תוכן

ב"ה ו' עש"ק במדבר פה מנשסתר יע"א - לכבוד התלמידים שיחיו
לנכון קבלתי את המכתבים של ר'... ור'... ושאר החברים מתעצלים בכתיבה משום שהם חושבים שלא יכול להיות איזה רווח מחליפת מכתבים. ונשאלת השאלה על ידי מה כן יכולים להיות רווחים.
יש שחושבים שעל כל שאלותיהם יש להם כבר תירוצים, אם כן איזה צורך יש בשאלות הלא התירוצים מונחים אצלם בקופסה, ורק מה חסר להם - שיקיימו מה שהם יודעים מכבר.
או יש מי שמרמז לי שעדיין לא תיקן את מידותיו הרעות. אם כן מה כוונתו בזה? האם הוא חושב להודיע לי שהוא מצטער על זה יומם ולילה, היינו שאצלו הוא בבחינת "וחטאתי נגדי תמיד", היינו שתמיד הוא דואג ומצטער על זה ודאגות אחרות אינן מעיקות לו. ולו היתה כוונתו כן הייתי נהנה מאד מזה. ובכל זאת כתיב "דאגה בלב איש ישיחנה לאחרים", וד"ל.
והיות שחג השבועות ממשמש ובא ולהכנה דרבה אנו צריכים בכדי לזכות לבחינת מתן תורה, לכן אני מביא כאן דבר בשם אאמו"ר זצ"ל, וענין זה מובא בקונטרס הערבות (אות כח) על הפסוק: "ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש". לא אאריך בקושיות, ועיקר מה שמבואר שם שעל ידי עם ישראל שהם מסוגלים יותר מכל העמים להתקרבות ה' יושפע אחר כך השפע לשאר העמים.
לכן דעו לכם חברי, מאחר שהיינו בצותא עם נר ישראל זצ"ל אזי אנחנו מסוגלים יותר להתקרבות ה', רק אנו צריכים לשמוע בקולו ולשמור את בריתו, שקולו של האר"י החי בטח שלא יפסק מאתנו כמו שאנחנו היינו בקרבתו ובטח שהוא מליץ עבורנו. "ונשמע קולו בבואו אל הקודש", שבזמן שהאדם מתקרב לקדושה אזי שומעים את קולו ובטח מצליח.
וזהו ענין: "למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך", שמשמע, שדוקא משום אחוה ורעות אדברה נא שלום, אחרת היו מדברים במחלוקות ובקטטות - אתמהה?! והמפרשים פירשו ש'שלום בך' קאי על ירושלים. ויש לפרש לפי דרכנו: ירושלים נקראת לב העולם, ובנפש - נקראת ירושלים לב האדם, היינו הרצון של האדם נקרא ירושלים. ושם יש מחלוקת, היינו שיש שם את הרצונות של אומות העולם שהאדם כלול מהם, ויש שם רצונות של ישראלים, וכל אחד רוצה לשלוט על חברו. נמצא שבתוך הלב הנקרא ירושלים הרצונות מתקוטטים ומתנגדים זה לזה, ואז אין שליטה לאף אחד וממילא אין אף אחד שיוכל לקנות את שלמותו.
וזה ענין שאמר רבא: "במטותא מנייכו לא תרתו תרתי גהינם". היינו, שיש יסורים בין ברצונות הגשמיים ובין ברצונות הרוחניים. ודבר זה נוהג אצל תלמידים המתחילים להכנס בעבודת ה'. והיות שאף אחד לא יכול להראות את כל כוחו, נמצא שהם בבחינת כלים נשברים, היינו רצונות הבאים מבחינת השבירה, שנתערבו ניצוצי קדושה הנקראים ניצוצי השפעה בתוך הקליפות הנקראים ניצוצי קבלה.
אבל - למען אחי ורעי, היינו משום שתכלית הבריאה היתה להיטיב לנבראיו, ע"ד "נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים", שיהיה עם התחתונים באהבה ואחוה ורעות, שהתחתונים ישיגו את אור ה', ובמקום שנאה אין ראוי שיתגלה אור ה' הנקרא אור אהבה, לכן אדברה נא שלום בך, ש'בך', היינו בתוך הלב, יהיה שלום.
והוא כמו שכתוב: "אשמעה מה ידבר האל ה' כי ידבר שלום אל עמו ואל חסידיו ואל ישובו לכסלה". היינו, בשעה ששומעים את קול ה' המדבר אל הלב, בסוד "הבא לטהר מסייעין אותו", ופירשו בזהר הקדוש שמסייעין אותו "בנשמתא קדישא", היינו שהלב שומע קול ה', אז דוקא קול הקדושה מקבל את השליטה על כל הרצונות, היינו הרצון להשפיע, וממילא: 'לא ישובו לכסלה', היינו שלא יחטא עוד, משום שכל הרצונות של הקבלה נכנעו תחת הרצון להשפיע. ואז מתגלה על הלב כל הנועם והטוב, שאז כבר יש מקום בתוך הלב להשראת השכינה, והעידון והערבות והנעימות והידידות מתפשטים וממלאים את כל האברים של האדם.
וזה דוקא כששומעים את קול ה' אז כל הגוף נכנע ומשעבד את עצמו לקדושה והגוף נעשה אז בחינת עבד המשרת לקדושה, משא"כ כשלא זוכים לשמוע את קול ה' אזי רואים אחרת. כמו שכתוב (תהלים מד, יב-יד): "תתננו כצאן מאכל". היינו, כל הרצונות דקדושה הם לבחינת מאכל שבולע אותו הרצון לקבל. "ומשנאינו שסו למו", היינו שהרצון לקבל שסה את כל המרץ שהיה עבור הקדושה והוא לוקח אותו לעצמו, היינו אם יש לפעמים התעוררות לעסוק בתורה ועבודה אזי הוא לוקח מזה את כל המרץ ועובדים בלי שום טעם וריח. "ובגוים זריתנו", שכל הכוחות של השפעה נתפזרו תחת שליטת הקבלה הנקראת גוים.
"תמכור עמך בלא הון", היינו אפילו שאין שום הנאה בעשיית הקבלה, מכל מקום אם צריכים לעשות עשיות של השפעה כבר אין שום כח משום שהם השולטים. "ולא רבית במחיריהם", היינו שלא צריכים להנאות בעת עשיית הדברים הגשמיים, אלא אפילו על צל של ספק־ספיקא אם תהיה איזו תועלת עבור המקבל כבר יש כח לעבוד, וכמו כן להיפך, אם יש בזה צל של ספק־ספיקא שתצמח מזה איזו מצוה כבר המקבל שולט, שענין ההסתרה כל כך גדול שכל הדברים של שלא לשמה אפשר לעשותם, ודבר של לשמה כל כך מאוס ושפל ונבזה עד שבכל כוחה דוחה אותו המחשבה לחוץ, משום שטבע האדם לא יכול לסבול דבר שפל.
וזה ענין: "תשימנו חרפה לשכנינו לעג וקלס לסביבותינו", היינו הרצון לקבל, שנקרא בחינת הגוים הגרים בשכנותינו, היינו בתוך הלב, אזי הגוים האלה מתלוצצים ומבזים את העשיה של לשמה בכל מיני ליצנות עד שאין בנו כח כנגדם.
היוצא מזה שכל השתדלותו של האדם היא למצוא חן בעיני ה' ולהשתדל לזכות לשמוע את קול ה' שאומר: "למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך".
וקול ה' זכינו לשמוע בעת שהיינו בצותא עם קול האר"י החי זצ"ל, ובודאי הוא משתדל עבורנו, ורק מה אנחנו צריכים - להיות עומדים על המשמר, שנדע את מצבנו הרע, שלא לבקש מה' בחינת מותרות רק פשוט חיים דקדושה. והבא לטהר מסייעים אותו.
ובזה נבין את המדרש: "ככר ומקל ירדו כרוכים מן השמים". ויל"ה, הלא המה סותרים זה לזה? והענין, כי מקל נקרא בחינת יסורים (שמקל הוא רק לרדות בו) וככר הוא בחינת תענוג. ופירושו הוא כי האדם זוכה לשני דברים ביחד, היינו שמרגיש טעם יסורים בזמן שעובד שלא לשמה היינו לצורך קבלה - וטעם של תענוג הוא מרגיש בזמן שעוסק לצורך השפעה, ואז יקוים: "ואל ישובו לכסלה".
החותם בברכה, ונזכה לקבלת התורה. ברוך שלום הלוי אשלג. באאמו"ר בעל הסולם זצוק"ל