תוכן

ב"ה כ"ג ניסן תשט"ז פה לונדון - לכבוד התלמידים שיחיו
את מכתבו של ... השגתי, וטוב הוא עושה בזה שמפרש את פרטיו עד כמה שידו מגעת. ובקשר לשאר הדברים שהוא מודיע לי אני מקוה שבקרוב אסדר הכל על נכון.
במתניתין (חגיגה ב, א): "הכל חייבין בראיה". היינו שכל אחד ואחד צריך להֵרָאוֹת בבית המקדש, שנאמר: "יראה כל זכורך". מי שהוא בבחינת זכר, היינו משפיע, צריך להרגיש שהקב"ה רואה אותו ומשגיח עליו. כמו שאמרו חז"ל: "סומא באחת מעיניו פטור מן הראיה. שנאמר, יִרְאֶה - יֵרָאֶה, כדרך שבא לִרְאוֹת כך בא לֵירָאוֹת, מה בא לראות בשתי עיניו אף ליראות בשתי עיניו". שתי עינים, היינו אנכי ולא יהיה לך. אנכי נקרא בחינת אהבה, שהיא בחינת חסדים, בחינת אמונה, ולא יהיה לך נקרא בחינת יראה, שהיא בחינת שמאל. ורק אז זוכים להקביל את פני השכינה. והכתוב ממשיך ואומר: "ולא יֵרָאֶה את פני ה' ריקם", אלא: "איש כמתנת ידו", היינו כמה שהיתה לו אתערותא דלתתא, ו"כברכת ה'", כפי שהשי"ת האיר לו בזמן עבודתו בכדי שיוכל להחזיק מעמד בזמן עבודתו - בזה יכול לזכות להקביל את פני השכינה.
ובגמרא (שם ד, א) על מה שכתוב במתניתין: "חוץ מחרש שוטה וקטן": "תניא, איזהו שוטה - זה המאבד כל מה שנותנים לו". שהוא פטור מן הראיה, היינו שאינו יכול לזכות לשום התלבשות דקדושה.
ובזה פירשתי את מאמר חז"ל: "ואמר רבי יוחנן: איזהו תלמיד חכם שמחזירין לו אבידה בטביעות העין, זה המקפיד על חלוקו להופכו". וצריכים להבין איזו גדלות יש בזה.
ולפי דרכנו זה פשוט: 'חלוקו' נקרא הלבוש שעל הנפש. היינו, שמקפיד להפוך את הרצון לקבל - שיהיה בעל מנת להשפיע. וזה כלל, שכל אדם זוכה איזה פעם להתעוררות ממרום. ולמה מסתלקת ממנו ההתעוררות הזו? - הוא מטעם ש"אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות". היינו" יש חכם ויש שוטה. חכם נקרא הקב"ה; תלמיד חכם, היינו שלמד את מדתו של הקב"ה להיות משפיע. ושוטה, היינו ההיפך מהקב"ה, שהוא רוצה להיות מקבל לעצמו, ובזה שמתעוררים כלי הקבלה תיכף מסתלקת ממנו ההתעוררות. ובזמן שמקפיד להפוך את חלוקו, היינו בעל מנת להשפיע - תיכף מחזירים לו את אבידתו בטביעות עין, היינו שזוכה לעינים דקדושה, לבחינת אנכי ולא יהיה לך. וד"ל.
אבל צריכים לדעת שיש בחינת מצוה ובחינת תורה, כמו שכתוב: "נר מצוה ותורה אור". והזהר הקדוש (אמור אות קמו, ע"ש) מבאר משום מה היתה מנחת העומר שהקריבו בפסח של שעורים? - משום שסיהרא היתה בפגימותא, היינו שהיתה מילה בלי פריעה (ורק בלילה הראשון היה זה מבחינת אתערותא דלעילא). שענין המילה הוא סוד הסרת הערלה, שהוא זריקת הרצון לקבל. וזכה על ידי זה לבחינת מצוה, לבחינת אמונה, הנקראת תפילין של יד, "יד כהה", ובחינה זו נקראת בחינת מלכות שמים, שהיא בחינת בהמה, גימטריא שם ב"ן, ולכן הקריבו מן השעורים שהוא מאכל בהמה. ועל ידי תיקון של ספירת העומר בשבעה שבועות, זוכים לבחינת קבלת התורה, שהיא בחינת שמים, זעיר אנפין, שהוא שם מ"ה גימטריא אדם, לכן בעצרת הקריבו שתי הלחם מן החטים שהוא מאכל אדם.
ובזה נבין את המשנה: "בארבעה פרקים העולם נידון: בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן" וכו'. ובגמרא שם: "אמר רבי יהודה משום רבי עקיבא, מפני מה אמרה תורה הביאו עומר בפסח. מפני שהפסח זמן תבואה הוא, אמר הקב"ה, הביאו לפני עומר בפסח כדי שתתברך לכם תבואה שבשדות. ומפני מה אמרה תורה הביאו שתי הלחם בעצרת. מפני שעצרת זמן פירות האילן הוא, אמר הקב"ה, הביאו לפני שתי הלחם כדי שיתברכו לכם פירות האילן".
וצריך להבין, איזה קשר יש למאכל בהמה [- העומר שבא משעורים] עם תבואה שבשדות, ואיזה קשר יש למאכל אדם שהוא חיטים עם פירות האילן. ולפי דרכנו הוא פשוט. עומר היינו מאכל בהמה, שהוא סוד אמונה, מצוה, יראת שמים, שמלכות נקראת בחינת בהמהיט. ושתי הלחם הוא בחינת מאכל אדם, כמו שפירש רש"י: "דרבי יהודה לטעמיה דאמר דהא אזלא כמאן דאמר בסנהדרין: עץ שאכל אדם הראשון חיטה היתה", שאדם נקרא עץ השדה, והתורה נקראת עץ, כמו שכתוב: "עץ חיים היא", וכיון שזוכים לבחינת תורה נקרא זה שבעצרת נידון על האילן.
לא הארכתי במכתב זה. חדשות אין לי ונקוה שיהיה טוב. ידידכם