תוכן

ב"ה יום ה' נצבים תשט"ו - לכבוד החבריא ה' עליכם ונזכה לכתיבה וחתימה טובה. ממני
אנו אומרים ​בתפילת מוסף של ראש השנה: "אשרי איש שלא ישכחך ובן אדם יתאמץ בך". ויש להבין, אם האדם זוכר תמיד את השי"ת מה יש עוד להתאמץ?
ובתפילת עזרת אבותינו שלפני שמונה-עשרה אנו אומרים: "אשרי איש שישמע למצותיך ותורתך ודברך ישים על לבו", ויש להבין: א) היה לו לומר שישמור מצותיך. ב) מהי תורה ומהו דבור. ג) איך שייך לשים התורה על הלב, והיה לו לומר על המוח.
על מלכויות זכרונות ושופרות דרשו חז"ל: "אמרו לפני מלכויות כדי שתמליכוני עליכם, זכרונות כדי שיעלה זכרונכם לפני לטובה, ובמה - בשופר". ויש להבין את ענין זכרונות, הלא "אין שכחה לפני כסא כבודך" אם כן מה שייך לומר שיעלה זכרונכם לפני? וכמו כן אם תוקעים אזי הקב"ה נזכר בנו - איך שייך לומר דבר כזה? בגשמיות, על ידי הקול כשאדם ישן הוא מתעורר, ומה שייך לומר לגבי הבורא ית'?!
אלא כל אלה הפסוקים ומאמרי חז"ל מלמדים אותנו עצות איך להדבק בו ית'. כי כל החסרון שיש בנו הוא מחמת שאנחנו לא מרגישים את גדלותו ית'. כי כשאנו מתחילים לבקר את העבודה אנחנו רוצים תיכף לקבל את הכל בבחינת אור פנימי, וזה ידוע לכם שהאור פנימי מאיר דוקא בזמן שיש מסך ואור חוזר, היינו כלים נקיים, אבל הבחי"ד אינה מקבלת מאור פנימי אלא מבחינת אור מקיף, שאור מקיף מאיר מרחוק, כמו שכתוב בעץ חיים, ופירושו היינו אפילו שאדם עדיין מרוחק מהבורא ית', זאת אומרת שאין לו השתוות הצורה, בכל זאת הוא יכול לקבל מאור מקיף.
והאר"י הקדוש כתב שהאור מקיף הוא יותר גדול מאור פנימי. פירוש: מתי האדם יכול לקבל בזמן שהוא עדיין מרוחק - רק אם הוא מגדיל את הגודל והחשיבות של האור מקיף, היינו מבחינת רוממות השי"ת וחשיבות מאור התורה, אזי הוא יכול לקבל הארה מרחוק. שאנו צריכים להאמין שכל היופי שיש בבריאה הוא בפנימיות התורה. אבל לבחינת אמונה צריכים התאמצות רבה.
וזה פירוש: "אשרי איש שלא ישכחך". ואיך זוכים לזה? הוא על ידי זה ש"בן אדם יתאמץ בך". ובמילה 'בך' יש ב' פירושים: א) בך, היינו בהשי"ת. ב) בהשי"ת המלובש בכ"ב אותיות התורה.
וכמו כן: "אשרי איש שישמע למצותיך", היינו שזוכה לבחינת שמיעה. ומלמדים אותנו עצה איך לזכות - על ידי "תורתך ודברך ישים על לבו", היינו, שמאמין שכל התורה היא דבר ה', היינו שבך מלובש בכ"ב אותיות התורה. וזה צריכים לשים על הלב, כידוע לכם מה שאאמו"ר זצ"ל אמר שהמוח אינו אלא רק משמש לאדם, ועיקר האדם הוא הלב.
וזה ענין: ​"מלכויות, כדי שתמליכוני עליכם". היינו, שנעשה פעולה שאנו נתפעל מזה, זאת אומרת שאנחנו נקבל על עצמנו קבלת עול מלכות שמים.
אבל אנו רואים שתיכף אחרי הקבלה אנחנו שוכחים ממנה, כמו ש... מרמז לי במכתבו. אזי נותנין לנו עצה: "כדי שיעלה זכרונכם - לפני", היינו לפני ה', זאת אומרת שכל הזיכרון שיש לנו צריך שיפעל רק לזכור את ה'. זאת אומרת שגם זכרונות הן כמו מלכויות, היינו שאנחנו צריכים להתפעל.
"ובמה - בשופר". בטח ידוע לכם שהאר"י מפרש "שופר" - שופרא דאמא, שופרא דבינה. שופרא, פירושו יופי, ויופי מפרש אאמו"ר זצ"ל שהוא בחינת חכמה הנמשכת מבינה השבה להיות חכמה. היינו שעל ידי זה שאדם מאמין שכל היופי והחשיבות ישנם בבחינת החכמה, שבה נכללים כל התענוגים, אלא שחסר רק התיקונים - אזי דבר טוב רוצה האדם לזכור, כי טבעו של האדם לשכוח רק דברים רעים. לכן אנו צריכים להאמין שכל הדברים הוכנו בעדינו, אזי נזכה לבחינת זיכרון ולא לשכוח את ה' אף רגע.