויחזור לקביעותי', כדי שלא יפזר נצוציו בזמנים ומקומות אשר זולת זה עודם אינם מאוחדים כראוי.
ודע, שלא ישוער שום פגם מהתחתונים, רק בזמן ומקום המוחשי כמו שהוא עכשיו, רצוני לומר, אם מועיל אם מצטער או ח"ו מיאש לרגע הנכחה, הרי הוא שדי תכלה בכל הזמנים ובכל המקומות שבעולם, שזה סוד 'רגע באפו' (תהלים ל, ו), וכמו זעמו רגע. ועל כן אין תקוה לאדם, אלא להיישיר כל רגעיו ההויים והעתידים לבוא שיהיו מוקטרים ומוגשים לשמו הגדול, ומי שמדחה רגע שנוכח פניו באשר שמוקשה הוא, מגלה כסילותו לכל, שכל העולמות וכל הזמנים אינם כדאים בעדו, באשר שאין אור פניו מלובש בשינוי העיתים והזמנים, אע"פ שעבודתו של אדם בהכרח משתנה על ידיהם, ובעבור זה הוכן לנו בזכות אבותינו הקדושים האמונה והבטחון שלמעלה מן הדעת, שישתמש האדם בהם ברגעים הקשים בלי טורח ובלי לאות.
וזה סוד "בהאי אתא קלילא, זמין לכל עבודתיה בהני יומא שיתא", דהאי ה' שהוא שורש הבריאה, היא אות קלה, שאין הטורח מועיל להגדיל קומתה ולא כלום, באשר "דאזדריקת ע"ד אין סוף ואין תכלית". על כן המקבל עליו עול מלכות שלימה אין מוצא טורח בעבדות השי"ת, ועל כן יכול להיות דבוק בהשי"ת ביום בלילה, באור ובחושך, ולא יעצרנו הגשם הנברא בעובר ושב בחילוף ותמורה. כי הכתר שהוא סוד אין סוף ברוך הוא, מאיר לכולם בשוה ממש.
וגם בדרך שהסכל הולך, תחת מבול של המניעות הזורם עליו, מלפניו ולאחריו, אומר לכל שאינו מרגיש חסרון של הפסק הדבקות ואיזה קלקול ואון בעדו. כי אם היה מרגיש את זה, אז ודאי הי' מתחזק למצוא איזה תחבולה להיות ניצול על כל פנים מהפסק הדביקות, הן פחות הן יותר, אשר תחבולה זו עוד לא נמנעה משום מבקש אותה, או על דרך מחשבת האמונה, או על דרך הבטחון, או ע"י בקשת תפלתו, שהמה מותאמים לאדם דוקא במקומות הצרות הדחוקות, כי אפילו 'גנבא אפומא דמחתרתא רחמנא קריא', אשר על כן אין זה צריך למוחין דגדלות לשמור על הענף שלא יופסק משורשו כרגע.
'ואם שלוש אלה לא יעשה לה', אלא ויצאה לרשות הרבים, תחת שעבוד הבריות, חנם אין כסף, לאדון זה, כי לא יתנו לו כלום בעד טרחתו בעמל של דברים בטלים, כמו שאמר (תהלים קטו, ח) "כמוהם יהיו עושיהם וכו'", ומה יבקש מאלהים כזה שנברא על ידי הנעבד, משתחוה למעשה ידיו. על כן כל האומר שיש לו מניעות מן השמים, אני אומר עליו ששקר העיד בקונו, רק עושה את עצמו נמנע בזדון לבו באשר שאין לו הרצון האמיתי להיות דבוק בהשי"ת, מחמת קשריו החזקים עם הכתרין דמסאבותא, שאינו מרוצה מתוך פנימיות הלב להפרד מהם לנצחיות.
וזהו שאמר הכתוב "מי שאין לו כסף ילך ויקנה בלא כסף ובלא מחיר יין וחלב". דהיינו כל תפלתינו להשי"ת שיעניק לנו מחכמתו וזיוו יתברך הוא רק משום שחפץ ממנו שנתקשט לפניו ברצונות האלו, בסוד "רוח אמשיך רוח ואייתא רוח". על דרך משל, משום דאין מן הנימוס לבוא אל המלך פנימה בלי איזה בקשה. אמנם אין לנו באמת עסק עם המתנה בערכה עצמה אלא בזה שזכינו להיות דבוק הן פחות והן יותר בו יתברך. ועל דרך משל בעבד שרצה להתדבק בהמלך מתוך תשוקת לבו, ומתחיל לילך בנמוס המלכות לסדר לו ית' איזה בקשה, והמלך מדחה אותו. ואם פקח הוא, הרי הוא אומר לו למלך אמתיות נקודת ליבו שאינו חפץ שום מתנות, אלא שהמלך יסדר לו איזה שירות, יהי' השירות הפחות שפחותים, יהי' באיזה צורה שיהי', אלא להיות דבוק באיזה שיעור עם המלך בקטורא חדא דלא יופסק ח"ו מאוד מעט כרגע.
כבר גלה לנו המלך זה הצורה של דביקות אשר שפלה היא בעיני השפלים, וערכה תמיד לפי מדת הרצון של נקודת הלב: דהיינו התפילה האמונה והבטחון, שהוא תמיד לא יחסר המזג כנ"ל אפילו ברגע קטנה מכ"ד שעות המעת לעת. אמנם השפלים מתוך נקודת לבבם אינם משתוקקים דביקות במלך עצמו, בגופא דמלכתא, אלא במתנותיו המרובים, כשמעו דבר המלך שמחלק מקנה לכול בתענוגים נפלאים, אשר יזרומו הניצוצות מתוך עומק לב אל מתנותיו העצומים, אשר על כן מוצאים טורח בדביקותו ית', דמה ח"ו יהי' מזה, וכדומה מהצורות של מה בכך, אלא תפוחי הזהב... ועל כן, כל מבין יצחק אל העובדים האלו שלבם חסר, ואומרים לכל שסכלים המה, כי מספרים שיש להם מניעות, וד"ל.
אמנם ברית אבות לא תמה, ו'הבא לטהר מסייעין אותו' (שבת קד, א; זהר יתרו רנח, ועוד), ותיכף בבקר בקומו משנתו יקדש הרגע הראשונה בדביקותו ית', וישפוך לבו להשי"ת שישמרהו כל הכ"ד שעות שבמעת לעת שלא יעבור במוחו דבר בטל. ולא ידומה לו זאת לנמנע או למעלה מן הטבע, כי תמונות הטבע המה המחיצה של ברזל וכו', וראוי לאדם לבטל מחיצות הטבע המוחשות לו. אלא מתחילה יאמין שאין מחיצות הטבע מפסיק אליו ית' ח"ו, ואחר כך יתפלל בכל לבו אפילו על דבר שהוא למעלה מרצון טבעו. והבן את זה תמיד. על כן בכל שעה שיהי' עוברים ושבים עליו צורות שאינם של קדושה, ויופסק כרגע. תכף בזוכרו, יראה לשפוך לבבו שמכאן ולהלן יציל לו השי"ת מהפסק מדבקותו, בכל יכולתו: ולאט לאט יתרצה לבו לה' ויחשוק להדבק בו באמת, וחפץ ה' בידו יצליח.
יהודא ליב